דוד שלי התקשר לסבתא שלי כשהייתי שם בשבת. אני שמעתי אותו אומר בטלפון: 

״אז יש למישהי יומולדת אני מבין…״ 

וסבתא שלי אמרה לו:

״כן, לסוניה.״ 

והוא אחרי רגע של שתיקה אמר: 

״יופי, אז תמסרי לה מזל טוב.״ 

ונפרד מסבתא שלי לשלום. סבתא שלי כמובן אמרה שהיא תמסור ורק אני הבנתי שהוא פשוט התבלבל. והאיש היקר הזה שכל כך הרבה מטען יש איתו וכל כך הרבה סבל הוא עבר והעביר, רצה לאחל לי מזל טוב אבל התבלבל בין תאריכי היומולדת של הבנות של אבא שלי. גדלנו יחד. אני בתור ילדה והוא בתור מתבגר שעשה ילדים מוקדם מדי. אני זוכרת אותו ישן בסלון שלנו כשהיה בתחילת ה 20 שלו. הוא ואח שלו עשו עליה לארץ דרך הסלון שלנו. הם היו שני בחורים צעירים חסרי מושג מהחיים שלהם שהגיעו למדינה בה הם לא הבינו כלום. שניהם עזבו. הוא חזר לרוסיה ואחיו הקטן עבר עם המשפחה שלו לאמריקה. אבל אני זוכרת איך שהוא ניסה לחנך אותי כי הוא מבוגר ואני ילדה. אז זה היה ממש נלעג בעיני כי זה נעשה בצורה חובבנית ואגרסיבית ובגיל 7 הייתי הרבה יותר מבוגרת ממנו. אבל עכשיו אני מרגישה חמלה. כמה מעט הבנה הייתה לי בגילאי ה 20 שלי לגבי איך מדברים עם ילד. זה גורם לי לדבר לילדים בענווה אפילו היום (לרוב). אני זוכרת שיש מצב שהילד יותר מבוגר ממני ופשוט לא רואים. אבל הוא היה גבר צעיר מברית המועצות. סביר להניח שלא הייתה לו הפריווילגיה לענווה. מאז הוא התגרש פעם שנייה ועבר צנתור בגלל בעיות לב כמו אבא שלו שנפטר לפני כחמש שנים ואני פעם אחרונה שהייתי ברוסיה ישבתי אצל סבתא שלי בסלון והקשבתי להסברים שלו על איך מייצרים פלדה איכותית לסכינים יוקרתיות. למזלי מעניין אותי הכל אז הייתה לנו שיחה טובה. ותודה על האיחולים. 

אחר כך נפגשתי בראש שלי שוב עם אחותי, עוד פעם יצא לנו להיפגש באירוע משפחתי דמיוני והיא האשימה אותי בזה שאני לא משחררת את הכעס שלי כלפיה ושזה לא הוגן. אמרתי לה שאם אני אשחרר את הכעס אני לא ארגיש כלפיה שום דבר אז עדיף שאכעס. אולי זה מה שמרגיש בן של דוד שלי כלפי אבא שלו למרות שעבר צנתור. 

שלחתי לדוד שלי הודעה בפייסבוק: 

״סבתא לומדת עברית. עוד מעט תוכל להתכתב איתה בעברית.״ 

וצירפתי צילום שלה מסדרת בדסקיות שלה את השמות של כל בני המשפחה. 

עכשיו סופה. רשמית. הלובי של סלינה ריק ואולי זה גם בגלל שעוד מעט עשר בלילה. אבל סביר להניח שזה יותר קשור לזה שהחלונות שורקים ואנשים שעוברים בחוץ בכלל לא טורחים לפתוח מטריות למרות הגשם. בישראל קצת חורף ושלטי רחוב עפים באוויר ובטוריקה אלפי הרוגים ברעידת אדמה. ישראל כמובן מתגאה בזה שהיא שולחת צוותי חילוץ גם לסורים אם ירצו. ושוב יש לי הרגשה שהילדים שרגילים לאלימות הם למעשה נכס אנושי מהמעלה הראשונה כי אלו הם בדיוק האנשים שאתה רוצה לצידך כשאתה צריך לחפור בהיסטריה בתוך הריסות כדי להוציא משם אנשים חצי חיים. אין מה לעשות, צריך את כולם בעיקר את אלו שהולכים מכות כל היום. 

גם בגן זה ככה. הילד שזורק כסאות כשהגננת אומרת לו מה לעשות הוא גם הילד שמגן על ילדים אחרים כשהוא מרגיש שלא הוגנים כלפיהם. הוא לא מפחד לא מכאב ולא מעימותים. זה נכס. 

אני בבית החדש שלי בסלינה יושבת בטרקלין ושותה בירה בלב הסערה. הם שמו מגבות על הרצפה מתחת לחלונות ופלסטיקים על השקעים. נראה לי השלב הבא יהיה לשים סלוטייפ על החלונות כמו במלחמת המפרץ. בא לי סקס. זה נדיר. אבל בא לי להרגיש גוף. גם את שלי ואפשר גם איזה אחד אחר רק שיהיה לא מגעיל בבקשה. כלומר גוף של איזה הומו סקנדינבי לבקן אם אלפיציה. השותף שלי לחדר איטלקי. או לפחות איטלקי למראה. ממש מצער. אם הוא היה יפה… היה יכול להיות לילה נחמד. המיטה בהוסטל מרווחת להפליא ולמרות שרשמית אסור להזדיין בדורם של הוסטל על מי בדיוק אנחנו עובדים… 

היום היה מפגש פסגה של נשות הצהרונים של גני תל אביב. נשים משכמן ומעלה שבניגוד לפעם הקודמת, הפעם הצליחו לכבות את הטלפונים שלהן בזמן ההרצאה. אבל עדיין לא הצליחו להימנע מלהתפרץ לדברים של מנכ״לית החברה שמספקת את ארוחות הילדים עם שאלות מטופשות כמו: 

״אתם יודעים שהילדים מפליצים מלא אחרי שהם אוכלים שעועית ואורז?״ 

לפעמים אני ממש חושבת שאם כל הגדולה של הנשים האלו הן צריכות קורס רענון לגבי איך מתפעלים תהליכים אנליטיים בסיסיים. אני הקשבתי להכל ובסוף הנאומים ניגשתי לשתי הנשים האחריות על התזונה בגנים עם רשימה של בעיות שאני מרגישה שחוזרות על עצמן בהרבה גנים בהם אני עובדת. הן נשמעו מתעניינות ויש מצב שלפחות עם חלק מהדברים הן אשכרה יעשו משהו. אבל לפחות שליש מהעובדות יצאו בהפגנתיות מהאולם כשעלתה לנאום המנכ״לית של חברת המזון כי כולן עצבניות על החברה הזו ללא יוצא מן הכלל. ואף אחת מהן לא העלתה בשלב השאלות את הדברים שמפריעים להן בצורה עניינית אז הם לא זכו להתייחסות וכמובן שמחר הן כולן יתעצבנו שוב כשיגיע מעט מדי אורז ועדשים ב״יום צמחוני״. אולי ככה צריך. אולי בלתי אפשרי שנשים שמבלות 20 שנה בלנגב לפעוטות את התחת יהיו בעלות יכולת אנליטית. 

אז מסתבר שזה איזה גרמני אחד שהמציא את גני הילדים. ומסתבר גם שהוא גדל בבית בלי אמא אז זה אפילו איכשהו הגיוני שהוא יהיה דפקט. ומסתבר שבגללו אנחנו זכינו להחיות את השפה העברית כי היו אלו הגננות שהוכשרו בשיטה שלו שהגיעו לארץ עוד לפני קום המדינה והקימו את הגנים העבריים הראשונים בהם לימדו עברית בתקופה שאף אחד עוד לא דיבר פה בשפה הזו. אז מה אומר… בן בליעל, תודה לך. 

תודה על זה שאפשרת למדינה הזו להתקיים כי בלי שפה משותפת לא היינו יכולים לשרוד אפילו את ה 80 שנה שלנו ותישרף באש הגהינום על זה שהחלטת שזה הגיוני ורצוי לנתק ילד מהמשפחה שלו ולתקוע אותו במוסד שבו הוא נאלץ להילחם מול 30 ילדים על תשומת לב של אישה אחת ומאז זו הדרך שבה כל הילדים בעולם צריכים לבלות את השנים הראשונות והכי מעצבות של חייהם. וזה למה? כדי ליצור פועלים טובים וממושמעים ולשחרר את הנשים לעבוד במפעל. תיוולד מחדש אוטיסט בבריה״מ אמן. 

מעניין מה איחלו לי לקרמה שהביא אותי לפה…

טוב לי. החוב שלי גדל ואני אצטרך כבר להפקיד כסף לחשבון שלי מאחד מכרטיסי האשראי אבל פשוט טוב לי. אני רוצה להיות בדיוק פה. אני רוצה לזרוק כמה הערות לבחור בדלפק שרואה אותי נכנסת להוסטל רטובה לחלוטין ושואל בציניות: 

״מה, יורד גשם?״ 

ואני ממש נהנית מזה שהברמנית בבוקר זכרה שאני שתיתי נטול בלילה לפני ושאלה אם זה מה שאני רוצה גם הבוקר. ומגבת חדשה חיכתה לי על המיטה כשהגעתי וישר נכנסתי להתקלח כי פה זה פשוט כיף. תמיד יש מים חמים ולא צריך לחכות. לא צריך לנקות כלום. אני פשוט זורקת את המגבת על הרצפה הרטובה ומחר הם מחליפים אותה. וביקשתי זיתים עם הבירה והבחור החביב אמר ״כמובן״ וקיבלת קערה גדולה של הזיתים הכי טעימים שאכלתי אי פעם. וזה נותן כוח למחר. מחר אני אנסה ללכת בין הטיפות. לא רק כי גם מחר יש סערה אלא כי היום הגננת הודיעה שהיא לא מוכנה שהילד הצרפתי המשתולל יהיה בגן שלה יותר. הוא הרביץ לה והיא הייתה צריכה לצאת אתו לרבע שעה ולשבת בחוץ עד שהוא נרגע. היום קניתי מדבקות של מיניונים. יש שם 10 מדבקות שונות שהוא יוכל לבחור מהן אם יצליח להתנהג יפה במשך חצי שעה. ואחרי חצי שעה שוב וככה עד סוף היום יוכלו להיות לו 5 מדבקות. ואני אצטרך לעשות את זה ככה שהגננת לא תתבאס עלי ולא תנסה לבטל את זה כדי לא לאבד את הסמכות שלה בגן. אני מאוד מכבדת אותה ומחבבת אותה וברור לי שאם הייתי במקומה לא הייתה לי שום אנרגיה לעשות כאלו פעלולים אבל אני לא במקומה ויש לי אז אולי שווה לנסות? אולי זה יהיה טריק שיוכל לשנות משהו? או שאולי זה פשוט יעביר לי את הזמן יותר טוב מחר בגן. אני אצטרך לאלתר ולראות לאן הרוח נושבת. 

למדתי כבר שמה שנראה הגיוני בערב לא נראה רלוונטי ביום למחרת. אני יודעת שהעניין עם לשים פקקים על הטושים מחלחל ואני יודעת שרבע שעה החזקתי חבורה של בנים שובבים במשחק איקס עיגול ענק על הלוח המחיק. הסוד היה בזה שאני נותנת לילד אחד לעשות את האיקס ואני עושה את העיגול אבל מתייעצת עם שאר הילדים וככה כאילו כולנו משחקים יחד איקס עיגול כשאנחנו בעצם שישה אנשים. ובמצב כזה אין שום בעיה לפקוד עליהם לעשות מה שבא לי. 

״רד משם, או שאני מחזירה את הטוש ואנחנו מפסיקים לשחק.״ 

או לחילופין:

״פוס משחק! תעזרו לה לאסוף את מה שהתפזר לה שם, עד שזה לא מסודר אנחנו לא ממשיכים לשחק.״ 

כשנותנים משהו אקסטרא הרבה יותר קל לאיים. כל האמהות בעולם צריכות לעבור שיעור באיקס עיגול קולקטיבי וככה הבית תמיד יהיה מסודר. אבל לשולחן של הגננות באירוע כבר לא נשאר לי כוח. אמרתי יפה שלום לאיזה עשרים שהכרתי ואת רובן לא ממש זיהיתי אבל נתתי חיוך כשהן באו וחיבקו אותי וליטפו אותי כאילו אני חתול. אני יצור קטן וחמוד והן רגישות לכאלו במיוחד. אבל לא יכולתי להתיישב לידן בשולחן של האירוע. שלפתי את הכיסא של עמדת הסאונד וישבתי ליד הווילון של היציאה. פשוט הגעתי לרוויה מבני אדם. תודה לנשים האלו שלכל אחת מהן הייתי יכולה להגיד שאני בעומס חושי והן מבינות ולא שופטות אותי. 

היום אכלתי 250 גר׳ של ריקוטה ושתי פרוסות גבנ״צ וכוס חלב ועדיין לא הגעתי לכמות הסידן שאני צריכה ביום לפי הדרישות הרשמיות של ארגונים בריאותיים עולמיים. לעומת זאת דיממתי בחניכיים מאתמול בערב בגלל הדלקת בסדק של השן שמגיעה עד השורש כי אכלתי מלא סוכריות אצל סבתא. קניתי ג’ינג’ר במכולת ליד הגן, לקחתי ביס גדול ולעסתי אותו באזור של הדלקת כדי למזער נזקים. 

כשיצאתי מהגן אחר הצהריים פגשתי את הגננת שאיתה עבדתי לפני שנתיים. ראיתי אהבה בעיניים שלה והרגשתי שגם בשלי. עברנו יחד הרבה והרוב היה טוב מאוד. היא רצתה להקפיץ אותי לאירוע כי יורד גשם אבל אני אמרתי לה שאני רוצה ללכת ברגל בגלל שיורד גשם כי אני מקווה עוד לגבוה. אז אני אשתה לי חלב ואוכל ריקוטה עד שאגבה ואחלים מהדלקת שלי והשיניים שלי יהיו יפות וחזקות. 

אויש נו… אספו לי את הכלי של הסוכרים מהשולחן בלובי סלינה הגשום. כנראה שהם לא עובדים 24 שעות. ואני צריכה ללכת לישון כדי לקום מחר לשתות הפוך עם קרואסון ולקנות לי עוד ריקוטה בדרך לגן.