אני זוכרת איך איזה עשיר כקורח אמריקאי מהתקופה של בניית מסילות הברזל, פעם נשאל איך הוא נהיה כזה עשיר. הוא ענה שבניגוד לרוב בני האדם, יש לו את היכולת להתרכז במשהו אחד ליותר מחמש דקות. הם לא הבינו. הם חשבו שהם יודעים להתרכז. אולי חוסר היכולת להתרכז בדברים שהם לא חיוניים להישרדות זה חיוני להישרדות? אולי אלו שמצליחים להתרכז בדברים נישתיים כמו בניית עסק, הם למעשה נדירים כי לרוב טיפוסים כאלו נכחדים מהר. או לא מתרבים בכלל. היכולת לבנות עסק היא איזו אנומליה ביולוגית שלא אמורה לקרות יותר מדי. כל שאר האנשים אמורים פשוט לחיות את חייהם בלתי מרוכזים אלא אם כן המציאות מחייבת. למשל אם התינוק בוכה או רודפת אחריך ממותה. 

אתמול באוטובוס להוסטל לקחת את הדברים שלי כבר התחלתי להרגיש את פזילת תשומת הלב שלי. על הבוקר נסעתי מאזור פארק הירקון למרכז העיר לראות עולם. אחרי שסיימתי לאכול את הכריך חביתה שלי שאחר כך היה לי אבן בבטן עד שמונה בערב וזה עוד אחרי ששתיתי קולה כדי להמיס אותו סוף סוף, ראיתי שיש לי הודעה מהרכזת בגן. היא שאלה אם אני פנויה היום. היא שלחה אותה ב 13:38. זה 7 דקות לפני תחילת העבודה. היא כנראה היתה במצוקה. אבל אני ראיתי את זה רק ב14:02 ועניתי לה שאני דווקא נמצאת במקרה 4 דקות הליכה מהגן אז אם היא עדיין צריכה אני יכולה להגיע. ממש לא הייתה לי כוונה להגיע לגן אבל ברגע שזה עלה לי לתודעה, זה כמובן ישר איזן את הכריך ועוד את הפחזניה המעפנה אז ממש התחשק לי לסדר לעצמי את הקארמה כמה שיותר מהר. אז נשארתי לשבת שם בספסל. אבל כבר לא היה לי נעים ונחמד. תכננתי ללכת לקנות לי חולצה חדשה אבל עכשיו לא יכולתי לזוז כי אולי היא תענה לי ואני כבר אהיה רחוקה… אז התהלכתי קצת סביב המזרקה הקטנה בכיכר מסריק ואז התיישבתי לידה ושיחקתי עם הטלפון ואז נזכרתי שהייתה איזו הודעה מההוסטל ביפו שלא פתחתי. אז פתחתי. 

היה שם כתוב שאין להם קבלה במקום ושצריך לעשות צ׳ק אין מראש באפליקציה אבל זו לא עבדה לי. אז התקשרתי למספר שלהם. בלי לחשוב על זה יותר מידי. הייתי כל כך מוכנה לעשייה ששיחת הטלפון הזו לא אתגרה את הPDA שלי. ענה לי גבר ישנוני/מסטול ואמר ש״אעבד״ נמצא שם והוא יראה לי איפה המיטה שלי. אוקי. הרכזת לא ענתה לי לא להודעה ולא לטלפון אז אחרי חצי שעה נסעתי להוסטל בפארק לקחת את הדברים שלי. כבר לא הרגשתי כל כך יופי טופי. הרוגע נהרס. בתחנת האוטובוס ניגשה אלי גברת ושאלה באנגלית מקולקלת איפה הקו הזה… והראתה לי הודעה ברוסית על קווים שהיא יכולה לקחת. אני לא זיהיתי את הקו שהיא מדברת עליו ואמרתי שאני לא יודעת. כשעליתי על האוטובוס הבנתי שלא תמיד אני כל כך קרה. זה היה חריג למדי. לרוב אני יכולה לעצור, לבדוק ואפילו לדבר קצת רוסית עם אין ברירה. אבל ממש לא התחשק לי להתחכך בגברת הזו. ובאמת לא ידעתי איפה הקו שלה. והבנתי שזה בגלל שהרוגע שלי הופר בצורה כל כך בוטה. בגלל שהרוגע שלי כל כך רגיש ומושפע מהסביבה שאני בתת מודע שלי הרגשתי שהגברת הזו יכולה להפיל את הגורל שלי לכיוון הנגדי כי היא באותו הרגע הייתה במצוקה ואני על הגבול. לא יכולתי להרשות לעצמי לבלות יותר ממספר שניות לידה. 

מעניין אם זו הסיבה למה אנשים עמידים יכולים להיות כל כך חסרי אמפתיה כלפי מי שמבקש עזרה. לי לרוב אין בעיה לשבת ליד איזה הומלס או סתם מישהו בשפל של החיים שלו כל עוד הוא לא מסריח אבל אתמול ממש נמנעתי מלשבת באותה שורת ספסלים שבה שכב איזה אדון מבוגר על ספסל. היה לי מה לאבד. אולי לרוב אין לי מה לאבד. אולי לרוב אני כל כך נקייה קארמית ומאוזנת שלא עולה לי כלום להתקרב לאנשים בתחתית. אבל אתמול הייתי בחוב גדול ולא יכולתי להתקרב עליהם. 

הנסיעה מההוסטל של פארק הירקון עד להוסטל ביפו הייתה עוד יותר כבדה. הסתבכתי עם התיקים והרגשתי לא בנוח שאני תופסת שני מקומות באוטובוס עמוס והפנתי את הגב שלי לאנשים כדי שלא יחשבו לבקש ממני לעשות להם מקום. לא התחשק לי להצטופף במושב אחד עם שלושה תיקים. אז בהיתי בעקשנות בנוף. שהיה כמובן נהדר כי הייתי בדרך ליפו בכביש של הטיילת אבל זה לא עזר. ירדתי בתחנה אחרי כיכר השעון בהבנה שאני עומדת להחזיר חוב. עוד במזרקה באזור הגנים הבנתי שכנראה שזה מה שעומד לקרות. אחרי שדיברתי עם הבחור הרגשתי שזה מוזר מה שהוא אמר לי אז בדקתי שוב את הכתובת של ההוסטל והתברר לי שזה לא המקום שחשבתי שאני עומדת לישון בו. במקום לקחת מיטה בהיכל חלומותיי בלב שוק הפשפשים, יצא שהזמנתי מיטה במקום אליו ידיד שלי אמר לי לא להגיע. טוב… כמה גרוע זה כבר יכול להיות… 

כשהגעתי הדלת הייתה פתוחה ונכנסתי לסלון של משפחה ערבייה בקומת קרקע. מול הטלוויזיה ישב גבר על ספה אדומה עם עיטורי זהב סגנון בורדל ועוד אחד עמד ועשה קפה בדלפק בצד. שאל אותי אם אני רוצה קפה. אני הנחתי על הרצפה את השקית בד ברלין האקולוגית שלי עם הציור הלא גמור וצבעי השמן אבל את התיק מהגב לא הורדתי. הבחור קם מהספה והתחיל לחפש את הפרטים שלי כדי לעשות צ׳ק אין. הוא לא מצא. אני הוצאתי את הטלפון שלי כדי לעזור לו לאיית את המייל שלי אבל הוא אמר לי שאין קליטה של סים. אני לא הבנתי אותו ואמרתי שיש לי סים של הארץ (דיברנו אנגלית למען המורל של שנינו). והוא אמר שזה לא העניין. אין כאן קליטה בכלל לטלפון. רק Wi-Fi. 

אני אמרתי שאני רוצה לבטל. הוא לא הבין. המשיך לחפש את הפרטים שלי ושלח הודעה לבעל הבית. אני אמרתי יפה תודה ושאני כבר אדבר עם בעל הבית. הוא אמר בסדר ובא להראות לי את החדר שלי. אני אמרתי יפה תודה ובאתי לצאת. הוא שאל אותי: 

״את לא רוצה לראות את החדר שלך?״ 

אני עניתי לו: 

״No.״ 

יצאתי לרחוב היפיפה כי יפו היא בלב שלי חזק ועליתי לגן של יפו העתיקה לשבת מול הנוף ולחשוב האם איזנתי את הקארמה שלי מספיק או שאני עוד צריכה למצוא את עצמי ישנה בטיילת בשק״ש כדי לטהר את עצמי מכל המצב רוח הטוב שחוויתי בימים האחרונים. למזלי הקארמה שלי דורשת יחסית מעט קורבנות. רק קצת הלם וממון. הזמנתי מיטה לשלושה לילות באברהם הוסטל. 

התמזל מזלי. אין לי בחדר אפילו לא מיטה אחת משולשת קומות. אבל יש מרפסת מהחדר ושותפים חמודים וארוחת בוקר כלולה והמון חללים להסתובב בהם ככה שאפשר לחיות בתוך ההוסטל בלי לצאת ועדיין להרגיש עניין וסיפוק לפחות לסופ״ש הזה. וכל התענוג הזה עלה לי 140 ש״ח ללילה במקום 70 ש״ח. קארמה זה לא זול. 

בבוקר אכלתי ארוחת בוקר ראשונה של קפה ולחם עם ריבה וחמאה. חשבתי שאולי זה יהיה על תקן הקרואסון היומי שלי. אבל זה היה לי כבד בבטן. משהו בבצק של הקרואסון לא עושה אפקט כזה חזק כמו לחם. אולי זה כל האויר והשמן שהם שמים בתוכו. יש להם אחלה מבחר לארוחה. קערה של תפוזים חתוכים ואפילו סלט תפו״א. ארוחת הבוקר היא עד 10:00 ואני מקווה שיהיה לי מקום בבטן  לארוחת בוקר שנייה עוד איזה חצי שעה. 

עכשיו נכנסה לחדר האוכל השותפה החדשה שלי. אתמול כשהיינו עוד רק שתינו בחדר, היא התלהבה מזה שיש לנו שירותים ומקלחת צמודים ואני אמרתי שיש לנו בכלל את כל החדר לעצמנו, אפשר לעשות מסיבה. היא אמרה:

״כן, מסיבה לאינטרוברטים.״ 

ומאז יש לי חברה חדשה. אדם שיודע להגיד את מילת הקסם הוא חבר שלי. כמו הסיסמא לשער. אבל עכשיו היא באה והתיישבה לידי ואני לא אמרתי כלום. אפילו לא הראתי סימן שאני מזהה אותה. טכנית כי אני לא. יש לה כובע וורוד. לבחורה אתמול היה גם כובע וורוד. אבל חוץ מזה אני לא ממש בטוחה שזו אותה בחורה. ביום היא נראית אחרת. ואני לא מרגישה כלפיה כלום. זהו נגמר הרומן. אולי אלך לאכול אוכל אמיתי עכשיו כי הקפה השני הזה שלקחתי כדי לכתוב עושה לי חור בבטן ורעידות בידיים. 

עכשיו כבר 18:00 והיא ישבה בשולחן נפרד ועבדה על המחשב. ניגשתי והצעתי לה שוקולד והיא אמרה שהיא לא אוכלת מתוק. אני עשיתי פרצוף נעלב והיא צחקה. הלכתי לשבת בשולחן אחר. אחר כך הגיע הבחור שאיתנו בחדר והיא הלכה אתו לאנשהו בשמחה. מצד אחד זה מבאס כי גם אני הייתי רוצה להיות במצב בו אני הולכת עם אנשים מההוסטל לאנשהו בשמחה. מצד שני לאן? 

בארוחת בוקר אני ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא הבחורה שחייה איתי בחדר, כי אני לא מזהה פרצופים אבל אני מזהה את הכובע הוורוד. היא אמרה שכן וחייכה. אחר כך ניגשה אלי ושאלה אם אפשר לשבת איתי. כמובן שכן. היא מאוקראינה. אמרה שחזרה לבקר את המשפחה וראתה מלא ערים הרוסות. אבל איפה שהמשפחה שלה חייה, מפציצים רק לפעמים. היא נוודת בלי קשר. היא מעצבת גרפית והיא גרה בברצלונה. היא אמרה שהיא תמיד רצתה לטייל מאז שהייתה קטנה ואני אמרתי לה שכדאי לה לנסוע למדבר. זה המקום היחיד בארץ שמספיק גדול כדי להכיל אותי. ועוד אמרתי לה שכדאי לה לטייל בנווה צדק. חוץ מזה לא ממש היה לי מה לומר. גם לא היה משהו שרציתי לדעת. 

סיפרתי כמה בדיחות ועשיתי קצת פרצופים וצחקתי והיא נראתה משועשעת אבל מה חוץ מזה? אז יופי. אז היא יושבת לידי והיא צוחקת. מה אני אמורה לעשות עם זה? אני כמו בחור שרוצה לזיין אבל לא רוצה לדבר עם הבחורה על כלום ולא מבין איך מגיעים מנקודה א׳ לנקודה ז׳ בלי כל הבאמצע. אני אפילו לא רוצה לזיין אותה. אני סתם הייתי שמחה אם היה לי באמת מעניין עם מישהו. אבל אנשים צריכים לספר לי דברים מעניינים כדי שיהיה לי מעניין. אני לא יודעת לראיין. ואם הם סתם מחכים שאני אשאל אותם אז אני פשוט אגיד יפה שיהיה יום טוב ותהני בעיר. 

אני יודעת איך עושים את זה כשאני במצב רוח הנכון. אני כבר ילדה גדולה. ואני יודעת להתחיל לפטפט על כלום ושום דבר ולשאול דברים שלא מעניינים אותי בשיט. ככה אני מתקיימת מול הגננות אבל לשם שינויי בא לי שאני לא אצטרך לזייף. בא לי שמישהו פשוט יספר לי דברים מעניינים כי זה מה שהוא רוצה להגיד לי. לא כי הצלחתי לחפור לו בנשמה איזו שעה עד שיצאו מים מסלע. 

״מה, אז את עברת בהרבה מדינות? את לא מתגעגעת הביתה? מה ואיך זה לעבוד ככה מכל מקום בעולם? באיזה מדינות היית? וואו! מה את אומרת… ונסעת בסוף לקוסטה ריקה? מה? איך לא?! לא חלמת על זה מגיל אפס?…״ 

את מי זה לכל הרוחות מעניין! אני סיפרתי לה על החול הצבעוני במכתש רמון, אני סיפרתי שבנסיעה לאילת זה שלוש שעות במישור בין שני רכסי הרים אדומים, שהמים בים המלח ממש מוזרים ושכדאי לה לגעת בהם למרות שהיא לא תכננה להיכנס כי היא לא אוהבת מים רק להסתכל מהצד. וסיפרתי לה על ידיד שלי שראה את ונציה לראשונה בחייו בלי לדעת מראש שיש שם מים! והוא בכלל לא דביל. ומה היא סיפרה לי? שהיא לא מתחברת לברצלונה ושחברה שלה לא ידעה מי זה גאודי. יופי. יאללה שתלך זאתי! מי צריך אותה בכלל! 

אני עברתי ממצב רוח מגניב וחופשי למצב רוח מדוכדך ובודד רק בגלל שהיא התיישבה מולי בארוחת בוקר. כל היום הסתובבתי בעיר המזדיינת הזאת בלי להבין שום דבר. וכל פעם חשבתי שאני אתקל בה איפשהו ואז אולי נוכל לדבר יותר טוב. אולי נוכל לראות משהו יחד ואז אני אשאל אותה איזו שאלה ממש מוצלחת שתגרום לה אשכרה לדבר על משהו מעניין. אז סתם התשתי את עצמי בסיבוב חסר תוכן. הלכתי עד לים והלכתי בתוך המים למרות שהיא לא אוהבת מים וחשבתי שאם היא הייתה באה איתי אז בטח הייתה הולכת גם בתוך המים כי אם אני יכולה אז כל אחד יכול. ואז חזרתי מותשת לשתות קפה בחדר אוכל וראיתי שהיא בכלל יושבת עובדת. יענו לא יצאה בכלל. מה?! 

ניסיתי לשבת בצד ולכתוב אבל חוץ ממנה היו פה בדיוק שלושה אנשים. אחד ישב על המחשב, שני שמע חדשות בהונגרית ושלישית ניגנה על הפסנתר וזה תוך כדי שהמוזיקה הסטנדרטית של חדר האוכל עדיין מנגנת. זה היה מוגזם. פרשתי להתייחד עם האני העצמי הפנימי שלי בחדר. 

במהלך הסיבוב שלי בעיר ניסיתי לזהות מאיפה מגיעה התחושה של העצב. זו בדידות אבל לא אמיתית. זו בדידות מדומה. זו חרדת נטישה. ברגע שהטיפוס החביב הזה זרק לי משפט חברותי בחדר, המוח שלי קטלג אותה כ״שלי״ ובאותו הרגע התחיל הסטרס של הדחייה והנטישה. זה כאילו מגיע יחד אוטומטית. אם לא הייתי מקטלגת אותה כנראה היה הרבה יותר כיף לתקשר איתה. אבל המוח שלי עשה את זה לבד. הוא לא שאל אותי. אז נכון, אני מסוגלת לעבוד על המוח שלי ולנתק את עצמי ממנה די בקלות. אני יכולה להמעיט בערך שלה ואז לא תהיה לי שום בעיה לפטפט איתה אבל אז באמת שלא יהיה לה שום ערך. וכשהיא תשאל אותי אם אפשר לשבת לידי אני אגיד בטח ואמשיך לכתוב כי את מי היא מעניינת… אז לא פתרנו בזה שום דבר. יוצא שבשביל להתמודד עם הדחייה המדומיינת שלי אני התשתי את עצמי בגירויים פסיכודליים של מסע בעיר דרך כל המוקדים הכי עמוסים של שישי בצהריים. כשניסיתי לעשות יוגה במרפסת אחרי ששכבתי איזו שעה בחדר הריק ונסחפתי לתוך התת מודע שלי בלי הגירויים, הבנתי שאני עדיין בהילוך גבוה וקשה לי להתרכז. חשבתי אולי זה הבסיס להפרעות קשב, חרדת נטישה. 

הרי בשביל להתרכז במשהו צריך להיות מוכן להיות לבד בלי ששום דבר יסיח את דעתך בעיקר לא העובדה שיש אנשים שלא מדברים איתך. אפילו בדקתי בגוגל אם יש קשר, אבל בדקתי בעברית ובעברית אין כלום. אומרים שעכשיו גם באנגלית אין כלום. כל תוצאות החיפוש האמיתיות נמצאות בדף 17803 כי ה״בינה״ המלאכותית נותנת קודם כל תוצאות של מה שהיא חושבת שאתה רוצה לקנות. או אתרים בהם יש הכי הרבה פרסומות. ולא מצאתי כמובן כלום. ניסיתי להוריד אפליקציה לניטור קצב הלב אבל יש רק כאלו שמודדות אותו לכמה שניות ואז נותנות לך מלא סטטיסטיקות מיותרות כי הם חושבים שאתה רוצה שיעזרו לך במוטיבציה לצאת לעשות ספורט. אני רוצה שיראו לי את המידע שהמכשיר המופלא שלי בכל מקרה אוסף עלי. מה כבר ביקשתי? 

אבל זו כנראה לא הדרך הנכונה. משהו צריך להשתנות וזה צריך להיעשות בצורה בסיסית יותר. כשאני מסתכלת על אנשים מהצד זה נראה לי קל. פשוט תהייה אחר. וזה באמת קל. אני יכולה פשוט להיות אחרת. אני יכולה להעמיד פנים שאני אדם אחר לגמרי בלי הבעיה הזו. וזה מי שאני אהיה. כמו שאדם עם פיצול אישיות יכול לחלוטין לא להזדקק למשקפיים שהאישיות הרגילה שלו השתמשה בהם מגיל 6. אבל מה עשינו בזה? זה לא לנצח במשחק אלא להחליף למשחק קל יותר. זה לא מספיק טוב. אני רוצה את המשחק הקשה ואני רוצה לנצח בו. ועכשיו אני אלך לעשות אוכל. יש לי נקניקיה וחציל במיונז. ואולי אני אקנה לי בירה ואז אכתוב עוד קצת. 

טוב אז קניתי בירה ועליתי לגג. הבחורה שלי ישבה עם הכובע הוורוד שלה בתוך קבוצה צפופה של אנשים ונראה שמעניין להם וכיף להם. אני ביקשתי מאיזה בחור בצד סיגריה והוא נשאר לדבר איתי. בחור סטנדרטי לחלוטין. דיברנו על איך ששנינו אוהבים לזוז ממקום למקום. על איך שאנחנו לא מבינים דרמות של אנשים והחלפנו חוויות טיולים. הוא סיפר מאיפה הוא אני סיפרתי לו מאיפה אני. אמרנו אחד לשני ששנינו נשמות עתיקות שמבינות משהו שאחרים לא מבינים וזה למה אנחנו לא נשארים במקום אחד. בקיצור די הסכמנו על הכל… ו.. זהו בעצם. אז הוא הלך לאיזה משהו שהוא היה צריך לעשות ואני נשארתי לסיים את הבירה שלי. בחורה אחרת לידי הייתה האטרקציה של שני ערבים. היא מאוקראינה, דיפלומטית, לומדת ערבית וטיילה במקומות אליהם הם מתכננים לנסוע. היה להם מה להגיד אחד לשני. הם נשארו לדבר ואני ירדתי וקניתי עוד בירה ביוקר בבר של חדר האוכל והתחלתי לדבר עם האדם היחיד שעוד יכול לחדש לי משהו, אני. כשאסיים את הבירה השנייה, יהיה לי לא פשוט בכלל לקום מפה כי בטח כבר אתנדנד. מקווה שלא אחליק ואפול על הפרצוף. זה יהיה מצער. הבחור על הגג היה בריטי בן 30 מטייל כבר 6 שנים. חשמלאי ויכול לעבוד בכל מקום. הוא לא רואה את עצמו מתמסד. היה מעדיף לפגוש מישהי שתטייל אתו אבל לא פגש מישהי שמתאימה לו. יש לו ידיד שאיתו היה מתחתן אם היה הומו פשוט כי שניהם בתיאום מושלם אחד עם השני. ומאוד לא רכושניים אז זה מושלם. 

מערכת היחסים המושלמת של הדור הזה היא אחת בה אתה לא באמת מחויב לכלום. אין מטרה. אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הקביעה שלו שאנחנו מטיילים כי אנחנו נשמות עתיקות שחיות כמו אבותינו הנוודים. כלומר במובן מסוים אולי כן אבל גם כי משהו בנו שבור. אבא שלו מת כשהיה בן 14 והוא מניח שמאז הוא לא נלחץ מכלום כי בהשוואה לזה הכל שטויות. הוא איבד את הארנק שלו עם הרישיון וכל הכסף שלו אבל הוא משווה את זה למות אביו ומבין שזה סתם בקטנה. אולי הייתי צריכה להתייחס לשיחה הזו ברצינות. אולי היה לה יותר משמעות אם הייתי אומרת לו במקום מלא דברים גנריים וצחוקים חסרי פן אישי, את זה שאני כותבת בפנקס שלי אופציות לכרזות להפגנה מחר בערב. האופציה הטובה ביותר בינתיים היא: 

״להעביר לתרומות במקום למס הכנסה״

זה מספיק קצר כדי לכתוב על שלט אבל מעביר את המסר בלי מקום לפרשנות. זה כמו לשלוח הודעות בקוד מורס, אתה רוצה להכניס כמה שיותר מידע בכמה שפחות אותיות. הנימוק העיקרי שלי הוא לאזן את הכוחות. אני לא באמת רוצה שהשמאל ינצח את הימין. אני רוצה שלכולם יהיה כוח שווה כדי שהם יאלצו לדבר ולהסכים. בינתיים הכוחות לא שווים. לימין יש את הממשלה ולשמאל יש מירמור פסיבי. אבל אם יהיה להם כוח כלכלי אז זה כבר כוחות ואז לא משנה אם יעבירו את חוק השמדת בג״ץ, ישר יעבירו חוק חדש ברגע שיבינו שאין להם ממה לשלם לישיבות. אולי הייתי צריכה להגיד לו את זה. במקום: 

״הייתי רוצה להרגיש תחושת סיפוק מלראות משהו גדל ומתפתח.״ 

אולי להיות ספציפית זה מה שחסר בעולם. אולי כולנו יותר מידי כללים כי אנחנו רוצים למצוא חן. מחפשים את המכנה המשותף הנמוך ביותר. מחפשים להיות כמו הוסטל שבו כולם מרגישים בבית כדי שיבואו שוב. אבל פעם כשהייתי עושה את זה הייתי נחשבת כבדה אז אני אילפתי את עצמי לא להגיד שום דבר בעל משמעות אמיתית ולצחקק חזק על בדיחות כדי לפרגן. גם אם זה לא ממש מצחיק אותי. לימדתי את עצמי להנות מכלום. לימדתי את עצמי להתלהב מ 6 מנורות בתקרה כי ככה אנשים נחמדים אלי ונותנים לי סיגריה. ומה יפה גם לימדתי את עצמי לשבת בחדר עם מלא אנשים ומוזיקה בפול ווליום כי שישי ולשתות בירה שנייה ועדיין להיות מסוגלת לכתוב משהו שמעניין אותי לקרוא. 

היום הלכתי ברחוב וחיפשתי חנות רוסים בשביל לקנות נקניקיה ומישהו עבר לידי ושמעתי אותו אומר שהוא ממש אוהב את זה שברחוב יש אנשים יפים. אני כל כך רוצה להאמין שזה היה מכוון כלפי. כל כך רוצה לחשוב שיש לי ערך אסתטי. למרות שכשאני מסתכלת במראה אני רואה את אמא שלי. אבל אני הולכת עם החוסר גבות שלי וסנדלים עשויות מספוג ליפה וחבלים ואולי זה מספיק. מי בכלל מסתכל על פרצופים של אנשים. לא נעלמה ממני העובדה שכולם פה נראים צעירים ממני ואלו שנראים לא צעירים הם תימהוניים שלא הייתי רוצה להחליף איתם מילה. 

אני אמורה לעבור פאזה ואני עדיין מנסה לשחק את המשחק של הבחורה החמודה שמפלרטטת בשביל סיגריה. אני אמורה כבר להיות מישהי עם סטטוס וניסיון חיים ולהעביר מידע חשוב למישהו שראוי לו. אבל אני לא. אני סתם ילדה מזדקנת שלא מצליחה להפסיק לנסות למצוא חן בעיני זרים. אני כבר לא ״פוטנציאל״ אני משקפת את מה שיקרה לך בעתיד הקרוב אם לא תממש את הפוטנציאל. 

בזמן שאכלתי את הנקניקייה שלי על הבמה בחדר המרכזי באברהם, התמקם לידי רקדן. הוא התחיל לעשות מתיחות ואני שאלתי אותו אם הוא רקדן. הוא קרן מאושר ואמר שכן, שהוא נבחן לבת שבע ושאל אותי אם גם אני. אני אמרתי שלא. שהייתי רוקדת פעם אבל כבר לא. והבנתי שרצוי מאוד שלא אדבר אתו. הוא על סף הכניסה לתוך העתיד שלו ואסור לו לדבר איתי. פשוט אסור. זה כואב. הוא היה מאוד יפה. ראיתי כמה הוא יפה עוד בבוקר כשהוא ישב מול ארוחת הבוקר שלו ונראה כאילו מתפלל. הוא בטח לחוץ טילים ואולי גם שוקל כל דבר שאוכל. בערב דווקא אכל המבורגר. אולי נשבר. אולי אמר לעצמו שהוא לא צריך להקריב את עצמו למען הקריירה. או שאולי חשב על דברים אחרים לגמרי. לעולם לא אדע. 

מעניין אם אנשים בשיחות כלשהן עוד מספרים אחד לשני מה הם באמת חושבים. אולי הוא חשב על אמא שלו שרצתה שיהיה רופא, אולי הוא חשב על בן זוג שהוא עוזב בהולנד, אולי הוא חשב על השיר החדש של איזו זמרת שאני לא מודעת אליה כי אני זקנה. אני רואה את העתיד שלי ואני לא אוהבת. מחר אחפש קרטון ואצייר אליו את הכיתוב שלי בצבעי שמן כי זה מה יש. ואלך לבד להפגנה בקפלן ואעשה את ההליכה איתם ואהיה חלק מההיסטוריה אבל לא באמת. 

אני צריכה שהם יראו ויפנימו. אני לא רוצה סתם חוויה של חברה שעושים משהו יחד כי זה בקטע של אחווה. אני רוצה להשפיע. אני רוצה שהם שם יראו את השלט שלי ויקלטו שזה יכול לשנות את מאזן הכוחות. רק שלא ישאלו אותי שום שאלות. ולא ידחפו אותי כאילו אני בלתי נראית כי זה יגרום לי ללכת הביתה מוקדם. אני חשבתי מה יקרה אם יראיינו אותי. זה יהיה רע כי ההורמונים שלי דפוקים וכל פעם שאני מדברת על משהו שמרגש אותי אני נחנקת מדמעות. 

היום בבוקר כמעט בכיתי לבחורה כשאמרתי שבן של דודה שלי ברח מהגיוס הרוסי. זה נורא להיות בגוף שאתה לא שולט בו ושלא מייצג אותך. אני בכלא ואף אחד פה לא רואה. כולם פה יושבים ומדברים ומסתכלים אחד לשני בעיניים ונראים מעוניינים. ואני צופה בהם ממרחקים אדירים.

סיכמתי להגיע בראשון לבחור הדיכאוני. אולי זה יהיה פחות תלוש מהמציאות. אבל אולי… לא, אין לי בעצם שום חששות. בקטע מוזר זה מרגיש לי יציב ונכון. אולי כי הוא זקן ומדוכא כמוני. זה כמו שני הילדים שמציקים להם בבצפר שמתחילים לדבר ונהייה ביניהם קליק. אני רוצה לבנות משהו. קצת התבאסתי לראות שלבדולינה יש כבר תרגום באנגלית. אמרתי לבחור הבריטי לקרוא. זה ממש מתאים לו. אולי לרוסית עוד אין. אני רוצה לתרגם את זה. אני רוצה להיות חלק אפילו קטן ממשהו שיורגש בכל העולם. אולי זה הכל חלק מהפרעת האישיות שלי. אולי זה חרדת הנטישה שמדרבנת אותי להקריב את חיי למען הכלל. כמו למען האדם שעומד לידי אפילו אם אני מכירה אותו חמש דקות. כשאני מתרחקת מאנשים אני פשוט מתקרבת לאנושות כולה ומשתעבדת לה. מה היה קורה לאופי שלי אם זה היה נפתר? מי הייתי אם לא הייתי משועבדת לצרכים של אחרים? אולי הייתי רקדנית בבת שבע. 

אנחנו שומעים שיר של שבק ס׳ זה השיר היחיד שלהם שאני מכירה ״משהו משהו בחורה שבק ס׳״. הם עדיין מופיעים כי אני רואה לפעמים פוסטים של ידיד שלי שמעריץ מושבע שלהם. זה מה שאני רוצה לעצמי. אם אני לא עבד. אני רוצה לעשות מוזיקה עם אנשים. לא בטוח מה היה קודם אבל, לשיר או לרקוד. רקדתי על הסיר לילה שלי בגיל שנה לקולות Qween ותכננתי להיות כוכבת רוקנרול בגיל שנתיים. אז זה די יציב. רק איפה אני ואיפה זה. יש לי יותר סיכוי להיות ראש ממשלה. עוד מעט אסיים את הבירה שלי ואלך להשתין. זה חיוני להישרדות שלי. או! עכשיו עברנו לשיר מקלרה הקדושה. זה כבר נהיה רציני. 

״כי אנחנו שניים, האויב שהוא חבר. אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר…״ (רמי פורטיס וברי סחרוף)

אז כשזה מגיע בשיר מותר להיות מלנכולי ופרסונלי?! ומיד התחילו לשיר יחד אתו אנשים בחדר אוכל כאילו הוא מדבר מתוך הלב שלהם. הוא בתוך הלב של כולנו ולנצח. ככה אני רוצה? אני רוצה שיהיה לי מותר להיות אני ושכולם ישירו איתי אותי. למרות שמי יודע מה הם שרים בכלל. אולי כן… אולי יש דברים שלא נתונים לפרשנות. אולי זה הצלילים האלו שברורים לכולם. אולי אפילו תיירים שלא מבינים מילה. למרות שיש אנשים שממשיכים לשחק ביליארד ולצחוק. הם לא מבינים. אבל אולי הם כן אבל נלחמים בזה כי זה כואב ולא כולם כמוני. לא כולם יכולים להתמודד על כאב. 

ניסיתי להגיד את זה לבחור הבריטי אבל הוא לא הבין. רק הסיט את הדיון למה שנוח לו. 

״הם מפחדים לצאת מאזור הנוחות שלהם.״ 

ואני ניסיתי שוב: 

״סבתא שלי אמרה לי פעם שלא כולם כמוני ואולי לא כולם בנויים להיות בסטרס של הנדודים. פשוט כמו שלא כולם בנויים להיות בעלי תיק השקעות.״

והוא ענה לי:

״נכון, הם פשוט צריכים לנסות להתגבר על הפחדים שלהם…״ 

ואני עניתי לו: 

״אז מה, בתאילנד נותנים לך לנהוג בטוסטוס בלי רישיון, איזה מגניב.״

״מי אמר לך שאת מוכרחה… אם אתה הולך אז קח אותי. אתה שומע, זאת אני! שרה אליך!״ (היהודים)

מי יודע אם ב 38 שנים בהן אני מנסה להתקדם, זזתי מילימטר. 

אני צריכה להשתין.