חשבתי לקנות אייפד. אולי ככה יהיה נוח לצייר. במקום להדפיס צילומים אוכל להעתיק ישר מהאייפד ועוד לעשות גריד מובנה ולא להצטרך לשרטט עם סרגל על צילום מודפס. אבל את זה חשבתי כשעוד ישבתי בדירה שלי וציירתי. עכשיו אני באילת. ומי זוכר שאי פעם ציירתי.

מולי בסניף של ארומה, יושבים שלושה תיירים רוסים. גדולים ובריאים, אוכלים ארוחת בוקר קונטיננטלית. אני שמחה שלא נשרפתי בכלל. פעם הייתי מאדימה מעשרים דקות בשמש ואתמול הסתובבתי שש שעות בחוץ בלי כובע או משקפי שמש או קרם הגנה מעבר למה שאני רוקחת לי מקצת שעוות דבורים ואבץ, וזה ביחד עם קצת מייקאפ ב 10 ש״ח בעיקר מטשטש לי את הנקבוביות, ולא נשרפתי בכלל! גם הצוואר לא נשרף. זה מדליק. זה בגלל שאני לוקחת טירוזין כבר שנה. אחד הוויטמינים היחידים שאני ממש יכולה לדעת שעושים משהו.

בחרתי את השולחן ליד החלון אבל עכשיו אני חושבת שאולי זה לא אופטימלי כי השמש מתחילה להציץ מהצד והיא רק תעלה והחלון פונה לכיוון מערב… בעצם דרום. אני לא מאופסת. ככה זה כשגדלים במישור החוף ואז פתאום מישהו הופך לך את המיקום של הים.

אז מסתבר שאילת היא די מושלמת. אולי אם הייתי מגיעה לפה קודם אז החיים שלי היו נראים אחרת. זה ים בלי גלים ובלי לחות. וכולם נינוחים ומנומסים כאילו זה לא ישראל בכלל. ומרגישים שלעיר יש כסף. אפילו השכונות של האתיופים מטופחות. ואני יודעת כי אתמול ״עשיתי״ את אילת. זה איזה קיבעון נראה לי. אני לא ארגיש בנוח בשום מקום שלא הלכתי אותו לרוחבו במשך מס שעות לפחות. לקח לי 6 שעות להגיע לסניף של ניצת הדובדבן ולקנות מברשת שיניים מבמבוק. היא לא נוחה. אני כנראה אצטרך לקנות אחת אחרת. אבל זה מה יש בינתיים.

אני חושבת שאני בכל זאת אישה. אני כותבת כמו אישה. מספרת על עצמי עוד ועוד ושוב כאילו זה מעניין מישהו. גברים לא מספרים על עצמם הם מספרים על משהו אחר וזה למה רוב הסופרים ששווים משהו הם גברים. נשים כותבות לנשים. ואני כותבת ל…

או! התיישבתי בצד השני של השולחן ועכשיו אני רואה את הבריכה של המלון ליד. זה ממש יפה. יש שם איזו בת 45 שעושה יוגה. בא לי להגיד לה שהיא מתאמצת לחינם. לאף אחד כבר לא איכפת שהיא חטובה. יולנדי ויסר כבר נראית כמו סמרטוט אז מי את שתנסי לשמור על הפיגורה.

הסוכר עוד לא נכנס למערכות.

מצד שני אפשר להבין אותה. איזה עוד סיכוי יש לה לסטטוס… כמו שלגברים אין עוד דרך לבסס מעמד חוץ מכסף אז זה מה שהם עושים. בנות מנפחות ומכווצות בגוף אזורים אסטרטגיים וגברים פשוט מנסים לנפח את חשבון הבנק. בטח בעלה של המתעמלת ליד הבריכה הוא מנהל שיווק של מפעל לכיסאות פלסטיק והוא מכניס את רוב הכסף והיא צריכה בתמורה לעשות את המקסימום שלה לספק את הצד שלה בעסקה ולהראות ״סטטוסית״. כמובן שהיא תגיד שזה בשבילה ובשביל הבריאות שלה. וכולם יאמינו לה ויפרגנו. אני אשתדל לא להרוס. אם במקרה אתקל בה לא אגיד לה שהיא בדיחה ושאת כרס ההיריון שהיא מעולם לא הצליחה להוריד רואים מקילומטר. היא בטח תגיד משהו כמו ״אני גאה בגוף שלי, רואים שהוא גוף של אישה.״ כן. אישה. אבל שערות ערווה אפורות על כוס מדובלל הן לא סמל סטטוס. היא בעלת סטטוס אמיתי רק מול הילדים שלה. וכשהם ינסו לפתח חיים עצמאיים היא תאבק בהם בכל כוחה.

עכשיו שאני יודעת איך להתחזק, אני רוצה למות. זה היה כל כך קל כל הזמן הזה. פשוט לאכול מספיק פחמימות. פשוט מעולם לא היה לי סיכויי. אי אפשר לאכול מספיק פחמימות כשהמוח שלי שורף איזה 100 גר׳ במצב רגוע וכשאני בעודף גירויים הוא פשוט מרוקן לי את כל המאגרים. ואני לא מסוגלת לעכל עמילן. כמה ממתקים כבר אפשר לאכול?!

שלשום הגעתי למלון ולא היה בו אף אחד. כששאלתי את הבחור בקבלה אם זה יפריע למישהו שאנגן בכינור הוא אמר שלא כי אין אף אחד בכל הקומה. והחדר שלי עולה לי 120 ש״ח ללילה. טכנית אני משלמת רק על מיטה אחת בחדר עם שמונה מיטות אבל אני שם לבד. והחדר ממש יפה ויש לו שירותים כפולים צמודים ופינת קפה ונוף לים ומיטות מעץ עם קירות צבועים אפור עדין וספות שפרסתי עליהן את כל התיקים שלי.

נראה לי תיכף אעבור שוב, הפעם פשוט לשולחן אחר. העורף שלי מתחיל להיצלות. וחסר לי סוכר. אתמול פשוט לא הצלחתי לאכול מספיק שוקולד. אז אקנה לי איזו משהו מתוק ואקווה שהצורך שלי ברחמים עצמיים ושנאת הזולת יירגעו טיפה.

שלשום ניגנתי בחדר בשמונה בערב. מה שאסור לעשות בדירה שלי בזיכרון כי אסור לעשות רעש אחרי שמונה. למרות מעולם אף אחד לא העיר לי פשוט ככה אמרו לי כשנכנסתי וזה יותר קל לי לציית מאשר לבדוק גבולות. וניגנתי גם אתמול אחרי שהכדור שלקחתי לכאב הראש מהתייבשות התחיל לעבוד. ובשתי הפעמים זה היה הכי פרודוקטיבי שלי אי פעם. פשוט יצא טוב. והרגשתי איך המוח שלי עושה חיבורים חדשים תוך כדי שאני לוחצת על המיתרים. פשוט השתדלתי לפוצץ את עצמי בסוכר.

המעבר מזיכרון עבר יחסית בקלות. סחבתי תיקים ומזוודות ברכבת לנתניה ואז חזרתי לזיכרון וסחבתי שקיות, אוהל וכן ציור ברכבת שוב לנתניה ואז ישנתי בדירה כמעט ריקה ובבוקר למחרת סחבתי את כל כלי האוכל והשאריות בגדים שלי והר של שמיכות ואת הכינור והציור שלי בשקית עם הצבעים ותיק ספורט עם בגדים וגזר ועוד תיק גב עם השד יודע מה כולל כדורי ג׳אגלינג וויטמינים ועוד את התיק הקטן שבו אני שמה את המקלדת והארנק… כל הדרך ברכבת לנתניה… אצל אמא השארתי את השמיכות ואת כל השאר סחבתי איתי לאילת. בתחנה המרכזית של אילת התחילו קצת לכאוב לי השרירים. אבל בבוקר שלמחרת פשוט הרגשתי חזקה יותר ולא כאב כלום. רק הפנים שלי יבשות ונפוחות מהסוכר.

בא לי ללכת לישון. לא ברור למה אבל אני ישנה חרא. אולי זה ייסורי המצפון על זה שהשארתי את ספלושיה, בובת השינה הכתומה הענקית שלי על ערמת המזרונים במזבלה מול בניין הדירות בזיכרון. ואולי זה כי יש קפיצים במזרון וזה הורס לי את השדה המגנטי הרוחני ואולי זה חרדות שאי אפשר להדחיק לנצח מהעובדה שאני עושה לי חופשה מכספי חובות ואין שום הכנסה באופק. אבל… האחרון הכי פחות סביר. עוד דבר שיתכן זה שפשוט סבלתי מעודף אנרגיה. הייתי אתמול ושלשום כל היום בשמש ואני לא רגילה לזה. כמו מי השמש שאני שותה שיותר טעימים ממים רגילים. יתכן והשמש פשוט הטעינה אותי יותר מידי ולא יכולתי לכבות את עצמי מספיק כדי לישון. באופן משונה אפילו התרגלתי לזה קצת אתמול והבוקר יצאתי החוצה והאור החזק של השמש לא הציק בכלל. רק קשה לכתוב כשהאור מסנוור. אבל עכשיו אני עייפה. ממש מרגישה את האצבעות שלי זזות לאט והראש נופל קצת והעיניים נסגרות. מה, שנ״ץ? להגיע לאילת בשביל לישון? כמו ישראלית טובה.

תכננתי ללכת למצפה התת ימי שנמצא חמש דקות הליכה מהסניף של ארומה שבו אני עכשיו מתקתקת. אתמול חצי יום ניסיתי למצוא סניף ארומה טוב לשבת בו לכתוב אבל לא היה טוב בשום מקום. בסניף הראשון באזור של בתי המלון המפוארים היה לא מוצלח. כנראה זה היה סניף פועלים סודנים שמנקים את הבריכות והשולחנות היו דביקים. בסניף השני מול הרחבה של הקרוואנים היה יותר נעים, ישבתי והזמנתי קפה אבל השמש השתקפה ברצפה בכל המקום ולא יכולתי להתרכז ובכלל לא היו שם מספיק אנשים ולא הייתה תחושה של זמן אז פשוט המשכתי להסתובב בעיר עד שנגמר הסוכר במוח והגעתי למצב גבול קטטוני כשאני עומדת במרכז מסחרי ולא מבינה איך להחליט לאיזה כיוון ללכת. והכל פשוט רועש. מצאתי גלידריה יקרנית שלא ישב בה אף אחד ואכלתי סוכר ב 20 ש״ח כדי להצליח להבין שאני צריכה לחצות את הכביש כדי להגיע לניצת הדובדבן. ובסוף מסתבר שהסניף ארומה הכי טוב בעולם נמצא שתי דקות מהמלון רק לכיוון של מצריים ולא לכיוון של ירדן. אגב, לא היה לי מושג שירדן נמצאת במרחק הליכה. פשוט הלכתי לחפש את ניצת הדובדבן ובצומת פניתי שמאלה ואם הייתי פונה ימינה הייתי מגיעה לעקבה.

״את תמיד תהיי פרח השכונות…״(טיפקס ועלמה זק)

המוזיקה בארומה של זכרון טיפה יותר נחמדה.

ארזתי את הדרכון שלי בתוך המזוודה הגדולה שהשארתי אצל סבתא כי אמרתי לעצמי שלא צריך לטפח משאלות לא ריאליות וזה לא הגיוני שאצא מזיכרון ואופס פתאום מישהו יבקש ממני דרכון. אז טעיתי. טועים, לא נורא. קורה. 

ממש מרגישים שאין לי כוח. פעם ראשונה בכל השנים שאני כותבת שיצא לי לערוך את הטקסט. אני אשכרה ניסחתי מחדש חצי פסקה כי הבנתי שלא ממש כתבתי שום דבר קריא… שנ״ץ.

ועכשיו הסוכר נכנס למוח. אולי אלך לעשות יוגה ליד הבריכה.