קר לי. סוף סוף הגעתי לבית קפה קונדיטוריה הנחשק במטרה לאכול את הפחזניה הענקית שעולה 36 ש״ח. רק שבכלל התחשק לי חביתה. אבל הייתי מחויבת למטרה. 

הפחזניה הייתה ממש לא טעימה. הבצק היה עבה מדי ולא פריך והקרם היה ישן והרגישו שהוא קצת נקרש בצדדים כי שכב במקרר יותר מידי זמן. והכל היה מתוק מדי. היה סוכר גם בבצק וגם בקרם וגם באיזו מלית לא רלוונטית שהכניסו פנימה בטעם קרמל. קצת כמו גלידת ״הכל חוץ מכיור המטבח״. אז מזה אפשר להבין שמי שיודע לעשות קרואסון אלוהי לא באמת יודע לעשות פחזניות. או שפשוט הייתי צריכה לקחת כריך חביתה. זה מה שכולם פה לוקחים וזה הכי טרי. כריך כזה עבר לי מול העיניים וכמעט וביקשתי ביס. 

הבוקר אמרתי לשותפה שלי לחדר שהיא מזויפת. כל הלילה התהפכתי במיטה עם המחשבה שאני בעצם ביקורתית ברמה הרסנית. ומה עושים עם זה. כל זה תוך כדי חלום. כל מיני חלומות וכולם איכשהו חלק מתהליך עיבוד המידע. בטח זה נראה מצחיק מהצד וגם לי זה מצחיק כי אני יודעת מה כתבתי פה בחצי שנה האחרונה ואני יודעת שלזהות את זה שאני אדם ביקורתי, זה לא ממש קשה. אבל איכשהו פספסתי את זה. כלומר פספסתי את החומרה. או שאולי פספסתי את זה שאפשר אחרת. 

אתמול נהיה לי ברור שצריך אחרת אבל אני לא יודעת אחרת. לפני שנים הבנתי שלהגיד ביקורת בקול רם זה דבר שלילי אז פשוט הפסקתי להביע אותה, אבל לא הפסקתי להרגיש אותה. אנשים יכולים להרגיש את הביקורת שלי ולרוב לא נעים להם ממני והם מתרצים את זה בדברים אחרים שלא נשמעים נכון כי אנשים לא מבינים למה הם מרגישים רתיעה ממשהו. ואני כל הזמן מצטדקת ומאשימה אותם בזה שהם טועים במה שהם אומרים עלי. וזה נכון. הם לרוב טועים. מאוד קשה לזהות איך מאחורי המשפט התמים שאמרתי יש ביקורת. יש לי ביקורת במילים שלי כלפי האחר גם כשאני מדברת על עצמי. כשאני מספרת משהו הכי בסיסי כמו זה שאני מנסה לסדר את השק שינה שלי ככה שגם המזרן יוגה החדש שלי יתחבר לתיק שלי, אני מוצאת את המילים שגורמות לאדם שלידי להרגיש בלגניסט או חומרני. אני אפילו לא שמה לב, רק מהתגובות שלהם אני מבינה שהתפלק לי. 

הבחורה שראתה אותי מסדרת את התיק שלי מחדש אמרה שלה יש רק שלוש שמלות. כמו לסינדרלה. ואז פתחה את המזוודה שלה והוציאה אחת ואז עוד אחת והחזירה אותן למקום. את השלישית היא לבשה עליה. אני אמרתי שאני לא זוכרת שלסינדרלה היו רק שלוש שמלות אני רק זוכרת שהייתה לה בעיה בזה שהיא איבדה נעליים. הבחורה אמרה שזו גרסה אחרת. ואני שתקתי בקול רם. בעיקר כי המזוודה שמתוכה יצאו השמלות הייתה מפוצצת בעוד מלא בגדים אחרים אז אני פשוט לא הבנתי מה הבחורה רוצה מהחיים שלי. 

אבל נראה שהיא לא רוצה ממני כלום. היא אמנם לא הפסיקה לדבר אבל לא ניסתה באמת לתקשר. אמרה שאסור ללכת לשחות כשקר. אמרתי שאני שוחה רק בסוף ספטמבר ואז נזכרתי שהיא השתעלה כל הלילה ככה שכבר חשבתי שאני עוד פעם אצטרך לקחת חופש מעבודה בגלל קורונה. אפילו תכננתי מתוך השינה שבבוקר אלך לחרבן בשירותים ליד המטבח ולא אכנס לשירותים בהם היא השתעלה וירקה סמוחטות כל הלילה. היא משום מה טיפסה הלילה לישון במיטה מעל המיטה הרגילה שלה. היא חתיכת ילדה הזויה. לא ממש הבינה את הקונספט של מצעים שצריך להחליף במיטה שמישהו ישן בה. ואם היא ישנה על כמה מיטות אז יצטרכו להחליף את המצעים לכולן. מה גם שהשותפה השלישית שלנו היא המנקה. גברת בת כ 50 מאיזו מדינה שבה לא מדברים אנגלית. 

אתמול פגשתי אותה ונראה שהיא לא מסמפטת אותי בכלל אבל הבוקר משום מה היא נראתה נחמדה. אפילו נראה שהיא מצטערת כשראתה אותי אורזת. היא שאלה למה כל האנשים תמיד עוזבים… היא נראתה לי כל כך נעימה שהראתי לה את הציור של הזונה הילדה שעוד לא סיימתי. פתאום התחשק לי. לבחורה המשתעלת לא הייתי מראה כלום. היא לא הייתה נוכחת במילא. היא ארזה את הבשמים שלה לתוך המזוודה עם ה״רק 3 שמלות״ וזה היה יותר מ״רק שלושה בשמים״. וכל הזמן מלמלה לעצמה כל מיני דברי מוטיבציה. 

שאלתי אותה כמה זמן היא הייתה פה והיא ענתה לי שלא אכפת לה. אני חשבתי שהיא לא הבינה את האנגלית שלי למרות שהיא דיברה אנגלית יופי אז שאלתי אותה שוב, לפני כמה זמן היא הגיעה לפה והיא ענתה לי שזה לא מעניין אותה כמה זמן היא נמצאת במקום מסוים. והיא לא מתחרטת על אף אחת מארבעים המדינות בהן הייתה.

ניסיתי שוב. 

״מתי הגעת למלון?״ 

היא ענתה שלפני שבועיים ונראתה לא מרוצה מזה שהצלחתי להוציא ממנה מידע מדויק. היא הייתה בחורה צעירה עם שיער בהיר וגוף יפה ורזה מאוד. לא באופן חולני פשוט במינימום שנשים שואפות עליו. לפי החזייה המרופדת שהייתה מונחת על המיטה מבינים שהציצי הקטן שנותן לה צורה נשית מינימלית, עשוי ברובו מספוג. בכמה ימים שראיתי אותה היא לבשה את אותה השמלה. זו סוג של טוניקה מתנפנפת כחולה מבד סינטטי דקיק והבוקר היא שידרגה אותה עם חגורה שחורה עבה מעור. היא שאלה אותי לאן אני נוסעת מכאן ואמרתי לה שאני סתם בדואית כי התרגלתי לעבור דירות ואני לא ממש בדרך לאנשהו. היא צחקה ואמרה שזה כיף. אני הסכמתי איתה. זה באמת כיף. היא אמרה שהיא נוסעת לירושלים ושיש לה אחות שלא זזה לשום מקום. לאחותה יש ילדים והיא לא עוברת בכלל דירות. אני אמרתי שבטח יש לה תנועה אחרת בחיים שלה. היא אמרה שהיא חושבת שזה חשוב לשמור על היציבות הפנימית. אני הנהנתי ואז אמרתי לה שזה מדהים שהיא זזה ככה מהר לפני הקפה שלה. היא ענתה לי שהיא קמה מזמן אבל התעוררה רק עכשיו. אני חשבתי שהיא גם התבלבלה בסדר של התשובה וגם לא הבינה את ההערה שלי. 

בגדול אני חשבתי לעצמי שככה אני נראית כשאני שותה אספרסו כפול עם 50 גר׳ שוקולד לפני ארוחת הבוקר. אני חושבת שהיא כנראה משתמשת בחומרים שאני למזלי לא מכירה כי לפני שהיא הלכה לשירותים להשתעל את הריאות שלה, היא הייתה סהרורית למדי. ואחרי שיצאה משם לא שמעתי אותה משתעלת יותר. כמה דקות הסתכלתי עליה דוחפת את הרכוש שלה חזרה למזוודה העמוסה במהירות כאילו מלחמה תוך כדי שהיא ממשיכה לדבר לעצמה ולהגיד כמה שהחיים שלה מרגשים ואז נפלט לי: 

״את יודעת שזה נשמע מזויף, נכון?״ 

כמובן שלא הייתי אומרת לה את זה אתמול כי אתמול היא הייתה לא תקשורתית ואני מפחדת מבחורות לא תקשורתיות אבל הבוקר נראה שהיא רוצה לדבר אז זה נתן לי לגיטימציה מסוימת להביע דעה. היא הזדעפה ואמרה שהמורה הרוחני שלה אומר שצריך תמיד לפתח ציפייה לעתיד במקום לשקוע במה שלא עובד היום. אני אמרתי שאני לא רוצה לפלוש לה לחיים פשוט מה שהיא אומרת לא נשמע אמיתי. היא אמרה שוב בצורה אחרת שהחיים טובים יותר אם מסתכלים על הדברים החיוביים והוסיפה: 

״יש לנו שש נורות בחדר. שמת לב לחדר שלנו?״ 

אכן היו שש נורות בחדר. אכן לא שמתי לב. היא יצאה להספיק לאכול ארוחת בוקר ואני נשארתי לסדר את השק״ש שלי. כל הזמן הזה השותפה השלישית ישבה על המיטה שלה והסתכלה עלינו. כשפרסתי את השק״ש שלי על הרצפה והתחלתי לקפל אותו, היא אוטומטית קמה לעזור לי לגלגל. אני חייכתי אליה ואמרתי שזו העבודה שלי! ברמז לכך שיום לפני זה היא גלגלה לי את המגבות החדשות ושמה לי על המיטה. היא חייכה והתיישבה. יש לי תחושה שמתוך האינטראקציה ההזויה עם הבחורה על הממריצים, יצא שפשוט לידה נראיתי אדם יציב ורגוע, אז השותפה השלישית שלנו החליטה שאני סבבה. היא זיהתה את הציור המקורי מתוך הציור שלי והיא אמרה שהציצים שלה באמת יצאו טוב. 

בדרך לקפה ניסיתי לחשוב על דרך בה אולי הייתי צריכה להגיד לה את הביקורת שלי בצורה לא ביקורתית. אולי משהו רך כזה כמו:

״זה מרגיש שאת לא לגמרי כנה עם עצמך…״ 

אבל זה לא מה שהרגשתי. ואולי אם הייתי יותר רכה אז היא הייתה מפרשת את זה שאני מנסה להיות לה פסיכולוג ומתחילה לשפוך עלי את השיט שלה כי בטוח יש לה המון שיט וגם ברור שהיא מחפשת דמות יציבה שתגיד לה איך לחיות כדי שהיא לא תצטרך לשבור את הראש בעצמה. ואני פעם הייתי נופלת בפח הזה. היום לא. אבל עדיין לא מצליחה לא להגיב. אם הייתי פשוט נותנת לה להתחרפן מולי ולא אומרת מילה הייתי מרגישה ששיקרתי. אולי זה בסדר פשוט להגיד את מה שאני חושבת. אולי דווקא עדיף להגיד את זה בדיוק בצורה בה אני חושבת את זה. זה הרי הכי אמיתי. אני לא מתכננת להיות המטפלת שלה או המורה הרוחנית החדשה שלה. רק שמתי לב שהיא נראית מזויפת וזה מה שבא לי להגיד. אולי זה בסדר. אולי אפשר להיות ביקורתית. 

אולי הביקורת שהייתי נותנת פעם הייתה ממש מיועדת לפגוע אז זה היה באמת חייב להיפסק. אולי מאז השתנתי מספיק כדי שאוכל להרשות לעצמי להשמיע את דעתי בלי להרוס אנשים. אולי אם אגיד לאנשים מה אני חושבת הם לא בהכרח ישנאו אותו ויפסיקו לדבר איתי. אולי המחשבה על איך לנסח את עצמי ככה שזה יהיה לה לתועלת, היא היהירות האמיתית. היא לא ביקשה ממני לתקן אותה ואם יש לי מה להגיד אז אני יכולה פשוט להגיד, רק בצורה לא מעליבה. אבל ברגע שאני מתחילה להתעסק בנפש שלה במטרה לגרום לה לראות את האור אז אני נהיית אדם בלתי נסבל. 

אז בעיקרון אם ככה יראו החיים שלי זה יהיה ממש מוצלח. כל כך נחמד לי שישר המוח שלי אומר לי שזה פגום. כאילו שכל פעם שפשוט טוב לי זה בגלל שיש משהו שאני מפספסת. כאילו אסור לי להוריד מגננות. לא חסר לי בית לרגע. ללכת לישון על מצעים נקיים כשמישהו אחראי על לתת לי מגבות נקיות, לא להצטרך לשטוף אסלות או לטאטא זה ממש ממש כיף. אני צריכה רק לשטוף את עצמי, את הבגדים שלי ואת הכלים מהם אכלתי. השאיפה היא לצמצם גם את זה בעתיד. צריך לשאוף למשהו. מצידי אני מוכנה לקחת על עצמי רק את החלק של המקלחת. העובדה שאני בחוץ רוב היום היא נהדרת מבחינתי. פשוט כמו משחק. בא לי לכתוב אז אני הולכת לקפה. בא לי לנוח אז אני יושבת על הספסל. בא לי להתאמן אז אני יוצאת לרוץ בפארק. והכל ממש נגיש וקרוב. פשוט כאילו הבית שלי התפוצץ על כל תל אביב. אבל המוח שלי מחפש צרות. 

״אי אפשר לחיות ככה לאורך זמן״ 

״זו רק פנטזיה״ 

״יגמר לך הכסף״ 

״את משלה את עצמך״ 

״את חייה על חשבון העתיד שלך״ 

וזה הכל ממש לא נכון כי לא עולה הון לחיות ככה. אני לא מוציאה ביום מאות שקלים. זה נכון שאני מוציאה כרגע יותר משאני מכניסה אבל זה לא אומר שאיך שאני אוהבת לחיות זה מופרך. למה שמה שאני רוצה תמיד יהיה לא לגיטימי? 

״את תצטרכי לשלם על זה בסבל״ 

זה הכי מצער אותי. שעל כל דבר טוב שאני חווה אני כאילו צריכה להזדכות על ידי חוויה שלילית. וכל עוד לא חוויתי משהו שלילי אז אני בחוב ויום אחד זה ייפול עלי ומי יודע כמה תהיה הריבית. אז כשמשהו מחורבן קורה אני מרגישה הזדכות. כאילו החשבון מתאפס והריבית מפסיקה להצטבר. אני מחפשת את הסבל והכישלון כדי לאזן את החשבון שלי. אם אני לא מוצאת אז אני ממציאה, אחרת אני בסטרס. 

סטרס זה הכי נורא. אבל אולי אני יכולה למשוך את החיים האלו מספיק זמן כדי שלחיות טוב זה משהו שאני אתרגל אליו? זה חייב לקרות לפני שאני זוכה בלוטו כי כרגע לאזן זכייה במיליונים תחייב אותי לאבד גפיים או משהו בסגנון הזה. זו עוד סיבה למה אני לא יכולה לגלות לאף אחד את הסיסמא. פשוט מה אם אצלם זה גם ככה והם בגלל שכרון האפשרויות יתחילו להחריב את עצמם כדי לאזן את החשבון הדמיוני? 

אולי זה למה האפליקציה שלי לא תופסת תאוצה. אולי העולם מנסה להסביר לי שאנשים עוד לא מוכנים לזה. בעולם בו אנשים מרגישים שמגיע להם בדיוק מה שהם מקבלים אי אפשר פתאום לתת להם עודפים חסרי פרופורציה. אז כל מי ששומע שיר של נטע ברזילי יכניס לה שקל מתוך ארנק הפירגון שלו ותוך איזה חצי שנה יהיה לה מספיק כסף כדי לא לעבוד יותר בעשר שנים הקרובות. אבל מה אם האיזון של תמורה מול תוצר זה הדבר היחיד ששומר אותה אומנית יוצרת? מה אם המאבק הזה על הלגיטימציה להיות אדם זכאי, הוא מה מזין את השירים שלה? אולי אם אתן לאנשים דרך לעשות מוניטיזציה לכל המידע ברשת, הם יקרסו נפשית? 

איך יודעים מתי לזרום עם התקופה ומתי ליזום שינויי קרדינלי? אולי תמיד כשיש שינויי יש קורבנות ומי שיוזם אותו חייב להיות בעל עור עבה כדי לספוג את הכאב של הקורבנות ולהמשיך להצעיד את האנושות קדימה? אני עוד לא שם. אני עוד אוכלת סרטים שעתיים אחרי שאמרתי למישהי משפט שאולי גרם לה אי נוחות. אני יותר מידי אחראית על כל מה שקורה לאדם מהרגע בו הוא נהייה מודע לקיום שלי. ואני עדיין לא מרגישה זכאית להיות נוכחת בחיים של אחרים בלי לנגב להם את הדמעות שהם מזילים עלי. 

אז אני חושבת בכל זאת לקנות כריך עם ביצה אבל זה יעלה לי לפחות 30 ש״ח. וזה יותר מהתקציב הסביר שלי לשטויות ועוד בקושי התחלנו את היום. אז איך אני מצליחה לעשות את זה בלי תחושת חוב בקארמה? לרוב אני אומרת לעצמי שאז יום אחר אני אוציא פחות. אבל זה אף פעם לא ממש גורם לי לחסוך בהוצאות ביום שאחריו. וגם להגיד לי שאקח יותר עבודות זה לא מתאים כי המקסימום עבודות שאני יכולה לקחת זה המינימום כסף שאני צריכה כדי לשרוד. וגם לקחת מתוך המזומנים שהביאו לי מתוך מחשבה שזה כסף עודף, גם לא עובד כי אין כסף עודף כשאני בחוב של 20,000 ש״ח. ואם להיות כנים ולספור את המינוס אז 26,000 ש״ח. אז המחשבה שמנחמת אותי לרוב היא: 

״אז מה זה כבר 30 ש״ח?!״ 

זו טיפה בים ולא יפתור לי את הבעיות לחסוך את זה. אבל אם יהיה לי נעים ונחמד כרגע לאכול את הכריך אז אולי אצליח לחשוב על משהו לעשות כדי לשדרג את המצב הכלכלי שלי. לכן לרוב אני מתרצת הוצאות כאילו הן השקעות. בינתיים נראה שזה סוג של עובד כי אני חייה די טוב כבר 20 שנה. אבל עדיין זה מעיק עלי. אני לא לגמרי מצליחה להיפטר מהחוב והפתרון שאני מוצאת לאייך להרוויח את הכסף שהוצאתי תמיד כולל משהו לא נעים כדי לאזן את החוב. אבל זה סתם מעגל ללא מוצא. ואם אני אמשיך ככה בחיים לא אצליח להגיע לתחושת הישג כלשהי. אם על כל דבר חיובי אני חייבת לשלם בשלילי אז אני לא זזה מהמקום. 

אם אני מנסה לחשוב על דרך לעשות כסף, אז דרך לגיטימית נראית לי לקחת עבודה זמנית באיזה פרויקט של שעות מטורפות משהו שלא ממש מעניין אותי רק כדי לכסות את ההלוואה והמינוס. אבל במציאות אני בעיקר מנסה לכסות את החוב האמיתי של ״עודף חוויות חיוביות״. ומחשבות של לכסות את ההלוואה על ידי מכירה של ציורים נראית לי ממש הגיונית אבל היא לא מכסה את החוב ״האמיתי״ אז אני פשוט אף פעם לא בוחרת באופציה הזו. 

אני חושבת שאלך לשירותים ואז אקנה לי כריך ביצה ואחשוב על זה עוד קצת על הספסל בחוץ בשמש ליד המזרקה עם הציפורים המצייצות בזמן שאנשים יפים ושמחים עוברים על פני ולי אין שום מחויבות היום חוץ מלבלות את היום בנעימים ולהגיע בערב להוסטל חדש ומרגש.