יום ראשון. 

עכשיו כבר 7:50 וכבר אכלתי שלוש פרוסות לחם עם שוקולד. הגעתי ב7:11 וחיכיתי כמו בנאדם מנומס ותרבותי עד 7:30 בשביל לקחת לי קפה וסוכר. זה הפתיע כמה סוכר הייתי צריכה. אני לא בטוחה שסיימתי. יש מצב שאני רוצה עוד פרוסה. מקווה שלא אצטרך לחרבן בקרוב כי בא לי פשוט לשבת באוטיזם שלי ולכתוב. אתמול ביליתי את כל היום בהוסטל. זה כמו עיר קטנה. לא באמת צריך לצאת. 

וואו יש פה עכשיו מלא אנשים. כולם רוצים סוכר. 

הבחורה עם הכובע הוורוד עוד לא קמה מהמיטה הבוקר. היא חזרה ״הביתה״ מאוחר אתמול. דיברנו בזמן שישבנו על המיטות שלנו רגע לפני שהולכים לישון. היא אמרה שהייתה במוזיאון וזה המוזיאון הטוב ביותר שהיא ביקרה בו. ואז ציינה איזה אמן מיוחד שהיא אהבה. אני מצד אחד ממש מתרשמת מזה שזוכרים מידע מדויק כמו שמות ותאריכים אבל מצד שני יודעת שזה מגיע ממקום לא טוב כל כך. זה גם סוג של לרחרח אחד לשני את התחת. 

״האם אתה מספיק טוב כדי לשחק במשחק האינטלקטואלי שלי? מה?! אתה לא יודע מי זה גאודי?! טוב… אני מניח שיש גם אנשים כאלו…״ 

סביר להניח שאם זו תערוכה קבועה אז ראיתי אותה איזה 50 פעם. אבל אני לא זוכרת שמות. מעניין אם היא הייתה יכולה לנהל שיחה על מה שהיא אשכרה הרגישה בזמן שהסתכלה על הציורים שמצאו חן בעיניה. כי את זה אפשר לעשות לגבי תמונות במוזיאון ולגבי העיגולים של העץ בשולחן באותה המידה וככה נחמד לי. לבטל את הערך של ידע והתמחות כדי לאזן את המגרש ולא להוציא אותי טיפשה. 

אתמול שמעתי שיחה בין שני חברה בחדר. 

״וואו, הוא מטייל כבר 5 שנים.. זה מטורף.״ 

״כן אבל זה לא קצת מאבד משמעות? אני כבר מרגיש שאני לא מוצא בזה יותר משמעות.״ 

אותו בחור חסר משמעות נשאר בחדר כל השבת. כששכבתי במיטה ובהיתי במאוורר, אמרתי שאפשר לעשות ככה מדיטציה והוא הסכים. אמר שהסתכל על המאוורר הזה הרבה זמן בבוקר. ואני קמתי והלכתי לצייר. סוף סוף. לחדר שלנו יש סוג של מרפסת מקורה עם בדיוק האור הנכון אבל רק אם יושבים בול ליד החלון. על החלונות פה יש תריסים ענקיים מחוץ לחלון שמסננים מעולה שמש ישירה אבל נותנים לחדר את האור הקבוע הנכון. יש במרפסת כורסא ושולחן אוכל עגול קטן ושולחן קפה קטן ואני סידרתי לי פינת ציור מושלמת. בהתחלה כשהוצאתי את הציור פחדתי שאין לי חשק ולא אדע איך בכלל להמשיך אותו אבל עשיתי לי קצת תערובת של צבע גוף מדולל בהמון שמן ומרחתי את הגברת שלי בזה והמשכתי פשוט לשחק ולתקן דברים שידעתי שאני יודעת לתקן עד שנהייה יותר חשק ויותר אומץ ויצירתיות ובסוף עשיתי לה גם את הפה והעיניים והוספתי לה גוון ירוק לעור וגוון אדום ללחיים וציירתי לה את האוזן שיצאה אחלה ואפילו ציירתי לה את הצמיד והסרט על הצוואר והכל נראה בול. לפי דעתי יש עוד ישיבה אחת על זה ואז הציור יהיה גמור. ישבתי שם כמה שעות והייתי לגמרי ב״זון״. כשיצאתי לקראת השקיעה מההוסטל הרגשתי כאילו אני יוצאת ממערה לעולם החיצון אחרי חצי שנה לפחות. 

הכל היה יפיפה והלכתי לי בוועדי של פסי הרכבת וחשבתי שככה נראה גן עדן. מלא אנשים מסוגים וצבעים שונים פזורים על מדשאות וספסלים. ילדים קטנים מתרוצצים ומשחקים על המתקנים וכלבים מאושרים מסתובבים לכולם בין הרגליים. ואין מכוניות כי זה סוג של מדרחוב ארוך ורחב. יש אנשים צעירים שעושים פיקניק ויש את הבוהמה בבתי הקפה ואיזו גברת מוכרת ספלים מחמר וכולם פשוט שמחים ללא יוצא מן הכלל. שבת תל אביבית. אני מצאתי לי בלון ורוד ודרכו הסתכלתי לאן אני הולכת כי זה כיף לי. ואז הוא התפוצץ וראיתי מהצד השני של הפיצוץ בחור מחייך עלי בהזדהות. בדרך חזרה מהטיול שלי עצרתי בחנות צעצועים וקניתי צבע גואש ירוק שאמור להתייבש מהר. 

זין ״מתייבש מהר״… הוא לא התייבש גם אחרי שעה וחצי. אני הרגשתי שלצאת עם שלט לרחוב זה יותר מידי נוכחות בשבילי ואני לא שם. אז כתבתי על המעיל הצהוב שלי את מילות חוכמה שלי ויצא ממש יפה אבל נשאר רטוב. כשניסיתי להספיג קצת מהצבע כדי שיתייבש יותר מהר מרחתי הכל ואז כשניסיתי לסדר את זה הכיתוב כבר ממש איבד צורה כשספגתי את כל הצבע שלא התייבש, ונשארתי עם שכבה דקה וירוקה. למעשה היא הייתה כמעט בלתי נראית. רק המעיל היה מלוכלך. אבל משהו היה אפשר להבין מזה וזה עדיף על כלום. אז הלכתי לקפלן עם המעיל ביד. לא היה קר בכלל. 

הלוויה יותר תוססת ממה שהיה שם ברחובות. אני לא הייתי בהפגנות בשבועות האחרונים אז אני לא יודעת אם זו עייפות או הפיגועים של הבוקר…

וואו כמה שאנשים פה בוהים אחד בשני. אני יכולה להבין. זה למה אני פה. משהו בזה שיש מלא אנשים בסביבה הופך את הכל למעניין. כבר התרגלתי להיות במינון מאוד נמוך של תשומת לב. אני אפילו לא מנומסת מרוב שאני לא רואה אנשים סביבי. זה פשוט חלק מהתהליך של להיות מוקף בבני אדם כל הזמן בהוסטל. אני לא רעה בכוונה פשוט לא יכולה לתת את תשומת הלב שלי לכל ה 50 אנשים שיש בחדר בכל רגע נתון אז נהייתי קצת קהת חושים לגבי זה. 

אני רוצה לישון… הלכתי לישון אתמול בחצות אחרי שהתעוררתי בשש בבוקר ולא ישנתי באמת בצהריים. וגם התמכרתי לקפה שוב. 

כהות החושים הזו אפשרה לי להיכנס לתוך לב ההפגנה בלי להחסיר פעימה. פשוט לא ראיתי אנשים, רק סבך שצריך להשתחל דרכו. לבשתי את המעיל הצהוב המלוכלך שלי וקיוויתי שזה יעשה עבודה כלשהי. 

אני אשב ואכתוב עד תשע בערך ואז אוכל ארוחת בוקר אמיתית ואז אלך לישון לאיזו שעה לפני הצ’ק אוט ואז לגן עם כל התיקים. בערב אני נוסעת לרמת גן לבקר את הדיכאוני. אני אגב מגנט לדיכאוניות. זה למה לא הלך לי להתחבר לבחורה עם הכובע הוורוד. היא פשוט לא בדיכאון. 

לעומת זאת בשבת, בזמן שציירתי ניגש אלי האחראי של ההוסטל והתחיל לפטפט. תוך עשר דקות כבר ידעתי על הטרגדיה הרומנטית שלו ושהוא מפחד מגזענות וזה למה הוא עובד בתל אביב ולא בירושלים איפה שהוא גר. הוא ערבי שהתחיל איתי כי אני נראית לו תיירת אבל כשהבין שאני מדברת עברית רק התלהב יותר כי אנגלית הוא בקושי יודע. רק לפעמים יוצא לו במזל שאיזו תיירת קולומביאנית מתחרמנת עליו אז תמיד שווה לנסות. הוא אמר שהציור שלי יפה ושהוא רוצה שאני אצייר אותו. אמרתי לו שזה יעלה 800 ש״ח והוא אמר שהוא רוצה רק אחרי העשירי לחודש. כלומר אף פעם. אבל זה עדיין מחמיא. ואני גם חושבת שיצא לי אחלה. ממש הצלחתי לעשות לה פרצוף מבואס כמו של קופאית בסופר אחרי משמרת של 10 שעות על הרגליים. האחראי אחר כך גם הביא לי בירה ואת הצמיד שלה כבר ציירתי כשאני מבושמת קלות. זה למה הוא יצא כל כך טוב בממש כמה משיכות מכחול בודדות כמו מקצוענית. 

אחרי ההפגנה אתמול עליתי לגג לעשן את הסיגריות שקניתי והאחראי התיישב לדבר איתי רק שפשוט לא היה לו מה לומר. אני ניסיתי לדובב אותו כי באמת בחור חביב, אבל לא. סיפרתי לו על ציורים שאני מכירה ואוהבת וקצת על בני אדם ושאלתי אותו מה המקרה הכי מוזר שהיה לו בהוסטל והתעניינתי וצחקתי אבל זה דעך ממש מהר כי פשוט לא היה לו מה לומר ואני לא הולכת לעשות שמיניות באוויר כדי לראיין אותו למרות שהוא איש נחמד שנותן לזונות שיכורות לישון בחדר טלוויזיה ואחר כך מצטער על זה כי הן מאשימות אותו שהציק להן. 

אז אני מוקפת ככל הנראה בהמון אנשים שהם לא במצוקה נפשית אבל זה כאילו אנחנו עוברים במסדרונות מקבילים עם קירות בלתי נראים ולא באמת יכולים להיפגש. הם תפאורה. אבל בדחויים ומיוסרים אני נתקלת ללא הפסקה. אני חושבת שזה מבט כללי מול מבט ממוקד. מי שדחוי מסתכל בראיה רחבה יותר וכל הזמן מחפש משהו. מי שמבוסס ומחובר, מתרכז בתחום ובחברה אליה הוא מצא את החיבור. אני יותר ויותר מרגישה שדרך מילים אין לי שום יכולת להתחבר. אתמול בהפגנה הבנתי שהם לא רוצים פתרון. הפתרון היה כתוב לי על הגב אבל את אף אחד זה לא עניין. יש להם מסע אחר. הם כמו סבתא שלי, לא באמת רוצים לדעת עברית אבל רוצים ללכת לאולפן כדי למלא את החלל במשהו. התחושה הראשונית שלי מההליכה ביניהם ברחוב היתה שהם פשוט לא קולטים. הם חושבים שהם יצאו לפטפט עם חברים על סיגריה. הם לא מרגישים שום דחיפות. הם לא מבינים שאת הגן עדן של הוואדי בנווה צדק הם עומדים לאבד. הם לא יצאו להילחם, הם פשוט כבר הפסידו. אולי הם יודעים את זה. אולי זה באמת היה מסע הלוויה. רק שהם לא מסוגלים לתאר לעצמם מה יכלו לעשות אחרת. לא יכולים לקחת אחריות על זה שזה קרה במשמרת שלהם. שהם חירבנו את המדינה שסבא וסבתא בנו להם. אז הם הולכים בדומייה לא בגלל הנרצחים בירושלים אלא כי כשמישהו בעל מוטיבציה צועק במגפון ״לא לדיקטטורה!״ אני שומעת אותם חוזרים על המילים אבל בשקט בשקט כמעט בלב. כמו שילד ביישן שר את התקווה כשהוא בכלל לא זוכר את המילים. חבורה של אינדיבידואלים מסריחים. מפחדים להראות שונה. מפחדים להתלהב בצורה שתמשוך תשומת לב. ואין מי שיאסוף את העדר הזה כי הם כולם אינדיבידואלים. אין להם שלטים. כמעט ולא היו שלטים. היו דגלים אבל הם היו כולם באותו גודל על אותו סוג מקל וכנראה שחולקו על ידי מארגני ההפגנה שכמובן מקבלים מימון מאיזה מישהו בעל אינטרסים השד יודע איזה. אחר כך המארגנים חילקו גם לפידים ופה חזרה האמונה שלי בעליונות רוחנית של עם ישראל. 

המוני אנשים עם דגלים ענקיים מבד סינטטי מתנפנפים בין לפידים בוערים ושום דבר לא נשרף. והטילים בתל אביב נופלים תמיד ב״שטח פתוח״. אני לא יודעת מה לומר… כנראה לתרגל ״כלב מביט לאחור״ יעיל כמו ללמוד את הגמרא כי גם לתל אביבים יש אלוהים שמשגיח. 

אגב, ככה היטלר עלה לשלטון. בלי אלף אלפי הבדלות. פשוט בדיוק ככה, אחד לאחד. הוא צעק את הזוועות שלו ואנשים שהם עדר הלכו אחריו כי הם תמיד הולכים אחרי מי שצועק חזק בלי קשר לתוכן ומי שהבין את התוכן ולא הסכים אתו הם חבורה של אינדיבידואלים שכנראה המשיכו לשתות תה ולהגיד כמה זה לא בסדר כל זה… הרי לא יכול להיות שהוא באמת יעשה משהו מכל מה שהוא אומר שיעשה, הרי זה איוולת וזה לא יתכן שאנשים אשכרה ישתפו פעולה עם כזה טמטום. אז אנחנו נשב פה ולא נסכים בשום אופן ונחכה שכולם יבינו את זה לבד. אנחנו פשוט נשב פה ונחכה שהם יבינו כי הרי ברור שזה שטויות.. לא? שיט! דרזדן. 

אז הם לא מסכימים ואפילו יצאו מהבית לשעה וחצי והלכו קצת במורד הרחוב עם דגל כדי להבהיר ללא צל של ספק שהם בכלל לא מסכימים. אבל לחשוב על פתרונות? לחשוב על מה באמת יהיה המחיר הגרוע ביותר ועד כמה אנחנו יכולים לצאת מאזור הנוחות שלנו כדי למנוע את זה? לא. כי אם נחשוב על הדבר הגרוע מכל אז הוא בטח יקרה לא? אז אנחנו במיינדפולנס. פשוט נסתכל על זה שיש שש נורות בחדר ומאוורר. וזה שיש איזה 20%-40% מאזרחי ישראל שרוצים ומוכנים להרוס את החיים של כל השאר כי הם בטריפ של שכרון כוח מלובה ברגשי נחיתות תלת דוריים ובכלל יש להם מנטליות של אדם קדמון שמאוד אבל מאוד נהנה מעימותים, לא נראה בכלל בעייתי. אנחנו פשוט נגלגל אחת על אי תנועה ומקסימום נעבור לברלין. 

צודקים אלו שאומרים ״יאללה סעו״. אם אתה לא מוכן להתעמת בשביל לשמור על המשך החיים שלך במדינה הזו אז אין לך עתיד פה. ואז שוב יובסו אלו שמפחדים מסטרס ונישאר עם חמומי המוח חסרי הבינה שיביאו חורבן עד שמישהו חיצוני יעצור אותם. וה״ברלינאים״ בשום שלב לא יחשבו שאולי הם פעלו לא נכון. כי השמאל המתייפייף שראה את הדברים בפרספקטיבה אחרת, לא טרח לרגע לנסות להסביר את עצמו בצורה ברורה ואסרטיבית. רק עשו שיימינג פאסיב אגרסיב לכל מי שלא חשב כמוהם עד שנכחדו. 

אם מישהו היה טורח לקרוא את האותיות הנוזלית שהיו כתובות לי על המעיל ואולי גם שואל אותי איזה משהו אז הייתי אומרת שאין לי שום רצון בזה שהשמאל ינצח. אני רק רוצה לתת לשמאל יותר כוח כדי שהימין יאלץ להיכנס אתו למשא ומתן. ושמתוך זה תצא מדינה חזקה שבה יש הסכמה רחבה על עקרונות בסיסיים ואשכרה ערבות הדדית ומשם אור לגויים. הייתי אומרת שניצחון של השמאל על הימין או הימין על השמאל זה כמו הוויכוח מי יותר טוב, נשים או גברים. אבוי לנו אם אחד מהצדדים ינצח את השני. אבל אף אחד לא שאל אז לא אמרתי. 

רק שמתי לב לאיזה בחור צעיר במעיל סגור למרות שלא היה קר עם מבט נחוש הרבה יותר מכל מתנגדי הדיקטטורה עומד באמצע הצומת ומסתכל על ההמון. הוא הסתכל עליהם והלך נגד התנועה ואז ראה אותי מסתכלת לו ישר בעיניים ופנה לרחוב אחר, נעמד שם והוציא את הטלפון. עמד מסתכל על הטלפון דקה ארוכה ואז פנה חזרה לכיוון ההולכים, עבר מהצד על אי התנועה ממש ליד חבורה של 5 שוטרים ונבלע בין המפגינים. ומה אני אמורה לעשות? ללכת לשוטרים ולהגיד ראיתי צל של פיגוע פוטנציאלי אולי? ראיתי ילד עומד עם טלפון בצומת והוא נראה לי חשוד? ובין הבלטות ראיתי את בדל הסיגריה של זכרייה זביידי. 

בלילה חלמתי על זה שאני נמצאת בסוג של מסיבה עם מלא שחקנים הוליוודיים אבל שהם כבר סניליים. אני עדיין מנסה לעשות עליהם רושם כי הם עדיין יותר שווים ממני ומספרת על מה שאני יודעת על ישראל. הם עושים בדיחות על חשבוני ואני צוחקת כדי למצוא חן בעיניהם. ואז יש אזעקה. אני אומרת להם שצריך ללכת למקום בטוח. אבל בכל מקום יש חלונות ואני לא יודעת לאן להוביל אותם. אנחנו פשוט עומדים שם באמצע החדר כשכולם מחכים שאגיד להם מה לעשות כי הרי עשיתי מעצמי אחת שיודעת אבל אין מה לעשות. אין זמן לחפש שום דבר ופה הכל חלונות ומראות. והטילים מתחילים ליפול. ולזה ילדים, קוראים פוסט טראומה. וכנראה שלילד בן ה13 שהלך לירות בזקנים בבית הכנסת בירושלים היה את זה טיפה יותר חמור ממני. 

אבל כל אלו נגד הכיבוש לא מבינים את זה בכלל. מה הם יודעים על מצוקה אמיתית? החיים שלהם היו נוחים וחמודים חוץ מאולי איזה אבא מתעלל אבל על זה לא מדברים בחברה. הם לא בפוזיציה לעשות משא ומתן מול אנשים אמיתיים. רק אנשים אמיתיים יכולים לעשות את זה. רק מי שבאמת משחק את המשחק יכול לקבוע את הכללים. וזה לא תל-אביבים. זו חברה שלי שמסתובבת עם אקדח על החגורה ושני תינוקות. היא לא יודעת אנגלית כמעט בכלל ואת הטיול הגדול שלה היא עשתה נגררת מאחורי בן הזוג בלי להבין בכלל מה הולך סביבה. פה יש לה איזה 8 אחים ואחיות שבאים לעשות איתה שבת ומה שיש לה זה מה שאין לאף אחד בהוסטל הזה. יש לה תחושת משמעות. וכשהיא צריכה להצביע היא כנראה מצביעה למפלגות שנראות לה פחות מושחתות אבל עדיין מייצגות את האינטרס שלה למשמעות כי כשהיא רואה את האלטרנטיבה, אוסף האינדיבידואלים עם הסיגריה והכלב, היא לא מבינה למה הם חיים. ואין בצד ההוא אף אחד שעושה רושם שמבין משמעות מהי. זה אנשים שיכולים לדבר אנגלית כל היום ולא לשים לב להבדל. אנשים שמעדיפים לתקשר עם אנשים שהם עוד לא מכירים מאשר עם אנשים שאיתם גדלו. 

אנשי העולם הגדול חסרי העולם הקטן. אין להם מנדט לעשות שלום עם אנשים שמוכנים למות למען האדמה שעליה הם גדלו. 

סיימתי שנ״ץ.

אני לא יודעת אם עברתי את המבחן או שאני סתם בדרך למות באוטובוס באלסקה, אבל כשהבחורה הבוקר, הפעם בלי הכובע הוורוד, התיישבה כמה כסאות ממני, אני המשכתי לכתוב את מה שהיה לי חשוב לכתוב. וכשסיימתי קמתי, לקחתי את הכוס והצלחת עם שאריות השוקולד שלי, עברתי לידה אמרתי יפה בוקר טוב והמשכתי למטבח. שטפתי את הצלחת והכוס, הלכתי לחרבן, חזרתי ומילאתי לי צלחת בחסה, עגבניות קצת טונה ותפוזים. ארוחת הבוקר פה ממש מושלמת. חזרתי לשולחן והמקום שלי כבר נתפס. היה מקום ממש ליד הבחורה בלי הכובע אבל אני הייתי צריכה לאכול ואז לישון איזו שעה ואז לעשות צ׳ק אאוט ואין זמן לפטפוטים והכרויות. אז התיישבתי בשולחן אחר. אכלתי והלכתי לישון. למרות ששמתי אטמי אוזניים, שמעתי איך אנשים נכנסים ואת הצעדים שלה אני מזהה כי הם קלים וטיפה הססניים יחסית לבחורים האחרים שגרים איתנו בחדר. שמעתי אותה מגיעה למיטה שממש ליד שלי ואורזת את הדברים שלה ומורידה את הסדינים. והמשכתי לשכב במיטה ולנסות להרפות את השרירים בגוף שלי וליישר את הקפלים בין הגבות. הפרצוף שלי מתכווץ אוטומטית כשאני לא שמה לב. כל השרירים שלי בפנים מסתדרים כאילו אני מנסה לראות משהו ממש קטן בחושך. 

זה היה תהליך. הפרצוף שלי כל הזמן התכווץ והשרירים התקשו ובגוף עבר גל של חרדה ואני בתשומת לב ונחישות החלקתי את הגבות ושחררתי את הלסת והרפתי מחדש את השרירים וניסיתי להיזכר איך זה מרגיש לצאת מאמבטיה חמה. ואז היא עשתה עוד איזה רחש ואני שוב הייתי צריכה להחליק ולהרפות. וככה איזה עשרים סיבובים עד שכבר לא שמעתי אותה אבל גם לא זכרתי שהיא יצאה. הייתי מרוכזת בעצמי. לשם שינויי. שום דבר מיוחד לא היה קורה אם הייתי קמה ומתחילה לפטפט איתה. אבל התחושה שהיא עוזבת הייתה כאב פיזי. פשוט פחד. כאילו שיש לי איזה סיכוי להציל את עצמי ממשהו אבל אני לא זזה. כאילו יש צונאמי אבל אני לא זזה. כאילו היד שלי בתוך קופסא סגורה ואני מריחה את העור שלי בוער ונשרף ואני לא מוציאה אותה. ובמקום להתיישב ולהגיד לה משהו כמו: 

״אז לאן את נוסעת עכשיו? רוצה לראות את הציור שלי? וגם אני ראיתי את התערוכה במוזיאון שאהבת. זה הבחור שראה את אחותו מתה משחפת לא?״ 

והיא הייתה הולכת בכל זאת כי ככה זה ואני הייתי נשארת לשבת שם עייפה בלי המנוחה שהרגשתי שאני חייבת ומתחילה לארוז בתחושת תבוסה והחמצה. אולי הייתי מגלה שהיא לא כזו מעניינת כמו שעשיתי ממנה. אולי הייתי מגלה שאנחנו ממש נהנות אחת מהשנייה ואנחנו נחליף פרטים ואני אסע לבקר אותה בברצלונה ואשאר לגור שם ואפתח לי בחיים חדשים שלעומתם היום הזה יראה כמו תקופה חשוכה ומשונה שלא ברור לי בכלל למה התעקשתי לחוות אותה. אבל גם זה לא היה פותר לי את גלי החרדה. ואני שיניתי את החיים שלי מספיק פעמים באמצעות אנשים שונים ומשונים ומעולם לא השתנה הדבר היסודי הזה. התכונה שגורמת למוח שלי להקדיש 80% מתשומת הלב שלי לאנשים שלידי בעיקר אם אני משייכת אותם לעצמי. 

זה מה שראה האחראי של ההוסטל. הוא אמר לי שהוא ישר ראה שאני נראית אדם טוב. הוא לא הבין מה הוא אומר ומה הוא רואה. הוא ישר ראה שאני אדם חרדתי שמוכן לעשות הכל למען מישהו שנמצא במצוקה כי אני בחרדות נטישה וזו הדרך שלי להרגיש ביטחון חברתי. אתמול תכננתי לתפוס את הבחור הבריטי שאיבד את כל הכסף שלו, ולתת לו 100 ש״ח כי יש לי בארנק. אשכרה לא נראה לי מוזר לתת לו את הכסף. להיפך, נראה לי מוזר שהוא צריך כסף ולי יש ואני לא נותנת לו. כי אני לא מזהה שום הפרדה ביני לבינו. זה בעולם עתידני עושה אותי אדם טוב אבל בעולם הזה זה עושה אותי אדם שבור כי החוקים פה אחרים. 

לפי החוקים במשחק הזה אנחנו גדלים ומתפתחים בשביל למצוא חן בעיני האחר ולקבל ממנו אישור ומשאבים. ואם אנחנו נתחיל לתת את אלו חינם אז ההתפתחות תיעצר. הרוך שמגיע עם הרצון לתת הכל לא מאפשר לאדם לפתח יכולות אישיות יוצאות מן הכלל. בשביל זה צריך קצת לשמור על עצמך לעצמך וזה בשביל לקבל את מה שהאחר לא ייתן לי חינם. כי אם הוא ייתן לי חינם הכל אז לי לא תהייה מוטיבציה להתפתח. זה כמו להקת ״איפה הילד״. הייתה להם הצלחה מטורפת בתור להקה צעירה להבזק של שנייה ועד היום הם חיים בזכות זה. היום הם שקולים וחמודים ובטוחים בעצמם אבל ברגעי התהילה הם היו עסוקים במאבקי אגו וחרדות קיצוניות. וזה עשה את שלו. אני עדיין מקשיבה להם. לא למה שהם עשו בתקופה השקולה שלהם אלא למה שהם עשו מתי שהם היו ילדים אנוכיים ומבוהלים בלי מודעות עצמית. 

יש לי איתי חצי ליטר חלב שהרתחתי שלשום והחזרתי לבקבוק. משום מה ממש התחשק לי חלב. יש לי חצ׳קונים ממנו אבל לא המון אז אולי ההרתחה עוזרת. מצד שני אני גם אכלתי לחם בשבוע האחרון אז מי יודע מה ממה. אבל חבל לזרוק אז אקח את זה איתי. אולי זה בגלל שאני מעשנת. אולי החלב אמור לנקות אותי מזה כמו שאמא אמרה לגבי צבעים מקצועיים ששותים חלב בשביל למנוע הרעלת אדי צבע. אז אצא לי לשבת על ספסל ברוטשילד ואעשן ואשתה חלב ואז אלך לשחק עם ילדים. בחוץ סגריר. זה דווקא נחמד. מעניין איך זה להיות בים המלח כשיורד גשם. בטח יהיה לבחורה בלי הכובע הוורוד ממש מעניין.