אני בבית זונות. נחמד פה. רק אתמול בערב, בתחנת האוטובוס בתל אביב קראתי את המייל בוקינג שקיבלתי לגבי ההוסטל שהזמנתי לי לשני הלילות הקרובים. היה רשום שם שההוסטל הוא מיזם חברתי בלה בלה בלה שהוקם במקום ה״פוסיקט״, מועדון חשפנות אגדי בלב הטיילת. אנחנו לא בדיוק בתוך המועדון אלא בחדרים שליד. המועדון זה מבנה עגול באמצע הכיכר עם נוף של קראון פלאזה ולידו נמצא מבנה מקושקש בגרפיטי שמאחד החלונות שלו בקומת הקרקע, רואים איך בחורות וכמה בחורים בנעלי עקב מוגזמות מנסים להיתלות על עמוד. עכשיו זה נהיה קוריוז ללמוד ריקוד על עמוד מול הפוסיקט אבל בכתבה שקראתי פעם כתבו שה״רקדניות״ המקוריות שעבדו כאן ממש התבאסו שהמקום נסגר. הן עשו פה כסף טוב וזה עזר להן להחזיק משפחה ולשלם על השכלה גבוהה ואז הגיעו אוסף של פמיניסטיות זועמות עם שלטים ו״כוונות טובות״ וטיהרו את המקום בטענה שזה ניצול ואי אפשר לתמוך בניצול בלב העיר. אז עכשיו תומכים בניצול באיזה חור בדרום תל אביב איפה שהבחורות יקבלו מכות ואף אחד לא ישים לב. כי אף ״כוונה טובה״ עוד לא הצליחה לבטל את היצר המיני של גברים ואת היכולת של הנשים לספק אותו בתמורה לשיפור במצבן הכלכלי.

אז הבוקר אני יושבת לי ב״חצר״ מאולתרת מחוץ לחדרים מתחת למפלס החנייה. העמודים מקושטים במלא גרפיטי חסר אמירה ויש דשא מלאכותי על הרצפה ומלא כסאות ושולחנות מסוגים שונים. בפינה של הרחבה יש אפילו ציוד כושר מסיבי כמו הליכון ומשקולות. תאכל את זה, אברם הוסטל! באברהם הוסטל, למרות שיש פסנתר וחדרים נקיים שלא מסריחים משתן וטחב ואפילו סטודיו עם מזרוני יוגה, הם שמו עכשיו מיטות של שלוש קומות. זה מה שראיתי באתר כשחיפשתי מקום לישון בו. פעם קודמת שהייתי שם זה לא היה ולישון במיטת קומותיים זה לא הכי כיף אבל עובר. לישון כסנדוויץ' בין שני אנשים זרים זה היה לי כבר יותר מדי. וגם קצת נשבר לי מרדיפת הבצע. כאילו, מה רע לכם להשאיר את הקומותיים?! אתם ממש חייבים להכניס עוד שלושה אנשים לחדר בכוח כדי להרוויח עוד כמה שקלים? מבינה שזה עסק והכל אבל כמה אפשר? וזו מבחינתי ההגדרה של ניצול ואני לא מוכנה לתמוך בזה. אולי הייתי צריכה לשאול מראש אם יש מקום שלא במיטת ״שלושתיים״ ובזה להבהיר להם שהם חזירים ושזה לא עובר בשקט. אבל לא היה לי כוח…

כוס אימם הצולעת! אין פה אף אחד בכל המרחב אבל הם היו חייבים להדליק מוזיקה כדי שיהיה ״שמח״ והרמקולים נמצאים בדיוק מעל כל השולחנות שיש להם גישה לשקע, אז אני לא יכולה להמשיך לשבת פה. לא ברור לי מה אני אמורה לעשות, להסתובב בעיר לחפש את עצמי? זין!

הסניף ארומה בגורדון הוא אחד הסניפים הפחות חביבים עלי. אבל זה מה יש. וגם קניתי קפה וגביניה שבכלל לא רציתי. אבל סבבה פה. הכיסא נוח והמוזיקה בדיוק בווליום הנכון והגביניה הייתה טעימה. רק בעיה אחת. גיליתי שעל השלט של הרחוב כתוב – י.ל. גורדון. מי זה לעזאזל י. ל.?! אני יודעת מי זה א. ד. אבל מי זה י. ל.?

אתה חושב שאתה יודע משהו על משהו ואז מסבירים לך שאין לך מושג מכלום. אתמול ניגש אלי ברחבה של ההוסטל בחור נבוך. הוא חשב שזה שהוא רוצה לשחק מטקות יעזור לו לשבור את קרח. חחח לנסות לשבור קרחון עם מחבט עץ קטן זה חמוד. הוא הסתבך כמובן כי היה לי מצב רוח של ״אל תתקרב פן תמות״. כנראה בגלל ההלם של המעבר מחלקת האלוהים הקטנה שלי לעיר החטאים, ומזה שכל התיקים שלי נהיו לי פתאום כבדים נורא. נראה לי שבתל אביב לכוח הכבידה יש יותר השפעה. תל אביב האמת, אתמול בערב כשהגעתי, נראתה לי די קסומה. ממש ראיתי אותה דרך עיניים זרות. מלא אקשן וגיוון ואנרגיות של חידוש ותנועה. אפשר להבין מה מושך לפה אנשים. אבל הכי רחוק מעצמך שרק אפשר. לקח לי ארבעה ימים באילת כדי להתנקות מזה ועכשיו אני שוב שקועה בזה עד הצוואר.

הבחור הנבוך שאל אותי מאיפה אני. זה כל מה שהם יודעים לשאול. אני אמרתי מפרדס חנה. והוא אמר שהיה פעם בישיבה בפרדס חנה ומי זו החנה הזו בכלל?

״כאילו מה זה השמות האלו בכלל, פרדס של חנה, הכפר של סבא…״

אם הוא היה חד אבחנה היה רואה את העשן יוצא מהנחיריים שלי. אמרתי שדווקא לפני חודש ציינו את יום מותו של הברון. הוא לא הבין כלום.

״מה, לא לימדו אותכם ערכים בישיבה הזו שלכם? לא הסבירו לכם איפה אתם נמצאים? אתה לא יודע שגרת על אדמות שהברון קנה בכסף הפרטי שלו בשביל שליהודים יהיה איפה לחיות? חנה זו קרובת משפחה שלו. כמו אולגה מגבעת אולגה ועדה מגבעת עדה ובנימינה וזכרון וכך בערך שליש מהמדינה הזו שהוא קנה בכסף שלו. לא לימדו אתכם על היסטוריה בישיבה? או שזה ציוני מידי?״

אבל את כל זה אמרתי עם חיוך, ככה שהבחור פשוט לא הבין מה הוא אמור להרגיש. מה שכן, הוא התמכר. פשוט כי חוץ מזה לא ממש עניין אותי לדבר אתו וכל פעם שהוא ניסה לפתוח איתי עוד נושא עניתי בקצרה והסתכלתי בטלפון. אם היה לי לב וכוח אז הייתי מתעניינת בו ונותנת לו יחס ושואלת אותו מאיפה הוא ומה הוא עושה בחיים וכך היה מיד יורד לו ממני. אבל לא היה לי כוח להשקיע בלקרר לו את הביצים אז פשוט המשכתי לשבת שם עם מבט קפוא בוהה בריק בזמן שהוא עושה פעלולים עם המטקות ומחסיר פעימה כל פעם שהכדור התגלגל ליד הרגליים שלי.

היו שם אוסף משעשע של חברים. איזה שני בחורים רוסים שלא יודעים שום שפה חוץ משפת אימם המוחרמת, בחור נבוך דתי לשעבר, איזה זקן ששכב על ספה בפינה וראה ספורט בטלפון ו״בחורה״ מחומצת כבת 40 שהסתובבה ביניהם וצחקקה כל פעם שמישהו נתן לה תשומת לב כאילו היא עדיין בת 17.

אוקסיטוצין – הסם של העניים. הם חלקו אלכוהול וניגנו בגיטרה וצחקו וקבעו ללכת לרקוד יחד כאילו הם כולם חברים טובים מכיתה ב׳. מדהים עד כמה בבית הרגשתי שם. הם היו עושים הכל בשבילי למרות שעדיין לא החלפנו מבט פשוט כי לעשות טוב למישהו זה הדרך הכי טובה שהם מכירים ללהתמסטל טבעי. דופמין כנראה לא משחק תפקיד חשוב בחיים שלהם כי הם חיים באכסנייה של זונות ב 50 ש״ח ללילה שאין לה אפילו מטבח עם קירות. פשוט אנשים עם סטטוס חברתי מהנמוכים שיש וזה אומר שהם סופר נחמדים. וגם אנשי שיחה מוצלחים כי איך עוד הם יתחזקו את האגו שלהם אם לא על ידי פיתוח האינטלקט שלהם. אז הם ממש טובים בפינג פונג ומנגנים יפה בגיטרה ובטח גם אנשים ממש ערכיים ואדיבים וגם יצירתיים כל אחד בתחומו רק עם אפס יכולת לעשות לזה מונטיזציה כנראה בגלל שאין להם יכולת להתמודד עם סטרס. אז הם יושבים יחד בחבורה שמחה ובונים ארמונות דמיוניים בעזרת מילים. כמוני.

אתמול, בנסיעה מאילת לבאר שבע, נסענו דרך הערבה, עוד דבר שמעולם לא עשיתי. נסיעה של כמה שעות במאדים. משני הצדדים שלי הרים בכל מיני גוונים של אדום וצהוב ובאמצע שממה עם כביש מתפתל. השבר הסורי אפריקאי. נסעתי בתוך השבר. דמיינתי איך אני עפה מעל כל השמיכות הצבעוניות האלו ואז חשבתי שלעוף זה משעמם מידי. חשבתי לעצמי שאני אכנס להריון מאיזה בחור יפה וחסר חשיבות ואלך למדבר ללדת את התינוק שלי שיגדל ממש מהר ובגיל חמש כבר יהיה בגודל של ילד בן 10 ויהיה ממש חכם. אנחנו בקושי נדבר פשוט נתהלך לנו במדבריות של האזור בלי צורך באף אחד אחר. אני אלמד אותו לשתות מים מהאוויר ולאכול מהשמש ושנינו נהיה גבוהים יחסית לשאר בני האדם כי נלמד איך להנדס את הגוף שלנו לפי מה שמשרת אותנו וגוף ארוך זה שימושי במדבר כי זה מנדף חום. נהיה ארוכים ושחומים ולבושים בבדים רכים שתלויים מעלינו כמו קישוט. נסתובב ונתפעל מהיופי של כדור הארץ. בהתחלה חשבתי שאביא איתי אייפד ואלמד אותו על האנושות ושהיעלים של המדבר יסחבו לנו את הדברים אם נרצה פשוט כי הם יאהבו אותנו, אבל אז חשבתי שזה טיפשי להניח שבמצב כזה האנושות תעניין אותי בכלל. אנחנו לא באמת נהיה בני אדם יותר. אנחנו נהיה חייה חדשה. ואז יום אחד הוא יבקש לראות איך אנשים חיים ואני אקח אותו לגבול. את רוב הטיולים שלנו אנחנו נעשה בירדן וערב הסעודית איפה שיש פחות אנשים והרבה מרחב להשתעשע אבל בשביל לחיות עם אנשים הוא יצטרך קודם כל להזדהות כשייך לקבוצה כלשהי. הוא יצטרך דרכון. אז נגיע לגבול ואגיד שאני אזרחית ישראלית ושאני רוצה דרכון לבן שלי. ישאלו אותי איפה הוא נולד ואני אגיד ״במדבר״. הם ייקחו אותו לעובדת סוציאלית שתנסה להוכיח לי שאני אמא רעה ושצריך לשכן אותו במוסד לילדים מפגרים כי הוא לא יודע שום דבר ממה שילד בגיל שלו צריך לדעת והוא בכלל לא מדבר! אני אחייך.

״הוא לא מדבר כי הוא לא יודע שאת לא יודעת לקרוא מחשבות. הוא לא פגש אנשים מפגרים כמוך עדיין והוא כרגע מנסה להבין למה את שונאת אותו.״

״אבל אני לא שונאת אותו! אני מנסה לעזור לו. את שיבשת לו את המוח!״

ואני אענה לה שאין לה כוונה טובה אחת בגוף המצומק שלה כי כל מה שהיא רואה לנגד עיניה זה אנשים שלא משתלבים במסגרת שהיא מאמינה שהעולם חייב לעבוד לפיה. אגיד לה שמה שהיא מרגישה זה לא רוך וחום ואהבה, אלא קנאה. היא רואה בנו משהו שהיא לעולם לא תוכל להיות וזה אוכל אותה מבפנים והיא חייבת להרוס את זה.

״את לא יכולה להניח לנו לחיות כפי שאנחנו כי זה מאמלל אותך ולכן את שונאת אותנו. אבל את יודעת שלשנוא זה רע אז את מצפה את זה בכוונות טהורות. אבל המילים שלך חסרות משמעות והילד שלי רואה את הנפש שלך מכוערת כפי שהיא ואת לא עובדת עליו. הוא לא מבין מה זה קנאה ולא מצליח להבין למה כיערת את עצמך ככה. הוא לא מכיר עולם בו אדם משכנע את עצמו שיש משהו שהוא לא יכול לעשות ועוד נוטר למי שמצליח. הוא יודע שאין שום דבר שהוא לא יכול לעשות. ואם את תנסי לפגוע בנו, אני אגרום לאדמה להיפתח ולבלוע אותך ואת הרוע שלך.״

היא כמובן תתחיל להשתולל כמו מפלצת שכרתו לה ראש וברגעים האחרונים מנסה לדרוס כל מה שבהישג יד ואני אכרע ברך ואניח את הידיים שלי על האדמה והיא תתחיל לרעוד. יתעורר השבר הסורי אפריקאי. העובדת תחוויר ותשתתק. אני אגיד לה ברוגע שאני רוצה שהיא תשיג לנו דרכון. ואשאל אותה אם היא מבינה שהיא לא יכולה לקחת מאיתנו שום דבר. היא תהנהן אבל זה לא יספק אותי. אני אשאל אותה שוב:

״את מבינה שאת לא יכולה לקבוע לנו שום דבר? תעני לי שאת מבינה כדי שארגיע את האדמה אחרת אני אזוז הצידה ואראה אותך נבלעת בתוכה.״

הארונית של הקלסרים תתחיל לרעוד והטיח מהקירות יתחיל להיסדק והיא תנסה לצעוק אבל כל מה שיצא מהפה שלה זה צפצוף ואז היא תלחש:

״אני מבינה. מבטיחה שלא אפגע בכם. בבקשה תפסיקי את רעידת האדמה.״

ואז אני אפנה לילד שלי ואתן לו מבט אוהב כמו שנותנים לתינוק שלומד ללכת ואשאל אותו אם הוא רוצה להרדים את האדמה. והוא יהנהן בהתלהבות וישים את הידיים שלו על האדמה ואני אראה את הפנים שלו נרפות ואת הכוונה עוברת מטה לתוך היסודות של הבניין והלאה לתוך החול והאבנים מטה עד לשורשים של הלוחות והכל נרפה ומשתתק. אנחנו מחייכים אחד לשני ואני שמחה בשמחתו על היכולות שהוא מפתח. העובדת מביאה לנו טופס שאומר שילד הנ״ל נולד בשנת כך וכך בלידה ביתית לאמא בתעודת זהות כך וכך ולכן זכאי לתעודת זהות ודרכון של מדינת ישראל. הילד מחונך במסגרת חינוך ביתי ומצבו טוב מאוד.

״עוד כשלושה שבועות תיצרו איתנו קשר ונעביר לכם את המסמכים.״

אני אומרת תודה ומסתובבת ללכת ואז היא שואלת:

״מה.. לאן תלכו? יש לכם איפה להיות בינתיים?״

ואז הילד שלי מחייך אליה והיא מבינה שעכשיו היא באמת דואגת לו והוא הרגיש את זה. הוא מודה לה. והוא אוהב אותה. וזה למה אסור לי לעשות ילדים. אני עוד אמצא את עצמי חונקת עובדת סוציאלית.

עכשיו כבר 10:30 ואחרי שאסיים להסביר לדיירת שעברה לגור בדירה שלי בזיכרון איך מעבירים חשבון מים על שמה, אצא לתור את העיר כי החנויות כבר פתוחות ואני רוצה חוט ניילון נמתח בשביל לפרק את שרשרת הפנינים שקניתי במרכז אקווריום תיירים באילת ולעשות שרשרת לסבתא שלי שהיא לא תצטרך עזרה בלסגור.

כעבור מספר שעות…

זה חוקי ללכת לישון בשבע בערב? מה גם שאני חושבת על זה כבר שעה. ולמעשה מאז הצהריים. יצאתי לסיבוב בעיר ותוך שעתיים הרגשתי שאני חייבת לישון. חזרתי להוסטל ואכלתי ירקות ודגים ושתיתי סוכר עם שוקולד וכלום לא עזר. בצהריים הגעתי לגן שכבר הייתי בו בקייטנה. זה היה הגן שבו עשינו דגלים של מדינות מהמונדיאל מלגו. עמדתי בשער והגננת של הבוקר באה לשאול אותי מה אני צריכה. אמרתי שאני הסייעת בצהריים ופעם ראשונה בחיים שלי לא הכניסו אותי. היא שאלה מאיזו חברה אני ואז התקשרה לחברה לבדוק לגבי. כנראה נראיתי ממש ממש רע. למזלי לא הייתי צריכה לעשות היום כלום. פשוט ניקיתי. אמרתי לילדים אולי חמישה משפטים ואת רוב המאמצים שלי השקעתי בגננת של הצהריים כדי שלא תחשוב שאני מסטולה. הקשבתי לה מתלוננת וחילקתי לה מחמאות על הדרך בה היא מובילה את הילדים. היא בעיקר מפחידה אותם והם אוהבים אותה ומקשיבים לה. זה טקטיקה טובה לעידן שלנו. לכל עידן. עוד לא התחיל העידן שבו זה לא טוב. רק כשהאוטיסטים ישלטו זה יפסיק לעבוד ואז תהיה לגננות בעיה. הן אשכרה יצטרכו לעניין את הילדים ולא סתם לאלף אותם לציית.

תכננתי לנסוע לסבתא אבל איך אוכל להגיע אליה כשאני כל כך מותשת? בדרך חזרה מהגן בקושי הצלחתי ללכת, קניתי פיינט גלידה, התיישבתי על המדרגות מול הים והסתכלתי על השקיעה. היה ממש קשה לסיים את כל הגלידה כי כל הגוף שלי רעד מקור והשפתיים לא נסגרו על הכפית טוב כל כך. נזכרתי שאין כמעט אותיות ב׳ ופ׳ בשפה הפינית. זה כי ממש קשה להגיד אותן כשהשפתיים קפואות.

אני חושבת שנפלתי לתוך מלכודת הרחמים העצמיים. פשוט זה ממש פופולרי וכמעט גורם לי להרגיש טוב. כאילו זה איזה הישג להיות כל כך על הקרשים. בדרך כלל אני מדברת על עצמי ככה עד שזה נהיה אבסורד ומוצאת את הדרך החוצה אבל לאחרונה זה רק מתגבר ולא ממש ברור לי איך יוצאים. בטיילת על המדרגות נהיה לי קצת כוח. מספיק כדי לחצות את הכיכר ולהיכנס ל״חצר״ של ההוסטל. עשיתי לי כוס תה והתיישבתי מול התנור. אני עכשיו פשוט מסטולה ממנו ואולי גם קצת אנרגיה אני מקבלת מהאור החם שלו. זה המטריות הענקיות של תנור ספירלה שעומדות על עמוד כמו בכל המסעדות. בזה הם השקיעו. למעשה המקום די מתוחזק.

עכשיו יש פה איזו בחורה שמסדרת מזרוני יוגה על הדשא הסינטטי. כנראה יהיה פה שיעור. היא גם בטח תתחיל להנחות כמה דודות איך לנשום לתוך הפרינאום. אני חושבת לעצמי איך זה יכול להיות שעוד מלמדים יוגה. עוד לא למדו כולם? כלומר, איך זה שאחרי כל כך הרבה שנים לא כולם כבר יודעים ועוד צריך מורות. עכשיו מתחיל הכיף האמיתי הם שמו אמינם ברמקולים. סוף סוף משהו משמח.

״אני מה שאתם אומרים שאני, אם לא הייתי אז למה שאגיד שאני.״ (אמינם)

נו… הבחורה של היוגה שינתה את המוזיקה. כמובן. זה היה יותר מידי חיי ומורכב ואשכרה יש משמעות למילים, איכס. אחרי שהיא הרסה לי את הכיף היא גילתה שאף אחד לא הגיע לשיעור שלה ועכשיו מנסה להעביר שיעור יוגה לאחד השתיינים הזקנים שגרים פה קבוע. שיבושם לה. נשימה ונשיפה ותנסי להתעלם מזה שהוא בוהה לך בפרינאום.

אז מה הלאה? אני צריכה להפסיק לחשוב במילים. זה לא באמת עוזר. פשוט לשבת ולבהות הרבה יותר פרודוקטיבי אבל אני מפחדת שארדם. אני לא יודעת איך אשרוד מחר ואז מה? לסבתא? ושם להיות עד ראשון? ואז מה בראשון? עוד שבוע של גנים? ומה אם לא יהיה צורך? מה אם סתם אשב בתל אביב בלי סיבה? אולי זה יהיה קל יותר. סוג של לבטוח בתהליך. אם אמרתי לעצמי שזה מה שצריך לקרות אז להמשיך גם כשקשה. סה״כ הכל הולך לפי התוכנית. יותר נכון לפי ה״תוכנית״. חוץ מהתשישות. זה בטוח דלקת קרום המוח שעוד לא אבחנו אצלי ובטח תכניס אותי לבית החולים עוד יומיים. בטח התמוטט על איזה ילד והגננת תחשוב שהזרקתי בשירותים ועכשיו אני גוססת ממנת יתר. זה יהיה מצחיק. מנת יתר של אקזיסטנציאליזם.

מהצד השני של מחיצת הבמבוק מחוץ למתחם ה״לאונג׳״ של ההוסטל, יש חברה שמתאמנים בהרמת משקולות. זה לא סביר. זו חנות קטנה שהוסבה למרכז פיתוח הגוף ונראית כמו מחסן משקולות. אני לא מצליחה להבין למה הכל כל כך מוזנח ומכוער. ואם כל הכיעור הזה עוד חשוב להם לשמור על צורת גוף יפה. אני לא מבינה כלום. ואני רוצה לישון.

בינתיים השתיין שורד ומוזיקת השנטי עכשיו שודרגה למוזיקה עם מילים בהודית שלא אומרות כלום בטח גם לא בהודית. בטח זו מוזיקת תיירים שבשביל הצחוקים ההודים שרים:

״תיירים חמודים בואו תקנו את הדיסק הזה הוא ממש רוחני לה לה לה + מכונת תופים בלופ.״

קניתי קייס חדש לטלפון. זה נחמד. הישן היה בן כמה שנים וצהוב ומתפרק והחדש דק יותר ויפה כזה. אני מבסוטה. זה גורם לי לרצות לקנות גם מגן מסך חדש כי ליישן יש כמה שריטות אבל זה עוד איזה מאה ש״ח או אפילו יותר. כמה כבר אפשר. ולמה? אני הרי עוברת לגור בחדר מיון עוד כמה ימים. למה יש לי צורך במסך ללא שריטות?

פעם כשהייתי קטנה, עד לפני כשש שנים, האמנתי שלפי פנים של אדם אפשר להבין מי הוא. חשבתי שכשאנשים מסתכלים עלי הם רואים אותי וכשאני מסתכלת עליהם אני רואה אותם. אבל זה לא ממש ככה עכשיו. אני כבר לא מאמינה בזה. אני חושבת שאני משליכה על פרצופים של אחרים את השיט שלי ולהיפך. כמובן שיש לי יכולת לזהות משהו שדומה לי אבל אני רק מזהה צד אחד של הבנאדם, הצד שבו אני מזהה את עצמי. ולאדם יש עוד מלא צדדים שאני פשוט לא מעוניינת בהם אז אני מניחה שזה לא חשוב. ומה בכלל יוצא? יוצא שבן אדם מורכב ברובו מדברים שלא רלוונטיים אלי. אז את רובו אני בכלל לא רואה. הוא לא רלוונטי לי ואני לא רלוונטית לו.

אולי כדאי שאכתוב לסבתא. להתקשר אליה אני לא מסוגלת.

וואו עוד לא שמונה… מתי אפשר ללכת לישון כבר?

האם אני באמת רוצה להתרגל חזרה לחיי עיר? אני משערת שאוכל. אם אבלה פה מספיק זמן אז אחזור להתהלך ברחובות בין אנשים כמו בין עצים. פשוט לא אראה אותם. הם יהיו מכשולים זזים. לא אשמע את השיחות שלהם ולא אחווה את הרגשות שלהם ולא אראה את הבעות הפנים שלהם ופשוט אלך לי בנחישות ועיוורון למשימותיי. אחזור לחייך את החיוך הסטנדרטי של הנימוס העירוני לכל המוכרים כדי שיחשבו שאני אחת משלהם ואולי אפילו אקנה איזה בגד או שניים שנראה לא הזוי כי לשבת בכל מקום מתחת לקפוצ׳ון ירוק כהה אובר סייז ונעלי ספורט מלאות אבק זה לא ממש מעורר אמון. אני נראית כמו גמד קטן שגנב מהענק את הבגדים שלו.

הציור שלי עדיין איתי. אני חושבת שזה רעיון טוב לסיים אותו. לא בטוחה איפה. בפתח תקווה? אולי אלך לצייר בגינה בשבת הרי לא יהיה לי שום דבר אחר לעשות. חשבתי לצייר מחר אבל עכשיו אני מנסה להבין את הלוגיסטיקה כי אני צריכה לפנות את החדר בעשר ומה לכל הרוחות אעשה עם הדברים שלי? אסחוב אותם לגן? אגיע לשם מותשת וארצה להרוג את הילדים.

אני נזכרת ברכזת המלאכית שעבדתי תחתיה כשהתחלתי לעבוד בחברה של הגנים. ראיתי אותה לפני שנה אחרי שהיא כבר שנה שלמה דיברה בעיקר על כמה נמאס לה, והיא פשוט התפרצה על ילד. כמו שד שנכנס בה ולא זיהיתי אותה בכלל. מה, ככה גם אני אהיה? אעבור מלהיות המקור לשמחה דרך אדישות עד לאגרסיביות ורוע? אני בדרך. הייתי יורדת מהדרך אם רק הייתי יודעת לאן לפנות. אהההה. אלך לשבת קצת בלי מילים. אולי זה יעזור. ואכתוב הודעה לסבתא.