אמא ובן בדיוק קמים ללכת. האמא אישה מבוגרת והבן כבר כנראה מתקרב לעשרים. נער רוסי גדול ובלונדיני בפיג'מה וכפכפים. הוא כנראה חולה. אני שומעת אותם מדברים. הם פה כבר 5 חודשים. מיד אחרי שהם קמים הוא שם מסכה על הפנים ועובר בין האנשים בארומה חזרה לאזור של בית החולים. קוראים לזה ״תיירות מרפא״. התלבטתי האם להגיע לסניף של איכילוב אבל הבנתי שממש בא לי גבינית ואני אמורה לעבוד פה ליד בצהריים אז כבר נחמד יהיה אם לא אצטרך לזוז הרבה. תוכניות לחוד ומציאות לחוד. ברגע שהתיישבתי קיבלתי הודעה: 

״היום יש שינויי בגנים, את בגן תפוז בשוק בצלאל.״ 

טוב… לפחות יש לי את המיקום הכי טוב בשולחן החום הגדול בפינה של הדחויים מאחורי הכניסה למטבח. יש נוף לרחוב ואני עם הגב לקיר יכולה עדיין להרים את העיניים ולראות איך העולם מתנהל. לידי יושב עוד איזה מחשבניק. מעניין למה הם פה בעצם? בזכרון יעקב אני עוד מבינה כי זה יותר קל לעבוד מחוץ לבית אבל בתל אביב הוא לא אמור להיות בעבודה? אין להם מחשבים בעבודה? אולי אין לו עבודה. אולי הוא פרילנסר כלומר לחוץ במידה גבוהה יותר. 

אתמול הראתי לידיד הדיכאוני שלי תמונות של הגלריה. זה היה מאולץ אבל נדרש. הוא סיפר לי המון על כל השיט שלו אז הייתי צריכה לאזן קצת כדי לא להתחרפן. הוא לא במצב לתת תשומת לב והתייחס להכל ממש ברפרוף. התייחסתי לזה בהבנה כי הוא במצב לא טוב. אבל אז נזכרתי שהוא תמיד היה מתייחס די באדישות למה שאני הייתי אומרת, פשוט אז הייתי יפה אז הוא היה מסתכל עלי הרבה ואני לא זיהיתי את ההבדל. הוא כל הערב אמר עד כמה שהוא לא במצב טוב כי האישה והילדים והעבודה והכל חרא ואני הזכרתי לו שלפני 12 שנה כשעוד לא הייתה אישה וילדים והעבודה הייתה די בסדר, הוא עדיין היה בדיכאון. הוא צחק ואמר שבדיוק אמר לאחותו שהוא חושב שהוא בדיכאון כבר 20 שנה ואחותו אמרה לו ״מה פתאום…״ איך זה שהאנשים הכי קרובים אלינו רואים אותנו הכי פחות טוב? אז מסתבר שגם אני לא זכרתי נכון. הוא לא היה עם אבא שלו בהופעה של דני סנדרסון. כלומר הוא היה בהופעה ואפילו דיבר עם המוזיקאי אבל אבא שלו לא היה שם. 

עוד סיפר איך שאשתו כל הזמן ניסתה לתקן אותו לעזור לו וראתה בו המון פוטנציאל ואני שאלתי אותו אם הפרידה הייתה החלטה משותפת והוא התמהמה עם לענות. בסוף אמר שלא. ושהוא זה שעזב ושהיא מבחינתה הייתה מוכנה לקבל אותו חזרה בכל שלב. זה עצוב. אני לא חושבת שהוא מבין עד כמה. אבל כנראה בשלב הזה להעמיס על עצמו עוד רגשות אשם לא יעזור הרבה. הוא רק אמר שהיא מתמודדת עם זה הרבה יותר טוב ממנו כי הוא שבור ודכאוני והיא פעלתנית ועניינית. לפי התיאור שלו אני חושבת שהיא בעצמה עוד לא מבינה מה יבוא. וזה יבוא. לא כי הוא עזב אותה. זה יבוא ברגע שיהיה לו טוב. כל עוד הוא בדיכאון אז היא עוד מחזיקה מעמד. אבל ברגע שהוא יתאושש וימצא עבודה חדשה שלפחות מהחידוש שבה כבר יהיה לו יותר קל על הלב ואז גם תבוא איזו בחורה חדשה. אם יש לו טיפה שכל זו תהיה בחורה שאשכרה סבבה עם איך שהוא כפי שהוא.

אז יבוא הסבל האמיתי של אשתו לשעבר. הבחור יהיה פתאום בסדר גמור ואפילו די שמח ואפילו יעשה את כל הדברים שהיא תמיד אמרה לו שהוא יכול לעשות וזה יהיה לגמרי ללא עזרתה. למעשה זה יהיה בניגוד מוחלט לאיך שהוא היה איתה. ואז היא תקרוס. כל האנרגיה שהיא השקיעה בו כל השנים האלו ומה יצא בסוף? הוא שמח רק כשהיא לא איתו? אז היא תתחיל להיות באמת כולרה. אז היא תבין כמה שנים היא בזבזה עליו וזה שהבנות שלה מזכירות לה אותו והיא תטיל ספק ביכולת שלה לחנך אותן כמו שהיא לא הצליחה ״לחנך״ אותו. זה לא יהיה כאב על אהבה שנגזלה ממנה אלא פגיעה אנושה באגו, בתפיסה העצמית שלה כאדם תומך וחיוני. מה היא אמורה לעשות עם עצמה אם מסתבר שככל שהיא משקיעה יותר בלתמוך ולדרבן האדם הולך ומדרדר… מי היא עכשיו? מה היא בכלל שווה? ואז היא תרגיש כמו שהוא הרגיש כל שנות הנישואין. חסרת ערך. 

ועד כמה שהוא חושב שהוא חלש ומסכן, הוא עדיין מתפקד. לוקח תרופות וסמים ונוסע לעבודה וחוזר שבור ומרים טלפון לבת שנשמעת כאילו הוא מציק לה ולא מעניין אותה ועדיין הוא שואל איך היה לה היום ואומר לה שהוא גאה בה ומציע לה לצאת אתו לטייל ואחרי שהיא אומרת שהיא עסוקה הוא מתיישב לנפח לה כדור פילטיס כחול ענק שקנה במיוחד כי הקודם התפוצץ והחדש יותר איכותי ולא יתפוצץ כל כך בקלות. לגבי אשתו אני לא בטוחה. לא נשמע שהיא עשויה מהחומר שמאפשר התאוששות מריסוק טוטאלי של האגו. היא כנראה פשוט תהיה מאוד חולה. 

סיפרתי לו שאחרי שעזבתי את בן הזוג שלי התקשרתי לאבא שלי בוכה והוא אשכרה היה שם בשבילי. סיפרתי לו שאבא שלי אז אמר לי שהבגידה הכי גדולה זה להישאר עם אדם שלא אוהבים. איזה עצוב זה שאנשים כל כך הרבה פעמים מתחתנים עם מישהו שהם לא אהבו מלכתחילה. 

״אני לוקח בחזרה דברים קשים נורא. שאמרתי לך ואמרת גם לי. כי כל מילה היא כמו סטירה…״ (יהודה פוליקר) 

פסקול ארומה זה דבר כמעט נבואי 🙂 

אני עישנתי אתמול איזה 20 סיגריות. מכובד שאני עדיין מתפקדת. כנראה שהבריאות שלי לא כזו רופפת כמו שחשבתי. עכשיו אני יושבת וכותבת והכי בעולם בא לי לצאת לעשן. זה מצחיק כמה שזה מהיר העניין הזה עם ההתמכרות. אשכרה בוער לי להכניס יד לכיס ולהוציא את החפיסה של הסיגריות הדקות מנטה שלי (כי טבק יקר פי 4) ולהדליק אותה אבל אסור כי אני בתוך בניין. זה מרגיש לי אפילו קצת לא הוגן. למה אי אפשר פשוט לעשן וזהו. למי זה כבר יפריע…? ככה חשבו הגברות המהודרות שהייתי תופסת במסדרונות הקולנוע בו עבדתי. הן היו מכבות את הסיגריה במקרה הטוב ובמקרה היותר מעורר רחמים מחזיקות אותה מאחורי הגב ומקוות שאלך לפני שהסיגריה תיכבה להן. אני אז חשבתי שזה פשוט מפחיד שאנשים מבוגרים מתנהגים כמו ילדים בני שלוש. 

״אנחנו לא מעשנות! מה פתאום! אנחנו רק מדברות וזו שיחה פרטית אז בבקשה…״ 

ומאחוריה עולה עשן ובא לי להגיד לה שתראה לי את שתי הידיים שלה. אני רק הייתי אומרת שיש פה מערכת כיבוי שריפות וכל העשן במסדרון תיכף יפעיל אותה ואז נצטרך לפנות את כל אולם הקולנוע והמשפחה שלהן לא תזכה לראות את סוף הסרט. זה לא באמת היה עוזר. הן שכנעו את עצמן שעוד כמה שכטות לא יכולות להזיק ומיד אחרי שהלכתי הדליקו סיגריה חדשה. אבל אם אני אצא החוצה לעשן לרגע אני לא אראה את המקלדת שלי ואת התיק שלי ובטח יפנו לי את שאריות הקפה אז למה אי אפשר סתם לפתח איזה חלון… אני אשען עליו ואנשוף החוצה… נו.. אוף. 

הבוקר התעוררתי בתוך שק השינה שלי והיה לי נעים. ישנתי מעט מדי כי הלכנו לישון מאוחר והתעוררתי בשש עם האור הראשון. ראיתי מהחלון הענקי של הסלון שירד בלילה גשם. ובאמת כשפתחתי את החלון, לאוויר היה ריח של חורף אמיתי ולא האביב שהיה פה עד עכשיו. יש לבחור בית ענקי וסלון עוד יותר ענקי וחלון עוד יותר ענקי ולאורך עדן החלון יש ספסל ישיבה מעץ ולשבת שם זה כמו לשבת במרפסת. אם הייתי אני עצמי ללא הזדהות יתר עם הסביבה הדיכאונית שלי, הייתי עושה יוגה על הבוקר ואולי יוצאת לריצה אבל אני במקום זה הלכתי להרתיח קומקום והתיישבתי לעשן בחלון. היה נחמד. 

כשהוא שאל אותי אתמול בערב מה התוכניות של החיים האלו של הנוודות, אני אמרתי שאין. שאני פשוט חייה טוב היום כי אחרת ממש רע ואני לא יכולה להרשות לעצמי לחזור להיות בדיכאון. הוא הבין. בערך. כי בשבילו הדבר הכי חשוב זה הבית שלו אז הוא לא היה יכול באמת לחשוב על חיים כאלו בשביל עצמו. למרות שלפי דעתי זה בדיוק מה שהיה מאזן את הפרעות ה OCD שלו ומכניס קצת תנועה חיובית לחיים אבל הוא עוד בשלב שבו הוא מתמסטל כל ערב ושוכב על המיטה כמה שעות רואה נטפליקס. כל אחד ומה שעושה לו טוב. אני הראתי לו ציור של אחד התלמידים שלי מהתקופה של הגלריה והוא אמר שהבחור מוכשר מאוד. סיפרתי לו על האמן שהצגתי ועל כל מה שהוא תרם לי והבחור הדיכאוני אמר שהיה לי מזל שככה הכל נעשה עבורי. הוא מיד עשה רברס ואמר שכמובן כל הכבוד גם לי וזה בטח גם מעיד על הכישורים שלי וכו'. אבל זה היה פחות משכנע. נזכרתי כמה זה חשוב לפאר את ההצלחות שלך ולהקטין את הכישלונות ולא להיפך. רק חבל שזה מרגיש כמו שקר למי שיודע להתבונן במציאות ולזהות את הפרטים הקטנים. 

הבחור הדיכאוני ממש טוב בפרטים קטנים. הוא אוסף כל גרגר שנופל על הדלפק ומיישר את התוויות של הבקבוקים על המדף ולא רצה שאשטוף את הצלחת שלי כי יש כבר כלים שמתייבשים במתקן כלים והצלחת שלי תרטיב אותם. בגדול, אני יכולה להזדהות עם רוב המוזרויות האלו למרות שזה במינון גבוה יותר ממה שנוח לי אבל אני מהמופרעים ומהמתקטננים אז זה בסדר. אשתו לעומת זאת היא לפי התיאורים שלו בלגניסטית נוראית. וככה הוא תיאר לי אותה לפני מלא שנים כשהם רק התחילו לצאת. פשוט להסתכל מהצד בתדהמה תוך כדי שאדם מחריב לעצמו את החיים צעד אחר צעד. עכשיו כדי לשלם על הדירה הענקית שהוא ואשתו חתמו עליה לפני הגירושין, הוא הכניס שותף. ופה גם פשוט אי אפשר היה להמציא את זה יותר טוב. אלוהים תסריטאי מניאק. השותף שלו הוא ראסטמן סטלן מדופלם חולה נפשית ופיזית ומגדל בסלון שרקן קירח. 

את הכלוב של השרקן הוא ניקה בדיוק כשבאתי. הפרוצדורה כוללת ניעור הכלוב מכל הקקי שהצטבר, ישירות על הרצפה והחלפת המחצלת שעליה מונח הכלוב. את המחצלת המטונפת הישנה עם הקקי שעוד דבוק אליה הסטלן החביב (באמת בחור חביב) זורק ישירות למכונת הכביסה והבחור הדיכאוני מצטמרר והולך לעשות סובלימציה על ידי שטיפת כלים וסידור השיש. הוא אמר שביקש מהשותף שלו לכבס את המחצלת בנפרד והשותף אמר: 

״לא. מה פתאום, מה זה משנה. זה יורד בכביסה.״ 

כשאני רמזתי בעדינות שאולי השותף הזה זו הזדמנות טובה להתמודד עם הצבת גבולות, הבחור הדיכאוני עשה רושם שהוא לא מבין את העברית שלי והעביר נושא. פשוט אין דרך לגרום לאדם לראות את מה שהוא עוד לא מוכן לראות. טוב… אבל מה אני צריכה את זה? כאילו, נחמד לשבת לעשן ולא לשלם על הוסטל לאיזה יומיים אבל למה אני צריכה את זה? מה, אני כמו אשתו אתחיל לנסות לתקן אותו? וזה בכלל לא כפוי, הבחור אומר את זה במפורש וממש מזמין התערבות אבל אני לא פתי. אני כבר סמוראי עם צלקות ומזהה מלכודות. זה לא אומר שהוא אדם רע פשוט כשהוא התיישב לידי ואמר לי: 

״את חייבת לעזור לי עם הטופס הזה לבנק.״ 

אני אמרתי: 

״אני לא מבינה כלום באפליקציות בנקאיות אבל אני יכולה לשבת פה ולעודד.״ 

הוא התמודד. קיטר קצת אבל מצא הכל לבד וכתב את כל המכתב שהיה צריך ואז לבד מצא את כפתור ה״שלח״ למרות שכל הזמן שאל אותי איפה מה כאילו אני עובדת בלאומי ואז אמר ששכח לכתוב ״תודה״ בסוף המכתב והוא ממש מרגיש רע עם זה. כמובן ששנייה אחרי זה הוא קיבל הודעה: 

״ההודעה שלך לא נשלחה כי פג זמן השהייה באתר.״ 

לקח לו בערך חצי שעה לכתוב הודעה של 6 שורות. פה הוא קצת נשבר ואני קצת נשברתי. התנערתי מהאדישות שלי ואמרתי לו: 

״יאללה שוב! תתחיל לכתוב.״ 

הוא התנער מהרצון שלו לזרוק את הטלפון מהחלון והתחיל את כל הפרוצדורה הזו פעם שנייה. הפעם לקח לו 5 דקות והוא כתב ״תודה״. מה אני קיבלתי מהערב אתמול? קורת גג. זהו. ואולי כמה אנקדוטות לכתוב פה הבוקר. אבל האם זה תרם לי משהו לחיים? לא. האם יצא לי לפרוק משהו מהעול שאני סוחבת איתי? לא. האם זה הרגיש מספק לעזור לו להעביר את הערב שלו בצורה קצת פחות מבאסת? לא. יש לי כבר מעט מאוד קולטנים לפילנתרופיה. פשוט ניסיתי לא להשתעמם והצלחתי. אולי מבחינה אסתטית היה נחמד. יש לבחור באמת אוסף יפה של ג׳אנק. הוא מוצא דברים ישנים וסוחב אותם הביתה, מנקה ומתקן ורוצה למכור אבל אין לו מספיק כוחות נפשיים להביא את כל זה לידי מימוש. אז יש בבית פשוט המון שטויות בכל מיני פינות. בקבוקים ישנים, תקליטים, פוסטרים של פרסומות מלפני 20 שנה, מסחטת מיץ מקצועית כמו חדשה, סנפירי צלילה, משקולות ברזל, גלגל של מכונית, עציץ מפלסטיק, עציץ בלי פלסטיק, פטיפון מלפני מאה שנה, שולחן אוכל לפסח מעץ מלא עם כסאות תואמים, ספה בלי רגליים, כסאות בר בפינות של כל חדר וספרים בערמות על הרצפה. מוזיאון קטן. הוא התנצל על הבלגן בערך 59 פעם ואני הייתי בעיקר מופתעת מכמה נקי יכול להיות בית של אגרן. על הרצפה אין אפילו גרגר חול אחד. חוץ מהאזור בו נוקה הכלוב של השרקן. 

הוא ביקש שאלמד אותו יוגה, שאעזור לו לסדר את הבית, שאבוא אתו לטייל עם הבנות ואני תוהה לעצמי האם הוא לא בטעות בדיוק כמו סבתא שלי? האם הוא באמת רוצה לדעת עברית או שהוא רק רוצה ללכת לאולפן כי צריך לצאת מהבית. כמה מאמץ אני צריכה לראות שמגיע מצידו כדי שאדע שאני לא סתם על תקן ״תתני לי תשומת לב כדי שיהיה לי יותר קל להישאר באותו חור בו אני נמצא.״ 

״והמושיע ענה:

תרגע אנדריי, אין כאן שום סוד.

 רואה שם, על ההר, מתנוסס צלב.

 מתחתיו עשרה חיילים. תיתלה עליו.

 וכשימאס, תבוא חזרה,

 ללכת על המים, ללכת על המים, ללכת על המים איתי."

 (Nautilus Pompilius)

סיפרתי לו על PDA. סיפרתי לו על EMDR. סיפרתי לו על הצורך בכמויות גדולות של פחמימות כדי לאזן את מצב הרוח, סיפרתי על זה שאני כותבת ועושה וידאו לעצמי כדי לעלות את השיט שלי לפני השטח וסיפרתי לו על אבא שלי ובת הזוג שלו שלמרות שהם שניהם דפוקים הם אוהבים אחד את השני כי הם בדיוק מה שהשני צריך ולא מנסים לשנות שום דבר אחד בשני. ומה הוא באמת שמח שאמרתי? זה שלבנות שלו יש מזל שהוא מתעניין בהן כי זה היה מאוד חסר לי בילדות. הוא שמח לשמוע את זה כי הוא בכלל לא רוצה לחיות בארץ. הוא היה באנגליה ונזכר שממש טוב לו שם. הוא גדל שם ועדיין יש לו שם בית. ומבחינה תרבותית הוא ממש מתחבר שם לאנשים רק שאז הוא חשב שיש לו פה את הבנות שלו והוא לא יכול לעזוב אז חזר. הוא קם כל בוקר מאוחר, יוצא לעבוד בשליחויות חוזר מאוחר ומתמסטל. פעם בכמה ימים מקדיש איזה ערב ולוקח את הבנות שלו לגינה בשכונה ומסתכל עליהן משחקות כי אין לו כוח לעשות איתן שום דבר אחר. 

אני עשיתי טוב? אני תרמתי משהו? אולי אני עזרתי לו לגרוף את האדמה מחוץ לקבר שהוא חופר לעצמו. הרי אני לא אשאר לגור בבית הזה. אני לא אהיה שם פעם הבאה שהוא יצטרך להיכנס לאפליקציה של הבנק. השאלה היא למה אני מתעקשת להסתכל למטה. אם הייתי מסתכלת למעלה על מישהו אז הייתי יכולה אשכרה לעזור לו. היה לי בעיניים הערצה שבאמת הייתה יכולה להעיף מישהו גבוה יותר. אבל אני מתעקשת למצוא את האנשים שמסתכלים עלי מלמטה ושבורים מדי כדי לתמוך בי. או שאני פשוט לא הולכת לשום מקום אז אין ממש במה לתמוך. אני בטוחה שאם הייתי צריכה את העזרה שלו בלהקים איזה פרויקט אז הוא היה מתעורר לחיים הרבה יותר מהר. אם אני הייתי באמת צריכה ממנו משהו. אבל אני לא. אז אני אעשה הערב כביסה ואטייל עם הבנות ומחר אסע להוסטל חדש.