you're so vain

I bet you think this song is about you

Don't you don't you?

(Carly Simon)

למה יש לנו תחושת צדק? מה עושים כשאין שום דרך להשיג צדק? הגברת מחוץ לחלון יושבת ומעשנת בכיף שלה. בא לי סיגריה.

עשיתי הזמנה לסלינה פרישמן בלב כבד. לא ברור למה. אולי יש תחושה של הליכה במעגלים בלי התקדמות. השבוע אני כל השבוע באותו הגן וכל השבוע באותו ההוסטל. מעניין איך זה ירגיש. באוטובוס ישבתי כשעלי התיק טיולים שלי עם השק״ש והמזרון יוגה/שטח פצפצים החדש שאני לא באמת מבסוטה ממנו ולא יכולתי לזוז. השמש טיגנה לי את העורף ולמרות שלא היו פקקים, הנסיעה בקו 82 הייתה נצח נצחים. אפילו מבקר הכרטיסים בדק פעמיים שכולם שילמו מרוב שעמום. אצל סבתא ניסיתי להתעניין אבל לא היה לי מעניין וניסיתי להצחיק אבל לא היה לי מצחיק. ובסוף ויתרתי והתיישבתי בתוך השק״ש שלי על הספה הקטנה מול הסדקים בקיר בצורת ראש של פרה וגוף של תרנגולת והקשבתי לבחורה מדברת על קלפי הטארוט ומה שאני לא רואה שאני צריכה לדעת. זה היה סתם לשרוף זמן כי אין לאן לברוח. סבתא שלי הקשיבה לחדשות במחשב והדירה הענקית שלהם בנויה ככה שבכל מקום שומעים את הכל ואין איפה להיות. בסוף ביקשתי להסתגר אצלה בחדר עם השק״ש שלי כי הרגשתי שאני לא מצליחה להשאיר את העיניים שלי פתוחות למרות שהיה רק שש בערב. בשנייה שנשכבתי, נרדמתי. חשבתי שכדאי להיפגש עם האחים שלי אבל לא היה לי טיפה של אנרגיה לעשות שום פעלולים בשבילם אז ויתרתי על זה. 

אני נשאבתי למצב שאותו אני לא מכבדת. אנשים שתקועים אחד עם השני ומאמינים שאין ברירה אחרת וממררים אחד לשני את החיים עם המון כוונות טובות. בן דודה שלי ילד כועס וקצת קריזיונר שככל שאבלה שם יותר זמן כנראה ירגיש יותר בנוח להוציא עלי קריזות ואני לא יודעת להתמודד עם זה. בעיקר כי אני לא רוצה להיות שם. אם הייתי רוצה להיות שם אז היה לי אינטרס וזכויות אבל אין לי כלום מזה. אני בעיקר גורמת לסבתא שלי לחשוב על המוות שלה כי כל פעם שהיא רואה אותי היא נזכרת בעבר וכמה זמן עבר וכמה אנשים כבר לא חיים שהיא מתגעגעת עליהם. שאלתי אותה מה היא חושבת שקורה אחרי המוות והיא אמרה ״כלום״. זה נשמע לי חבל. זה אחד המקרים בהם עדיף להיות טיפש ולטעות מאשר חכם וצודק. אני פשוט לא מצליחה בשום אופן למצוא שום דבר שאני צריכה מהם חוץ מלחנך אותם להיות משהו שהם לא. שאלתי את בן דודה שלי האם הוא ״עברי״ הוא אמר:

 ״לא. ומה זה בכלל עברי (יהודי ברוסית)? הרי זה משהו שבכלל לא קיים.״

אני ניסיתי לדייק את השאלה שלי ואמרתי משהו על זה שיש הרי גבולות מסוימים לתרבויות ואנשים משתייכים לתרבות מסוימת וזה מוביל להתפתחות תרבותית. הוא התעצבן. 

״אין שום גבולות! מה זה גבול?! אנחנו לא באמת נפרדים והתרבות היא כלל עולמית ואי אפשר לתחום אותה בגבולות!״ 

אני ניסיתי שוב אבל לא הייתה לי מוזה. 

״אבל הרי בשביל ליצור משהו למשל כמו מושג ה״שבת״, קהילה מסוימת צריכה לתחום את עצמה בגבול של ״עם״ בעל זהות נפרדת. אם אין תחימה אז אין שום דרך ליצור משהו. זה לא אומר שזה גבול שאי אפשר להזיז או לפרוץ אבל אם אין גבול בכלל אז לא נוצר שום דבר.״

זה היה שיח חרשים כי הוא ענה לי בעוד יותר עצבים שאין דבר כזה הפרדה בין בני אדם ושהתרבות שייכת לכולם ושאני לא יכולה לדעת אם זה בכלל דבר טוב שיש שבת ואני לא יכולה לדעת שהיא לא הייתה נוצרת בלי העם העברי ושאי אפשר לדעת כלום ואין גבולות וזהו! 

ככה נשמע דיון מאולץ בין שני אנשים שלא רוצים להיות שם ולא רוצים לדבר אחד עם השני אבל מרגישים צורך להגיד משהו. צועק מי שצריך את התקשורת פחות. מפייס זה מי שאין לו לאן ללכת. אבל מה זה אומר לגבי? יש לי חובה כלשהי לנסות להראות לילד משהו פחות קיצוני מהדעות שלו? לא. אם הוא לא מחפש לשמוע אותי אז הוא גם לא ישמע אותי לא משנה כמה ברור אדבר. אבל איך אפשר לחיות עם אנשים באותו בית/סביבה/מדינה כשהם לא מעוניינים לשמוע אותך אבל בכל זאת משפיעים על איך שהסביבה שלך נראית? 

אולי אין דרך. אולי הדרך היחידה היא להתפצל. ככה החברה האנושית בנויה. כמו עכברים. כשאנחנו מגיעים לרוויה מסוימת מבחינת כמות החברים בקהילה חייבים להתפצל בהתאם לסוגי האופי השונים שנוצרו, ושכל אחד יבחר לו נחלה וניפגש בשמחות, אם בכלל. פעם לא היה כל כך נורא שבני משפחה עוזבים את השבט שלהם והולכים לחפש לעצמם שבט חדש. למה דווקא היום זה מרגיש כל כך הרסני ובזוי? למה דווקא היום כשיש כל כך הרבה אופציות למצוא את האנשים שבאמת מתאימים לך תרבותית אז לפרוש מהמשפחה והקהילה לתוכה נולדת מרגיש כמו בגידה? 

אני שוב הרגשתי שאני מתחמקת מהעיקר. אני לא יכולה לקחת אחריות על כלום ואף אחד ולכן לא מסוגלת ליצור סביבי קהילה. הרי אם אתה חלק מקהילה אז יש לך השפעה עליהם ואם אני משוכנעת שאני השפעה רעה על אנשים אז אין לי זכות להיות חלק מקהילה. מצד שני אין לנו באמת יכולת ליצור חיבור על ידי מילים ולא משנה כמה אני אסביר את עצמי בצורה טובה, זה לא יעבור אלא אם כן האדם כבר רואה דברים בצורה דומה. מה כן עובר? מוזיקה? ספרות? אמנות? בן דודה שלי נתן לי לדוגמא את הארי פוטר כשדיברנו מה התועלת בהפגנות. הוא אמר שנאמר שם שמטרתו של וולדמורט היא להביא לתחושה של בידוד וכך לנצח. זה היה מדויק ולא היה לי שום דבר להגיד בתגובה. מרגישים עד כמה אני לא מיומנת בשיחה יחסית לילד בן 18. פשוט המוח שלי לא רגיל כבר לחשוב ולדבר בקצב סביר באותו הזמן. אני משערת שכדאי שאתאמן אבל איך? ושאלה יותר מהותית, בשביל מה? 

נמאס לי. אני מדברת לכולם כאילו הם ילדים וכשאני מנסה לדבר בשפה של מבוגרים הם מתעצבנים ונעלבים או נראים מבולבלים ומשנים נושא. למה אני צריכה להסביר לסבתא שלי איך העולם עובד?! למה אנשים סביבי לא מסוגלים לקחת טיפה אחריות על המצב שלהם. 

כותרת בעיתון: 

״אנסו אותי לעיני הילדים! בן גביר, איפה הביטחון שהבטחת?״

ברצינות?! מה הם חשבו שאשכרה הם בוחרים מישהו שבשנייה שהוא נכנס למשרד שלו כל הבעיות שלהם נעלמות? כמובן שזו אשמתו כי זה מה שהוא מכר להם ועכשיו הוא צריך לאכול את הדייסה הזו שנקראת המון זועם ודביל, אבל ראבק! אין להם טיפה של שכל? איך הם מצליחים לתפקד? למה זה הגיוני להתקיים בצורה שכל כך קרובה לצמח ועדיין להיחשב בן אדם עם זכויות של בני אדם? אף אחד לא נותן לבוגנוויליה זכות הצבעה לכנסת. והבן דודה האולטרה ליברלי שלי לא שונה בכלל. ״אין גבולות וזהו״. ״רק לא ביבי״. ״פוטין רוצח וזלנסקי קדוש״. וזהו. והכתבה בה בנט מספר שבתחילת המלחמה הוא ניסה לטווח בין הצדדים ופוטין רצה להגיע להפסקת הלחימה אבל המערב היה אגרסיבי ומקובע בעמדותיו ולא איפשר את הפשרה, לא מהדהדת לאף אחד. אנשים אשכרה לא מבינים מה המשמעות של פשרה. הם גם ממש לא מבינים שהגדרת הצדק שלהם היא למעשה לא שונה בכלל מההגדרה של נקמה.

״צדק יעשה רק כאשר הוא יפגע בדיוק במידה בה נפגעתי אני. ועד שזה לא יקרה אין מקום למשא ומתן.״ 

אף אחד לא עוצר רגע לחשוב על הצרכים של הצד השני ומהי הדרך בה שני הצדדים יכולים לקבל מענה לצרכים הייחודיים שלהם. וואלה אולי יש משהו בצורך של רוסיה להרגיש שלא כל המדינות המקיפות אותה חברות באותו מועדון חימוש בו הטנקים מכוונים אך ורק כלפיה. ואולי יש אפילו מידה מסוימת של הגינות לאפשר לאנשים שחיים בשטח אוקראינה שלא מרגישים עצמם אוקראינים, להשתייך למדינה איתה הם כן מזדהים תרבותית בלי להצטרך להעתיק את המקום המגורים שלהם מעבר לגבול.

״אין גבולות!״

כוס אמם הצולעת! למי איכפת מהשלמות הטריטוריאלית של מדינה כלשהי אם עוצרים רגע ומסתכלים ממבט היסטורי ומבינים שהגבולות הקדושים האלו השתנו כמו גאות ושפל כל כמה עשורים מאז שנכחדו הדינוזאורים! ולמה בשם השלמות הזו אנחנו מוכנים לגרום לכל כך הרבה אנשים סבל ומוות? ולמה אנחנו מוכנים להסתכן במלחמת עולם? 

כי זה פשוט לא צודק שפוטין גם יתקוף וגם ירוויח? כי הרוסים חייבים להגיע לאותה מידה של סבל כמו האוקראינים לפני שנוכל להתחיל במשא ומתן אמיתי? מי צריך את זה? למי זה טוב? כל רגע שאנחנו נלחמים למען ״הצדק״ מתבססת השנאה בליבם של אזרחי שתי המדינות. איך זה אמור להיגמר? הם חושבים שרוסיה תתפרק? אולי. אבל מה יהיה במקומה? הרי הרפובליקה הזו לא תשאב לתוך בור שחור. וכל הרוסים שיחשבו שהמערב הליברלי פירק להם את המדינה בכוח, לא יראו את האור ברגע שיתחילו לשדר להם נטפליקס בסטרימינג מלווין של מאסק. הם יפתחו זעם ופרנויה ויעבירו את זה לילדים שלהם שבסופו של דבר יתלכדו סביב תחושת ה״אי הצדק״ שלהם וימצאו דרך להחזיר. 

הם חושבים שהם יכולים לעשות מרוסיה את מה שהם עשו מגרמניה? לסמרטט אותם בכוח עד שהם יתנו למהגרים מכל הצבעים להשתלט להם על המדינה בגלל נקיפות המצפון? זה לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן גם שם. יהיה להם הרגע בו הדור שמרגיש בחוסר הצדק של משקולת האשמה, יתנער וינקום. סליחה, ״יחפש צדק.״

וזה לא בגלל שאנחנו צריכים לבטל את הגבולות כי אין גבולות אלא בגלל שאנחנו צריכים לכבד את הגבולות. ולא רק אלו המשורטטים על המפות. אלא גם ובעיקר את אלו שגורמים לאדם להרגיש כבוד עצמי. 

אבל רגע נחזור לענייני. מה אני לכל הרוחות אמורה לעשות עם עצמי? מה, לחזור להתעסק בסוציולוגיה? פוליטיקה ותקשורת? להתחיל לחקור, לנסח מאמרים בצורה פחות ילדותית ולנסות לשווק אותם לקהל? כי אחרת אני משתגעת? אחרת אני כותבת לעצמי כמו אחרוני התימהוניים ולאט לאט מאבדת קשר עם המציאות כי אני לא מסוגלת לקבל פידבק מאף אחד בזמן אמת. אני אמורה לכייל את עצמי מחדש ולהיות אשכרה מובנת? זה מה שאני רוצה לעשות? הרי יוצא שזה מה שאני עושה בכל מקרה… אין לי שום דבר אחר שאני אשכרה יכולה להגיד שאני ״עושה״. אני חייה את חיי סביב הכתיבה ורק משנה זווית ושולחן ומחפשת השראה לעוד משהו להתלונן עליו כמו כתב חדשות אמיתי. רק בלי עיתון. 

למה אני לא עושה את זה בצורה מקצועית? כי אני לא מאמינה שיש לי סיכוי. כי אני למדתי שהמרחק ביני לבין אחרים כשאני באמת אומרת את דעתי הוא בלתי ניתן לגישור וגם אם הם כן יבינו אותי, אין לי שום עצה אופרטיבית בשבילם כי אני עצמי לא יודעת מה נכון. אני רק יודעת מה לא נכון. ואני רק ייצר הרס בלי ייצר בנייה בלי לקיחת אחריות על התוצאות בלי יכולת להתמודד עם הלחץ של לבלוט ולהוביל. מה שהכי מעצבן זה שהם יסתדרו יופי בלעדי. בסופו של דבר יהיה מה שצריך להיות בלי קשר למעורבות שלי. כמו שילדים יגדלו גם בלי הגננת הכי טובה בעולם וסביר להניח שלא פחות טוב. הסיבה היחידה להיכנס לביצה הזו היא רק אם זה כיף. האם זה באמת כיף? זה מעסיק אותי כי זה כיף או זה מעסיק אותי כי אני לא מצליחה להתנתק מסבל של אחרים ולהתרכז במה שבאמת עושה לי טוב? 

יש לי הפעם את מיטה ״D״. פעם קודמת הייתה לי מיטה ״C״ שהייתה למטה ולכן ישר ידעתי שהמיטה שלי למעלה. חשבתי ללכת לבקש שישנו כי נראה ששתי המיטות התחתונות פנויות אבל אז נזכרתי שהיה לי מוזר כשמישהי טיפסה על המיטה שלה מעלי. זה הרעיד את כל המבנה ואולי אם אני זו שאטפס למעלה זה לא יפריע לי כל כך. יהיה מעניין. 4 ימים. קיבלתי קפה מתנה מהקבלה וקניתי קרואסון גבינה. 

אני הולכת להתעקש לשתות חלב בתקופה הקרובה. פשוט כי זה ממש מעצבן אותי שהשיניים שלי חלשות ושכואב לי בפרק כף היד כבר כמעט עשור וכלום לא עוזר. אולי זה יעזור. טכנית אני מקבלת סידן רק מגלידה אז אין שום מצב בעולם שיש לי מספיק. חבל רק שזה עושה לי בעיות בעיכול וחצ'קונים אבל זה שווה את הניסויי. אנסה גם קצת חלב עיזים ואולי גבינות עיזים אבל משהו צריך לקרות פה כי כנראה שבני אדם צריכים סידן והבנתי שתוספים לא נספגים בשיט. מפליא הוא זה שבחוביזה יש מלא סידן. עכשיו היא גדלה בכל מקום וב 100 גר׳ יש שליש מכמות הסידן שאני צריכה וכמעט את כל כמות הברזל. כמה זה 100 גר׳ חוביזה? אצל סבתא שלי היה אפשר לנסות לשקול. אפשר היה גם להכין ממנה קציצות ואפשר היה גם לעשות מלא דברים שבא לי לעשות כשאני לא שם אבל כשאני מגיעה לשם, אחרי חצי יום אני לא זוכרת מי אני בכלל וכל מה שבא לי זה להשתבלל לתוך שק השינה שלי ולישון. 

כמה המון יש לי לתת ואין לי שום דרך לתת את זה… 

הם ממש נחמדים פה בסלינה פרישמן. רואים את האוקסיטוצין זורם להם למוח כשהם שואלים אותי אם אני צריכה עוד משהו. שמחתי לעזור. אני עייפה. בטח אלך לישון עוד איזה שעה. למרות שחשבתי ללכת לעשות סיבוב לחפש לי מזוודה. אולי אעשה סיבוב סתם בשביל הכיף. כי עוד בקושי השמש שקעה. היה היום יום סבבה וכשהגעתי עוד ראו את הגלים של הים מתנפצים על שובר הגלים בטיילת למטה. אז בא לי מזוודה. אם אני לוקחת על עצמי את הזהות של נוודות עירונית אז יש לזה סטייל מסוים. וזה לא סטייל מדבר אז התיק טיולים שלי לא מתאים. זה אומר שאני צריכה מזוודה של דיילות. כמה טיפשי זה… אבל… יותר הגיוני מאשר להסתובב עם התיק על הגב כל הזמן. ואני כנראה צריכה לוותר על המזרון החדש שלי כי בהוסטלים שאני רוצה להישאר בהם יש מזרוני יוגה אז למה להיסחב? שק״ש עדיף שיהיה עלי בכל זאת כי אם אני אנסה להגיע לבקר את החברה בכפר סבא אז שם פשוט זה מבטל צורך במצעים וגם שמיכה טובה אין להם ממש להביא לי כי חבר שלהם כבר מתנחל להם על הספה באופן קבוע. 

הוא מובטל. זה מעציב. הוא בחור חביב אבל ככה זה. ככל שאתה יותר חביב ככה יורד הסיכוי שלך לרווחה כלכלית. בן של דודה שלי לא כזה חביב ולכן אני לא דואגת לו. לא שהוא איש רע פשוט יש בו אנוכיות בריאה והוא יהיה בסדר. אח שלי לעומת זאת מאוד חביב אבל כנראה גם הוא יהיה תקין למדי כי הוא יודע לעבוד עם מחשב. האח השני שלי קצת יותר בבעיה מבחינה תעסוקתית כי הוא לא טכני בכלל אבל מצד שני הוא במשפחה האדם עם הכי הרבה יכולות חברתיות. וגם לו אני לא דואגת. רק אולי לי אני קצת דואגת. 

היום בגן היה לי מאתגר. הם רבים המון. צועקים מרביצים, מרימים אחד לשני את הבגדים וילד אחד ״כוכב״ ככה קוראים לכאלו, צרפתי שבקושי מדבר עברית, פשוט משתולל על כל שטות ומסכן את עצמו וילדים אחרים. שלא לומר מביא עצבים לכל מי שמנסה לנהל סדר כלשהו. הגננת של הבוקר העבירה אותו ביד ישירות לגננת צהרים כי הם כבר לא היו יכולות לסבול אותו. הילד התחיל את הצהרון בזה שהוא מקבל נזיפה פרופילקטית בלי שבכלל הספיק להשתולל אז איך הוא יאכזב? הוא לא אכזב. אבל יש לו נשק קטלני. הוא מתלטף. הוא ממש מתוק וכשמבין שהוא לא יקבל את מה שהוא רוצה, הוא ישר מתחיל לחבק וללטף. 

ככה הוא נדבק לי לרגל כשאמרתי לו שיש לו עוד אורז בצלחת ואני לא יכולה לשים לו תוספת עדיין. הוא דרש שאוסיף לו. ואני ניסיתי להבין למה ומה לא בסדר באורז שיש לו ואז הוא פשוט נמרח עלי. זה לא עזר לו אז הוא פנה לטקטיקה השנייה והתחיל לבעוט בי. יכולתי פשוט ללכת אבל זה היה מוביל לפיצוץ. אין מה לעשות לפעמים להיכנע לאלימות זו הדרך היחידה למנוע הסלמה, אבל להיכנע בתנאים שלי. אמרתי לו שאני אשים לו אורז אבל הוא צריך להפסיק לבעוט בי ולהתיישב עם הפנים לשולחן. הוא הסתדר מול השולחן ושמתי לו כמה טיפות אורז באזורים שבהם ראו את הצלחת האדומה. למעשה לא היה לו שום עניין באורז כאוכל הוא פשוט רצה שכל הצלחת תהייה מכוסה ובצבע אחיד. תכלס עם זה אין לי ממש בעיה כי זה לא דורש הרבה אורז. מילאתי את החורים והמשכתי ללכת. אחרי זה הוא היה קצת יותר נוח לבערך 10 דקות. ואז משהו נוסף היה מחוץ לשליטתו והוא התחרפן. הגננת ניסתה להרגיע ורק התעצבנה בעצמה וזה הלך והסלים עד שהילד מצא את עצמו בחוץ בזמן ששאר הילדים משחקים בקוביות. 

לי אין שום דבר חכם להגיד הפעם. זה גן קשה. אני שם כל השבוע. רק מקווה שיהיה לי מספיק אורך רוח לא להתעצבן כי בעצבים אני פשוט מפסידה. כל עוד אני יציבה נפשית עוד יש לי סיכוי לשדר להם משהו לא רגיל וככה לזכות בקצת כבוד אבל אם אסחף לעצבים, אין לי סיכוי כי אני פשוט ממש גרועה בלהתעצבן. זה לא אמין. אני יכולה לאיים במשהו אמיתי כשיש משהו שאני אשכרה יכולה למנוע מילדים אבל לאיים בעצבים, זה ממש נלעג. אני כמו כלבלב צ'יוואווה נובח על להקת זאבים רעבים.

מה… ללכת לעשות סיבוב? אולי אלך לי לטייל בסנטר כמו ילדי ה״אימו״. אתיש את עצמי קצת ואחזור לישון. אחרת אמצא את עצמי הולכת לישון בשבע בערב. אולי אפשר לחיות על חלב עיזים? אין פה איך לבשל. יש לי בתיק כמה עגבניות חסה וגמבה לארוחת הבוקר מחר. שכחתי לקחת תפוזים. ומה מחר? מחר אעשה יוגה ואז אוכל לי את החסה שלי ואז אבוא לפה שוב לכתוב? לכתוב מה? עוד יש לי מה לכתוב? למי? משהו צריך להגיע לעשייה יותר משמעותית. צריך לפתוח תיק במע״מ, ולפני זה צריך להגיש בקשה למשיכת פנסיה ועדיף גם על הדרך להגיש בקשה להחזר מס ואז בין לבין צריך להשקיע 500 ש״ח בתא דואר וכל זה למה? אני מורחת זמן כי אני חסרת כיוון. כבר 38שנה. 

יש פה צלם שמצלם את האורחים ואת הברמנית המגניבה ואני בטוחה שאני מוזרה מידי בשביל להיכלל בעלון הפרסום שלהם אז אין מצב שהוא יכניס אותי לפריים. מה אני עושה? אני הייתי יכולה להיות צלמת ממש טובה. אבל לא. למה? כי זה צר, כי אני הייתי מרגישה את המחנק בתחום שדורש מיומנות גבוהה בתחום אחד. אבל יכולתי להיות צלמת ואז לעבור למשהו אחר ובמקום זה נתקעתי בלא להיות שום דבר. לא, זה סתם דיבורים. אני לא הייתי יכולה להיות צלמת כי אני לא יכולה להיות חלק מהחברה באמת וצלמים צריכים לעשות מלא נטוורקינג. כל מי שרוצה לעשות משהו צריך נטוורקינג. זה ״חברויות האמת״ של אנשי הכסף. נראה לי גם המשפחה שלהם זה סוג של נכס כלכלי. אבל זה עדיף מאשר לשמור על קשר עם סבתא רק כי אין עוד איפה לבלות את הסופ״ש. אני מצדיקה את זה לעצמי על ידי זה שאם אני לא שם אז היא לא יכולה אפילו לדעת אם מכשיר השמיעה שלה עובד כי אין אף אחד שידבר איתה. 

ואם אני אהיה אדם משגשג? אין מצב שהייתי בכלל מגיעה אליה פעם אחת. אולי פעם אחת. ואולי זה היה הדבר הנכון..? אולי בפעם האחת שהייתי מגיעה לבקר אותה הייתי יכולה לתת לה יותר ממה שנתתי בכל הימים בהם רבצתי אצלה במטבח בתקווה שהיום יגמר מהר. טוב… זה לא מוביל לכלום. הולכים לחפש מוזה, סליחה, פליטה פרוידיאנית, מזוודה.