אז היום באותו הגן בכלל לא הגעתי לשום דרמה לגבי הטושים. נעמדתי ליד השולחן ולא הספקתי בכלל לפתוח את הפה והילדים כבר סידרו. אין לי שום קרדיט בזה. פשוט הגננות שלהם לא צועקות עליהם אז הם רגילים להקשיב. קטע מוזר. באתי לגרום להם לסדר את הצעצועים לפני החוג והתחלתי את התרגיל הרגיל שלי של לספור להם עד עשר ולראות אם הם יספיקו והם הסתכלו עלי מוזר. הבנתי שאני פשוט מדברת ממש חזק והם לא מבינים למה אני צועקת. אני בכלל לא הייתי ברמה של לצעוק יחסית לגנים אחרים אבל פה זה גרם להם להרגיש לא בנוח כאילו הם עשו משהו לא טוב. 

ישבתי אתמול עד אחת עשרה בלילה דיברתי עם בחורה מקולומביה שגדלה בהולנד ועכשיו חיה בספרד. אני דיברתי והיא הקשיבה. היא אשכרה הקשיבה. לכל מה שיש לי לומר על לדבר עם אלים והיכולת שלי להבין מילדים קטנים איך להתמודד עם חילוקי דעות ועל הגלריה ומה שלמדתי ממנה והמערכת היחסים שלי עם העולם ועוד מלא. והיא פשוט הקשיבה בעניין ועיניים בורקות. היא מאוד נהנתה ואני חשבתי בהתחלה שהנה זה מה שהיה חסר לי, מישהו שאשכרה צריך את מה שאני חושבת. אבל הבוקר אחרי שקצת התפכחתי, הבנתי שמבחינתה זה היה מופע קרקס. אין לה ממש מה לעשות עם המידע הזה ועד כמה שזה אולי עניין אותה, אין לו שום המשכיות. היא לא הטרנספורמטור הגדול שיקח את העבודה שלי וימשיך לתת לה חיים ומשמעות. אולי משהו מזה יחלחל ואם היא תיתקל מתישהו במשהו דומה זה כבר ייפול על קרקע קיימת אבל לא באמת משהו שהיה שווה את ההשקעה שלי. מה שכן אני חושבת שהיא באמת קיבלה אנרגיה מהשיחה הזו והייתי רוצה להצליח לדבר עם אנשים בצורה הזו. באמת להתעניין כמו במופע קרקס. אני מנסה להבין איך היא עשתה את זה. קודם כל היא אדם מוחצן ולא חופר ולכן יש לה המון חלל פנוי לתוכו היא יכולה לשפוך סיפורים של אחרים בלי שזה יציף אותה. שנית, היא מאוד חייכנית והעיניים שלה לא זזו ממני, היא נראתה מרותקת. אני משערת שחלק מזה הוא משחק שכבר הפך לאופי שני יותר מאשר סקרנות טבעית לחלוטין. פשוט בתור ילדה כנראה שמישהו הגיב ממש טוב לזה שהיא הקשיבה בסקרנות והיא רשמה לעצמה שזה המבט שמביא אנשים לרצות בחברתה. אבל זה עובד מדהים. שנים שלא ישבתי ככה ודיברתי עם מישהו וזה לא רק בגלל שהיו לה תלתלים קטנטנים זהובים בקצוות וחיוך ענקי ורך. 

בימים האחרונים אנשים ממש אוהבים אותי. זה מעניין. גם אני שמתי לב שאני נראית יפה. אחרי הערב בו ישבתי עם הבנות של ידיד שלי, הסתכלתי במראה ושמתי לב שאני נראית ממש נחמד. חשבתי שזה בטוח לא קשור למה שאכלתי כי אכלתי גלידה ועישנתי עשר סיגריות ביום כבר כמה ימים רצוף. אז מה הקטע? ואז נזכרתי כמה נבוכה הייתי כשאחת מהן הקריאה לי את שיר ההלל שהיא כתבה לי וכמה זה היה הר של תשומת לב ופירגון והערצה שלרוב מגיעה לאדם רק אחרי שהוא מנצח במונדיאל בנבחרת ארגנטינה. הבנות האלו החליטו שהן מאוהבות בי עוד לפני שנפגשנו ולא יכולתי לאכזב. נתתי הכל וקיבלתי מלא חזרה. התפטמתי בתשומת לב. ורואים את זה. יש הבעת פנים שאני עושה כשאני נבוכה ומרוגשת. משהו שכנראה מפעיל שרירי פנים שלא נראה לי פעילים 99% מהזמן לפחות בשנים האחרונות. השרירים האלו מרחיקים את הגבות שלי זו מזו ומושכים את כל החלק העליון של הפנים כלפי מעלה. אני פשוט לא נראית זקנה יותר. סוד הנעורים זה מנה יומית של הערצה עיוורת. 

עכשיו אני מורחת זמן. 18:30 ואני עוד לא מוכנה לנסוע לסבתא. אני גם ממש לא מבינה למה אני עושה את זה. פשוט כי אמרתי לה וכי אין סיבה כלכלית להישאר בתל אביב אבל ממש ממש לא מוצאת שום סיבה נוספת. אני אשמח למצוא אחת לפני שאגיע אליה אחרת זה יהיה מצער. אין לי כוחות לתת מופע כמו פעם קודמת. מצד שני בנסיעה לבית של ידיד שלי בערב בו פגשתי את הבנות אני כמעט התעלפתי מתשישות באוטובוס אבל קצת סוכר ואדרנלין והעברתי הילוך. רק אחר כך ישנתי 12 שעות. אבל אצל סבתא אי אפשר לישון הרבה זה חלק מהבעיה. מה לכל הרוחות אני עושה? מורחת זמן. אנסה להגיע כמה שיותר מאוחר ומחר אסע לשבת באיזה קפה בבוקר ואז בשבת אולי נלך לטייל… או משהו. לא משנה. פעם הייתי ממש נלחצת ממצבים כאלו. היום אני יודעת שאני אצליח לאלתר. יש לי שרירי אלתור יוצאים מן הכלל. רק צריך מספיק סוכר. 

כרגע למשל אני בתת שינה ובתת סוכר. אכלתי עכשיו עוגת גבינה כי ממש התחשק לי ובדיוק סיימתי להחליף הערות עם האדון שיושב לידי על אי סבילות ללקטוז אבל שנינו פשוט יותר מידי נהנים מהטעם. בעוגה לא היה המון סוכר. חוץ מזה אכלתי שתי קלמנטינות, קרואסון גבינה, גלידה ו… זהו. קצת קצת צ’יפס אבל אני לא יכולה להחשיב את זה כי זה מעולם לא נרשם אצלי כמעלה אנרגיה. אז טכנית אני בטח בפחות ממאה גרם וזה פשוט כלום יחסית לזה שהייתי עם הילדים בצהריים. אם לא הייתי אוכלת את השוקולד אתמול, לא הייתה מתרחשת שום שיחה אל תוך הלילה. עכשיו אני עייפה. לא בא לי לראות אף אחד. בא לי ללכת לישון אבל זה עוד רחוק. כל הדרך בפתח תקווה. וקו 82 זה תופעת טבע, פשוט אחד הדברים הכי אכזריים שבן אדם יכול לעשות לעצמו. אולי פשוט אקנה לי פיינט גלידה ואבלה את הנסיעה עם כפית ביד. זה רעיון לא רע. עכשיו רק חבל שעוגת הגבינה תתפוס לי מקום בבטן. 

טוב… לא יודעת אגב לגבי הצד האפל שלי. לא היה לי בכלל פנאי להרהר בזה. בטח לא אמצא זמן כל הסופ״ש ואגיע לזה רק בראשון או שני. אחייה לי שבוע הבא כל השבוע בהוסטל גן העדן שלי ואז מה אעשה בשבת? אלוהים גדול.