אין ארומה שפתוח בפתח תקווה בשבת. אתמול הלכתי לבקר את אבא שלי וראיתי את האחים שלי. השם יברכם, שאלו אותי מה קרה לגבות שלי ברגע שפתחו את הדלת. שני עמודי חשמל מגושמים מחבקים אותי וצוחקים שככה אני בטח גורמת לכולם לחשוב שיש לי סרטן. אבל בלי טיפת שיפוטיות. גם כשסיפרתי לאח שלי על חוק הסינכרוניזציה בעולם והוא לא האמין לאף מילה. הוא פשוט אמר שהוא מצטער אבל הוא לא מאמין ושזה נשמע לו סתם משהו שאומרים ביוטיוב. שוב, בלי שיפוטיות.

עם הבן של דודה שלי לעומת זאת, המצב יותר מורכב. הוא בעיקר שותק וכדי להוציא ממנו מה דעתו על משהו צריך ממש לעבוד קשה. למרות שהוא דווקא היותר חברותי מבין הבנים. כנראה משהו בצורת חשיבה שלו מאותת לו שזה לא בטוח להגיד משהו שסותר מישהו. אז הוא שומר את הדעות שלו לעצמו, מהנהן מחייך והולך. כמה פעמים יצא לי להתווכח אתו כי מאוד התעקשתי ואני טובה בלהתעקש. זה היה בהתחלה כשהוא רק הגיע לפה וזו הייתה הדרך שלי לגרום לו להרגיש בנוח איתי. אם אתה מתווכח עם מישהו ואתם עדיין חברים אז זה מוריד הרבה מהלחץ. כמובן שהתווכחנו על איזה משהו פילוסופי לגבי טוב ורע ואוקראינה וכו' וכמובן שלא הייתה לזה שום השפעה משמעותית על הדעות שלנו. זו סתם הייתה דרך לפלות כינים אחד מהשני, לעשות ״בונדינג״.

כמו שאבא שלי סיפר לי אתמול שהוא בילה פעם שעה בהמתנה מחוץ לחוג של אחד הילדים כשלידו יושב איזה אבא של ילד אחר והם ״מדברים״. הבחור השני סיפר לו על השיפוץ שהוא עשה בבית ואת אבא שלי זה לא עניין בכלל אז אבא שלי פשוט התחיל לדבר שטויות בסגנון של:

״והציפור הזו שם שמצוירת על הפוסטר ממש יפה בעיני…״

והבחור השני:

״ואז עשיתי את הריצוף בחדר של הילדים מקרמיקה…״

ואבא שלי:

״וגם זו ששם נראית מאוד מיוחדת וכחולה כזו…״

וככה הם בילו שעה. כל אחד מדבר על שלו והבחור השני נראה מבסוט שיש להם שיחה טובה ואבא שלי ההמום שהתרגיל הזה אשכרה עובד, יושב ומתפוצץ מצחוק בתוך עצמו.

בבית של סבתא הם ישנים כמו מתים עד הבוקר המאוחר ונשארים ערים עד לפחות חצות. אז יוצא שבבית זונות עם השיכורים והבליינים, שעות השינה שלי היו דווקא מסודרות יותר. פה אני חושבת שבשלושת הלילות האחרונים ישנתי במצטבר 8 שעות. אני שותה קפה. עכשיו כמעט תשע ועדיין הבית דומם. בית ישן ומיושן שפעם היה שייך לאיזו משפחה עשירה ועכשיו כולו שבור ודהוי. מלא רהיטי עץ כהים ומסיביים. המטבח גם כן כולו חום. זה היה פעם באופנה. למעשה אני יודעת בדיוק מתי, כי בסדרה על המכשפה מ 1964 יש את אותו העיצוב רק פה זה יותר כהה. כנראה כי זו ישראל. הייתה תקופה חשוכה בהיסטוריה האנושית בה חשבו שהשילוב של בז׳, חום כהה וחאקי זה פשוט עילויי אסתטי. וגם אין פה אף חלון שקוף אחד וזה מרגיש כאילו אני באיזה משרד במרתף ששמו בו חלונות מזויפים ומאחוריהם מנורות פלורסנט כדי שהעובדים ירגישו יותר בנוח.

אני מלמדת את סבתא שלי עברית. קניתי לה אותיות רמיקוב על דסקיות והיא מיינה אותן וסידרה מתוכן את השמות של כל בני המשפחה. ל״יבגנייה״ לא נשארו גימלים אז כתבנו את השם של אשתו של אבא שלי במקום השם של דודה שלי.

אוו! אחת הדלתות נפתחה בחריקה. כנראה זמן הכתיבה עומד להסתיים…

סבתא שלי עם גב מכופף בצורה לא סימטרית נכנסה למטבח ושאלה אותי אם בכל זאת הצלחתי לישון הפעם קצת ואז התלהבה מהסידור של המקלדת והטלפון.

אז קניתי לה אותיות ועזרתי לה בשיעורי הבית שלה בעברית ועזרתי לה לקרוא את הדואר שלה ושלשום בערב ישבנו על הספה הקטנה ועשינו סשן מוזיקה. מצאתי באחד התיקים הישנים שלי דרבוקה. אני התיישבתי בספה וכמובן שסבתא באה לשבת לידי ואני פשוט נתתי לה את התוף ואמרתי לה לנגן היא כמובן אמרה שהיא לא יודעת איך ואני אמרתי לה שזה לא משנה ושהיא יכולה לאלתר. היא התחילה לתופף איזה שיר ילדים ישן שבן של דודה שלי ניסה לנגן על הכינור שלי ערב לפני. הצליח לה לא רע ובן של דודה שלי הביא את הגיטרה שלו בשביל הצחוקים כדי ללוות אותה בשיר הילדים על צרצר שמעולם לא הזיק לאיש ואז אכלה אותו צפרדע. הרוסים האלו ממש אכזריים…

אחרי שסיימנו את השיר על הצרצר, סבתא שלי שאלה איזה עוד שירים אפשר לנגן ובן של דודה שלי שאל אותה מה היא מכירה והביא את הטלפון שלו כדי למצוא אקורדים לשירים רוסים ישנים וככה ישבנו כמעט 3 שעות כשסבתא שלי שרה שירי מלחמה רוסים ישנים ובן של דודה שלי בסבלנות אינסופית מוצא לה ליווי לכל שיר ומנגן בחוסר הקצב שבו היא שרה ומתופפת. זה היה נוגה והיא שרה מאוד יפה והוא ליווה אותה מאוד יפה ואני הייתי קהל מאוד מפרגן ואחר כך כשסבתא שלי הלכה לישון קצת צרודה ומחייכת כי היא לא שרה שנים, בן דודה שלי נכנס לחדר שלו והתחיל שיחה עם איזה חבר שלו באינטרנט ואני חושבת שפעם אחרונה ששמעתי כל כך הרבה קללות היה כשבטיול במוסקבה מתחת לחלון שלי היה מפגש של נרקומנים.

הילד שחרר קיטור. זה לדעתי סימן לא טוב. עדיף היה אם היינו יושבים פחות זמן והוא היה מקלל פחות. אבל הוא ילד מרצה וסופג ואז משחרר כשאף אחד לא רואה. הוא לא שאל אותי למה אין לי גבות. בטח לימדו אותו לא להעיר והוא למד להתבונן אבל לא לשתף. עדיין לא הבנתי מה הוא חושב עלי. מצד אחד אני כנראה מעוררת התפעלות מסוימת כי יש הרבה דברים שאני יודעת והוא לא, מצד שני אני אחד האנשים הכי מגוחכים שהוא פגש בחייו כי ביליתי את היום אתמול בלהכין לי משקפי שמש של אסקימוסים מסול וסנדלים מספוג ליפה ושאריות של צעיף. המשקפיים ממש אחלה. זה סול שחור עם נצנצים שעשיתי ממנו מסיכה כמו בפורים וחתכתי בה חריצים קטנים כדי שאוכל לראות אבל שממש מעט אור יכנס והעיניים שלי לא יכאבו. זה ממש עובד טוב רק בעייתי כי אני לא רואה את המדרגות וצריכה ממש להטות את הראש למטה כדי להצליח לעלות לאוטובוס. כמובן שפתח תקווה זה לא המקום הכי טוב לסיבוב דאווין עם מסיכת זורו/רובוטריק, כי אנשים אשכה נראו מבוהלים. ניסיתי להישאר שלווה ופשוט להתעסק בשלי. זה בדרך כלל עוזר לי במצבים כאלו. אם אני רגועה אנשים מורידים טיפה מגננות. אבל זה היה מאתגר. מלא מבטי אימה בדרך מהקניון לתחנת אוטובוס. הסנדלים גם כן ממש אחלה. נוחות כאלו רק צריך לשפר את הקשירה ולחתוך אותם יותר לפי המידה של הרגל כי כרגע הם נראים כמו מחבט הטניס שאסקימוסים קושרים לרגליים שלהם בשלג. אני לא יודעת באיזה שלב אני אצא איתם לרחוב… אולי עם זה עדיף לחכות לתל אביב.

ובן דודה שלי חייך ואמר שזה יפה אחרי שהתעקשתי שיביע דעה. וחזר לחדר שלו. יתכן הגרוע מכל, שאני פשוט ממש אבל ממש לא מעניינת אותו. מה לעשות… אין לי שום דבר שהוא רוצה. כמובן שאני יודעת שיש לי המון דברים שהוא צריך אבל שום דבר שהוא רוצה כי השלווה ותחושת השליטה שיש לי בחיים שלי כרגע רק מעצבנת אותו. הוא במלחמה ולא סתם, אלא הוא מאמין שהוא חייב להיות במלחמה ושכולנו חייבים להיות במלחמה ושמי שלא שומע את החדשות האלו כל הזמן הוא מנותק מהמציאות. ככה זה נוער. הם שקועים במשחק הכי מלהיב שיש בסביבה. וככה גם סבתא שלי. שלשום בערב אחרי שיעורי העברית והנגינה ולפני שהלכה לישון היא אמרה שהיא בכלל לא שמעה חדשות היום והיא לא יודעת מה קרה… ואני אמרתי שזה נשמע לי דווקא טוב אבל למחרת היא השלימה פערים ובילתה את כל יום עם הרדיו שלה. ואז כשאעזוב בטח יהיה לה התקף חרדה פסיכוטי נוסף ואז עוד אחד ובסוף בדיוק כמו סבתא רבא היא תפסיק לזהות את המשפחה שלה ותחייה עוד כמה שנים בתור חצי צמח.

משהו פה מתפספס. אני מרגישה את זה. אני אמורה להבין איך להגן על עצמי ואני לא מצליחה. סבתא שלי כל החיים שלה הצליחה לשגע את כל העולם בצורה שהכי קשה להתגונן מולה. היא מאוד נחמדה. סיפרתי לה שלפעמים קשה לי כי אני מרגישה את זה שהאדם לידי לא מחבב אותי והיא הייתה מופתעת. היא שאלה איך אני יודעת ואמרתי שזה משהו שפשוט מרגישים והיא אמרה שהיא לא מכירה את ההרגשה הזו. אני צחקתי ואמרתי שהיא שוויצרית וזה שלא קרה לה אף פעם שמישהו לא אהב אותה זה לא חוכמה. אבל זה נכון. כנראה שזה באמת לא משהו שקרה לה. היא מאוד נעימה וחברותית ומתעניינת ותמיד הבית שלה היה מלא אורחים וכל המשפחה היתה מגיעה אליה כמו עלייה לרגל מכל המדינות בעולם אליהן התפזרנו, וכולם מרגישים מחויבים כלפיה ומדווחים לה מה קורה איתם ושואלים אם היא צריכה שיבואו לתקן לה את המתלה של הכביסה.

אתמול היא קיבלה טלפון חדש. אח שלי כתב לי הודעה ואמר שבשום אופן שלא אנסה להתקין לה אותו. אני הבנתי מזה שהוא רוצה לעשות את זה בעצמו. אמרתי לסבתא שלי והיא אמרה שהיא חושבת שהוא לא ירצה כי עם הטלפון הקודם היה לו קשה ושהיא רוצה לבקש מבן דודה שלי. אמרתי לה שלא צריך כי אני די בטוחה שהוא כן רוצה לפי איך שהוא ענה לי, אבל ליתר ביטחון אני אלך לשם הערב ואשאל אותו. אחרי ארוחת הערב אצל אבא שלי אח שלי ליווה אותי לסבתא במטרה לסדר לה את הטלפון וכשאנחנו נכנסים הביתה אנחנו רואים את בן של דודה שלי יושב מול המחשב של סבתא עם הטלפון ביד מנסה להבין איך מתקינים עליו את כל האלף דברים שהיא רוצה שיהיו עליו.

אני אמרתי לה ישר שאני כועסת עליה כי סיכמנו שאני אבדוק עם אח שלי לגבי ההתקנה והיא חייכה חיוך חצי חביב חצי מנומס ואמרה שהיא לא זוכרת שזה מה שסיכמנו ועשתה אפילו פרצוף קצת נעלב כשהתעקשתי, כאילו שאני ממציאה ומנסה להאשים אותה סתם.

עכשיו, מה הבעיה? היא תמיד הייתה ככה! זה לא זקנה. כל החיים שלה היא עושה מה שבא לה בלי באמת לטרוח לזכור מה הבנאדם השני מצפה ממנה. כשהיא נתקלת באנשים מאוכזבים ומתוסכלים מההתנהגות שלה היא פשוט ממש ממש נחמדה ואתה מתחיל לחשוב שאולי אתה לא בסדר. סביר להניח שהיו למעשה מלא אנשים שהיא לא הייתה אהובה עליהם אבל היא פשוט לא קלטה את זה כי היא כל כך עסוקה בעצמה. אני חושבת שבלי לשים לב היא שיכללה את הטקטיקה של ילד קטן שנתפס גונב עוגיות וכשאמא שלו באה אליו בטענות הוא מחבק אותה חיבוק חזק חזק ואומר לה:

״את יודעת שאת הכי יפה בעולם?״

האמא נמסה וכשהיא מנסה לחזור לעניין עם העוגיות הילד פתאום מתקרר ועושה פרצוף חצי בוכה ואומר:

״מה, את לא אוהבת אותי יותר?״

הדרך האוטומטית שלי להתמודד עם זה זה פאסיב אגרסיב. אני ממש לא רוצה אבל המוח שלי מנחה אותי שזו הדרך היחידה להגן על כבודי. זה אומר מלא עקיצות קטנות על גבול המשפיל כל פעם שהיא עושה משהו שיכול להראות טיפשי והיא בתגובה עושה את עצמה עוד יותר מטופשת כדי להראות חמודה. ככה היא חייה עם סבא שלי שנים. הם היו קובעים להיפגש בשעה מסוימת, היא הייתה מגיעה מתי שמתחשק לה וכשהוא היה מתעצבן היא הייתה עושה איזה פרצוף חמוד ואומרת שהיא בכלל הבינה ממנו משהו אחר ושהיא ממש מצטערת אבל היא לא חושבת שהוא באמת אמר את מה שהוא טוען שהוא אמר ובכלל כדאי שיפסיקו את כל השיחה הזו כי המסעדה נסגרת מוקדם והם עוד יאחרו. ואז היא היתה מתחילה לזמר איזה שיר יפה ומסתכלת על הפרחים ליד וכל מה שסבא שלי יכול לעשות זה לציין את זה שיש לה ראש מסננת פעם הבאה שהיא תשכח את האורז על האש. וזו הגרסה המצונזרת. במציאות סבא שלי השתמש במילים הרבה פחות יפות וסבתא שלי הייתה הולכת לחדר שלה לבכות ולא מבינה איך זה שהוא שבר לה את הלב ושנייה אחרי זה מתנהג כאילו לא קרה כלום. וגם היא הייתה מתנהגת כאילו לא קרה כלום. וסבא שלי כנראה מעולם לא ידע שהיא יושבת ובוכה כל פעם שהוא מעיר לה על זה שהיא אהבלה. וככה הם עבדו שנים רבות על להרוס אחד לשני את האופי. סבתא שלי פיתחה עוד ועוד את חוסר הרגישות שלה כדי להתגונן מפני עלבונות, וסבא שלי נהייה יותר ויותר ציני ואכזרי במילים שלו כדי לבטא את הכעס שלו על אדם שנראה שלא שם עליו אבל משדר תמימות קיצונית.

כשאמא שלי אמרה לי שאני צריכה לבוא לסבתא כי משהו לא טוב קורה איתה אני אמרתי שאני לא רוצה להכניס את הראש שלי למיטה חולה ושהבית הזה כולו שיקוץ אחד גדול ובחור בן 18 לא צריך להיות כלוא בדירה חשוכה עם סבתא שלו מנותק מכל החברים במדינה זרה, מפתח חרדות מהמלחמה. והנה אני פה משקיעה את מיטב האנרגיה שלי כדי לשמח את סבתא. אני והוא. והולך לנו יופי. רק לא ברור עדיין מה המחיר שאנחנו משלמים. זה למה אני אף פעם לא יכולה לכעוס על ה״רשע״, אני יודעת כמה נזק ה״טוב״ יכול לעשות בלי לקחת על זה טיפה של אחריות, כי הוא עושה את זה עם חיוך.

סבתא שלי יכולה אלף פעם לשאול את הבחור הצעיר אם הוא אכל, אם הוא צריך כביסה או להעיר לו על זה שהיא שמה לב שהסדין של המיטה שלו החליק מהמזרון והיא מפחדת שהוא ישן על מזרן החשוף, והיא תבשל בשבילו ותנקה את הבית אבל היא לא תחשוב שאולי הדבר שהוא הכי צריך זה שהיא תחזור כבר לרוסיה ותעזוב אותו במנוחה.

במשפחה שלי באופן כללי לא מסוגלים לעשות שום תוכניות לטווח ארוך. ולא מסוגלים לחשוב כמה צעדים קדימה ולהבין לאן מובילה הדרך שבה הם עכשיו הולכים. אצלם זה סוג של: ״יהיה בסדר״ של רוסים.

כלומר:

״לא משנה מה אעשה, בסדר לא יהיה, אז למה לנסות לשנות משהו.״

לסבתא שלי יש סוכרת והשולחן אוכל שלהם מלא ממתקים ועוגיות ולחם. ככה היא חייה.

״יש לי סוכרת קטנה.״

ובן דודה שלי כנראה עושה את כל מה שהוא יכול כדי לפרוץ את המחסום המשפחתי הזה ומתכנן ללמוד בגרמניה כמו שידיד שלו לומד עכשיו בארה״ב. אני מקווה שהוא מספיק מעריץ את הידיד הזה שלו כדי להיות מושפע מההילה שלו ולהצליח ללמוד לתכנן וגם לבצע. בינתיים הוא לא שוס בזה. נותן לפחד לשתק אותו ולא חושב קדימה. מפחד שיגייסו אותו לצה״ל אבל כשאני מנסה לדבר איתו על זה שבמקרה הכי גרוע הוא ישב בכלא איזה כמה חודשים ושזה לא כזה נורא, הוא לא מוכן להמשיך את השיחה כי זו מחשבה נוראית. זה המלכוד שלהם. הפחדים שלהם משאירים אותם בחשיכה. אני לא זוכרת למי לתת את הקרדיט על זה שאני לא מפחדת מהלא נודע. מגיל מאוד צעיר אני חייה בשיטה של:

״נדמיין את ההכי גרוע ואז נדמיין איך אני מתמודדת עם זה, ואז פשוט נדמיין את הרגע שאחרי וזהו. עברנו את זה והכל בסדר.״

והכי גרוע לרוב לא מגיע כי הוא כבר היה אצלי בראש ועברתי אותו. המוח שלי לא מעוניין בלחוות את אותו הדבר פעמיים אז קורה משהו אחר. מצד שני אני לא זכיתי לראות את המשפחה שלי גוססים מרעב בזמן שהגרמנים מפציצים לי את הבית, אז מה אני באמת יודעת על הגרוע מכל.

אתמול עם אח שלי דיברנו על אמנות. הוא אמר שמבחינתו משחקי מחשב זו אמנות מודרנית ושזו דרך של האדם להראות לאחרים את העולם הפנימי שלו. הוא הראה לי משחק מחשב ממש הזוי שלא קורה בו כלום וממש התלהב. אני באותו רגע קלטתי שיש פער תרבותי דורי בינינו. אני גדלתי בתקופה שבה כל המידע שהגיע אלי מהמדיה היה מקוריין. תמיד היה מישהו שהסביר לך מה אתה רואה על המסך. זו התקופה שבה מי שקונה מחשב קונה גם ספר שלם שמסביר לך באינסוף תתי סעיפים בדיוק איך עובד ווינדוס 97. באותה התקופה היית חייב ללמוד הכל כי שום דבר לא היה אינטואיטיבי. עכשיו השיווק הוא כל כך משוכלל ששום דבר שהוא לא אינטואיטיבי לא שורד את העריכה. אין לאף אחד זמן להסביר לך כלום והכל הפך לשטחי ופונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. ועכשיו הוא ממש ממש נמוך. אם פעם היה לכל מוצר את קהל היעד שלו והמפרסם היה צריך ״ללמוד״ את הציבור הזה ולנסות לדבר בשפה שלהם, עכשיו התיאבון הקפיטליסטי לא מאפשר נישות. כל מוצר נבנה ומשווק כך שהפוטנציאל שלו הוא יתאים לכל אוכלוסית כדור הארץ בכל מגדר וגיל. אז במקום לחקור את הקבוצה הייחודית שצריכה את הפונקציה של פותחן קופסאות שימורים חשמלי, היצרן ממתג את המוצר שלו עם איזה שחקן מפורסם בקונצנזוס העולמי ודוחף את הפותחן הזה לכל מי שאי פעם ראה קולנוע.

אבל למה להפסיק שם. פותחן קופסאות חשמלי זה נישתי מידי ויש לנו 8 מיליארד לקוחות פוטנציאליים אז עדיף פשוט לבטל את קופסאות השימורים ולמכור אוכל יובש שכל מדינה תוכל להוסיף לו מים אחרי שתפרוק אותו מהספינה ולמכור אותו בתור ״מוצר בריאות/סחר הוגן/אורגני/טבעוני״, כי מוסר זה גורם מאחד ואם נעודד אנשים לפתח אותו, בסופו של דבר נוכל לגרום לכולם לאכול את אותה מנת פתיתי הסויה לארוחת בוקר צהרים וערב. זה אומר 8 מיליארד כפול שלוש כל יום בשנה. ולא צריך לגדל בנפרד שעועית ולדוג דגים ולבנות חממות לעגבניות ולהכשיר מלא עובדים לכל סוגי הגידולים השונים. יש רק גידול אחד וחברת מזון אחת שדואגת לגדל ולארוז וכל העובדים עושים את אותה הפעולה בכל העולם ולכן אפשר לייבא עובדים זולים ממדינות מנוצלות. ומכיוון שלכולם יש את אותם הערכים והם כולם מעריצים של אותם השחקנים, כי יש לכל העולם סה״כ 20 שחקנים פעילים שמדברים באותה השפה שהיא השפה העולמית, אין שום בעיה לשווק את המזון היחיד שנצרך. הכל ממש יעיל ומדויק וחסכוני ומאוד רווחי.

עכשיו כבר 12:20 וסבתא שלי בטראומה. היא לבד הבינה שמדובר בה כשאני דיברתי על אנשים שעושים רושם כאילו הבינו ועדיין עושים מה שבא להם בלי להתחשב בצד השני. דיברנו על התקשורת ועל זה שלמעשה בני אדם לא מסוגלים להסביר את הדעה שלהם למישהו אחר אם הוא לא מראש בעל השקפת עולם דומה. כי הם פשוט לא באמת מדברים באותה שפה. סיפרתי לה על השיחה שהייתה לי עם אח שלי על אמנות ושלפי דעתי זו תגובה לחוסר היכולת הבסיסית של בני אדם לתקשר את עצמם. למעשה אפילו שני חוקרים באותו התחום לא יצליחו להבין, לאחר שנים של דיונים משותפים, את נקודת המבט אחד של השני, אם במקרה הם בעלי השקפת עולם מנוגדת. אז בעידן שלנו אנשים הפסיקו לנסות להסביר את עצמם וגם הפסיקו לנסות להבין אחד את השני כי אין סיכויי. למעשה אני לא זוכרת את המילים המדויקות שגרמו לאסימון ליפול. זה בא איפשהו בין השלב בו אמרתי שאין טעם לתקשר בכלל כי אף אחד לא באמת יבין משהו שהוא לא חשב עליו בעצמו בצורה כלשהי, לבין השלב בו סבתא שלי ניסתה להבין איך זה שאח שלי לא מתעניין במה קורה לדמויות בסיפור שהיא סיפרה לו פעם, כי היא זוכרת שהיא סיפרה לו סיפור מאוד מרגש והוא התעניין והקשיב ואז פעם הבאה שהם נפגשו הוא לא שאל אותה איך הסיפור הסתיים.

היא לא הבינה איך זה לא עניין אותו… אז איפשהו שם, אני אמרתי משהו על אנשים שמקשיבים אבל לא מפנימים ועדיין עושים מה שהם חושבים לנכון אחרי שהם הקשיבו בתשומת לב… ואז היא לקחה פאוזה ואמרה:

״כמו שאני עשיתי לכם אתמול עם אח שלך והטלפון?״

ואני אמרתי כן. ואז הרחבתי ואמרתי:

״כן, את עושה את זה הרבה וזה בכלל לא עניין של גיל כי אני מכירה אותך כבר הרבה שנים ולמרות שתמיד היית סבתא שלי, לא תמיד היית ממש זקנה ואת תמיד עושה מה שאת רוצה גם אם סוכם אחרת וכשאנשים מאמתים אותך עם זה את מחייכת חמוד ומתחמקת מלקחת אחריות.״

ובאותו המשפט בן של דודה שלי נכנס למטבח לעשות לעצמו קפה וסבתא שלי תפסה אותו ושאלה:

״מה, גם אתה חושב שאני ככה?״

הבחור לקח פאוזה כמעט לא מורגשת ואמר:

״… כן, כמובן.״

והמשיך לכיוון הקפה. הוא הניח על הכיריים את הקפה שלו לבישול ויצא בזמן שסבתא שלי יושבת בהלם מול עצמה ומנסה להבין כמה רחוק היא צריכה ללכת בחייה כדי להבין את הפער בין איך שהיא ראתה את עצמה לבין איך שאחרים ראו אותה. אני לא דואגת. היא כנראה תנפנף את כל זה חזרה לתוך התת מודע תוך חצי יום. אבל לרגע היה מעניין לראות אותה נוכחת איתי ביחד באותה הנקודה במציאות. ואז המשכנו לדבר על זה שאני למשל ממש לא מתעניינת בסיפורי חיים של אנשים ויכולה להבין את אח שלי שלא התעניין בגורלו של הגיבור בסיפור של סבתא. אמרתי לה שהוא הקשיב לה בעניין כי אכפת לו ממנה ולא מהגיבור בסיפור ושככה גם אני. וסבתא שלי אמרה שבכל זאת אני טועה כי היא זוכרת שאני בכיתי בסרט שראינו פעם בקולנוע כי הגיבור מת. ואני הסברתי לה שאני בכיתי כי אני ביליתי את אותו השבוע איתה כשהיא כל הזמן נפרדת ממני ומדגישה שאולי לא נתראה יותר והבריאות שלה לא טובה והיא לא יכולה יותר לעשות שום דבר. אז ניסיתי לעודד אותה ולקחתי אותה לקולנוע לראות סרט רומנטי תמים והיא ממש סבלה כל הדרך כי כאבו לה הרגליים  ואז הסתבר שאנחנו רואות סרט על גבר שחולה במחלה חשוכת מרפא ומחליט להתאבד ומשאיר אחריו בחורה מאוהבת. אני וסבתא ישבנו כמה דקות באולם החשוך אחרי שכולם כבר הלכו ולא יכולנו לקום כי היה כל כך עצוב ואמיתי ולא יכולנו להסתכל אחת לשנייה בעיניים. וסבתא שלי צחקה ואמרה:

״מה באמת?! אני? אני בכלל לא זוכרת דבר כזה… למה היית אצלי בעצם?״

אני אמרתי לה שהגעתי אליה כי היא הייתה לבד בבית כי שאר המשפחה טסו לחופשה והיא סיפרה לי בטלפון שהיא לבד ומרגישה ממש לא טוב ואני החלטתי לטוס אליה לרוסיה כי חשבתי שזה לא בסדר שהיא תשב לבד בבית חולה ובכלל לא ברור אם בעתיד תהיה לנו עוד הזדמנות להיפגש. זה היה לפני 6 שנים. מאז נפגשנו עוד מלא. והיא לא זוכרת שבכלל הייתה בדיכאון. כל מה שהיא זוכרת זה שאני בכיתי בסרט רומנטי. והיא לא מבינה למה אני לא מתעניינת בגורל של דמויות בסיפור… והיא תמיד תשאל אותי בדיוק מה קורה לחברה הזו שלי מהיסודי שפעם היינו מסתובבות יחד ואיך הולך לי עם הציור או הנגינה כי זה הכל נורא נורא מעניין אותה אבל מה אני באמת מרגישה כנראה פשוט לא נכנס לה לרדאר. העיקר להתעניין בעובדות שטחיות. אז האם בכלל תקשרתי עם סבתא שלי? או שכולנו פשוט ווילסון אחד לשני?…

היא אמרה שהיא תמיד חשבה שעם אבא שלי היה יותר מתעניין בנו כשגדלנו אז היחסים בינינו היו טובים יותר אבל כשהיא הייתה שואלת אותו עלי הוא היה אומר לה שהוא לא שואל ושאם אני רוצה אני אספר לבד. אני אמרתי לה שזה הגיוני. כי זה באמת לא עניין אותו. אם הוא היה באמת מתעניין בנו אז באמת היחסים היו טובים יותר אבל זה לא היה עוזר אם הוא היה שואל אותנו מלא שאלות שלא באמת מעניינות אותו. היה לה קשה להבין את ההבדל בין מתעניין אקטיבית, כלומר שואל שאלות לבין מתעניין לעומק כלומר יש למידע שלי ערך בעיניו. אני חושבת שהסיבה שסבתא שלי ״מתעניינת״ באחרים זה כי היא אוהבת ליצור לעצמה סיפורים בראש ומבחינתה אנשים פשוט מאכילים אותה בסיפורים שלהם וזה כמו לראות טלוויזיה. אז היא תמיד מסוקרנת מה קרה עם זה ועם ההוא וכן הלאה. אבל היא לא באמת עושה עם המידע הזה שום שימוש אחרי שהיא מסיימת לבדר את עצמה. כלומר אולי היא חושבת הרבה על מה שנאמר אבל רק ברמת סדרת הטלוויזיה. היא ממשיכה את הסיפור של הדמויות בראש שלה וחושבת על כל האפשרויות של התפתחות העלילה וחווה את כל מגוון הרגשות הטובים והרעים בהקשר להתרחשויות האופציונליות והיא ממש רוצה לדעת מה יקרה בפרק הבא…