קיבלתי הודעה מההוסטל אליו רציתי להגיע שהם לא מקבלים אורחים שהם לא תיירים מחו״ל והם יכולים להמליץ לי על הוסטל אחר. וואלה זה ממש מיוחד. אני מופלת לרעה בגלל שאני ישראלית בישראל. נראה לי באמת הגיע הזמן שאוציא דרכון של ונואטו. כנראה שזה למה ״לא עבר״ האשראי שלי בהוסטל בנווה צדק. טוב… בנוסף גם קראתי חדשות עכשיו על כל החרא הפוליטי הבלתי אפשרי ולמעשה עוד לפני כל זה היה לי רע על הלב. התעוררתי מוקדם ולא יכולתי לצאת מהמיטה. נשארתי להתהפך ולישון שינה מגעילה עד עשר. כמעט וויתרתי על כל הבוקר ונשארתי במיטה החמודה שלי בקומה השנייה. אבל זה לא לעניין. גירדתי את עצמי וירדתי לרחוב. התנדנדתי עד לקפה של עורכי הדין ועמדתי 10 דקות בתור כי עכשיו בדיוק הפסקת צהרים ואני בטוחה שהלך הרוח הכללי בבית הקפה של עורכי דין בזמן הפיכה משפטית לא תורם בכלל למצב  הנפשי שלי. 

אתמול היה לי את כל הערב פנוי. ישבתי שעות על הפופים בסיפרייה/מטבחון של ההוסטל וניסיתי לדבר עם אלוהי. הם שתקו. או שאולי הראש שלי היה רועש מידי. הם לחשו לי משהו מאוד מעניין בבוקר כשניסיתי לנוח לפני העבודה אבל זה היה חמקמק. משהו שקשור לאבא שלי. משהו שקשור לזה שאני מרגישה שאני חייבת לא להראות כדי להיות אדם טוב. אבל אין פתרונות. רק עוד חלק מהפזל של השאלה. בדרך לגן אתמול כבר ממש הצטערתי שהכנסתי את עצמי לברוך הזה עם הילד השובב והמדבקות. הרגשתי עד כמה לא במקום זה יהיה להיכנס לגן של אישה אחרת עם שיטות חינוך משלי. מצד שני אני באמת מאמינה שיש לזה פוטנציאל להשפיע משמעותית לטובה. אבל ברגע שאני אלך אין כמעט שום סיכוי שהיא תמשיך עם זה. היא מאוד נמרצת אבל גם מאוד מותשת. עובדת באיזה שלוש עבודות וכשהילדים מסיימים את האוכל וצריך להעסיק אותם, היא תוחמת אותם באזור של המשחקים ומתחילה לשטוף איתי צלחות. אין צורך מבחינתי אבל כנראה שיש צורך מבחינתה. היא שחוקה. 

ממש בא לי לפגוש מישהו עם עודפים לתת לי. מישהו שאוכל לקבל ממנו השראה לגבי איך להתמודד עם זה שטוב לי בלי להניח שזה עוד שנייה נלקח ממני. 

הגעתי אתמול לגן ובמקום להתמודד עם הפוליטיקה של ייסורי המצפון, פגשו אותי בכניסה פנים יפות ואוהבות. חיבוק שאשכרה רציתי לתת ורציתי לקבל. הגננת בוקר שלהם בימי שלישי, היא מסתבר בחורה שאיתה למדתי לפני כעשור. כוסית ג'ינג'ית מעלפת על אופנוע שהיא בעיקר אדם מאוד תמים וטוב לב. סוג של אנשים שעושים רושם שהם נולדו אתמול וזה יפה להם. היא עמדה בכניסה כבר לבושה בכל הציוד אופנועים שלה מוכנה לצאת לסערה וראו על הפנים שלה כמה בכי ואלכוהול עברו בה מאז שנפגשנו לראשונה לפני כ 9 שנים. תמימות זה נכס מפוקפק. אבל היא עדיין טובת לב למרות השקיות מתחת לעיניים והעור הדהוי. פגשתי אותה גם לפני שלוש שנים והיא סיפרה לי איך מאז הלימודים היא עברה לגור בדרום אמריקה עם איזה בחור שסחף אותה ואחרי כמה שנים זרק אותה. אז היא בדיוק חזרה לארץ והייתה ממש מבולבלת. כנראה שמאז היא הספיקה להבין שהמציאות הזו היא עכשיו המציאות האמיתית ואף אחד לא הולך לסחוף אותה שוב לשום מקום. אתמול היא נראתה בתהליך התאוששות. היא גננת של העירייה מה שנורא בעיני כי היא מקבלת לשעה חצי ממה שאני מקבלת אבל כל אחד מוצא את הדרך שלו לזחול החוצה מהבור. היא אמרה לי שהילד השובב לא נשאר היום כי הוא השתולל מהבוקר והגננת של הצהריים התקשרה לאמא שלו ודרשה שהיא תבוא לקחת אותו. אז ההתלבטות שלי נעלמה. ככה פותרים לי בעיות שאני לא יודעת איך לפתור לבד. אני מפונקת. 

כל מה נשאר לי לעשות זה לאכול סלט שהגננת חתכה לי כי היא על ממריצים וחייבת לעשות משהו כל הזמן. ניקיתי קצת מה שהיא השאירה לי לנקות ואז שיחקתי עם הילדים. אחר כך ניסיתי לגרום להם לסדר את הגן, מה שהיה קשה כי אחרי ששיחקתי איתם הם איבדו יראת כבוד ולא הקשיבו. אבל הצלחתי בעזרת נחישות ועקשנות בכל זאת לגרום להם להזיז את עצמם טיפה ולסדר את הצעצועים ואז יכולתי לשחק איתם שוב. אני רק מבואסת שהאפליקציה של כללית לא החשיבה לי את זה כספורט למרות שקפצתי כמו מטורפת במשך עשרים דקות. נזכרתי למה אני לא גננת. גננת לא יכולה להתחיל לרדוף אחרי ילדים מתרוצצים ומתפקעים מצחוק תוך כדי שהיא מנופפת בידיים שלה כמו שימפנזה וצועקת בקול של רובוט ״חיבוק!!!״ 

בסוף היום כשיצאתי מהגן ראיתי ילדה משחקת עם איזה נוזל כחול ואמא שלה מנסה לשכנע אותה להחזיר את זה לתיק כי זה מלכלך. האמא הסתכלה עלי ואני חייכתי ואמרתי שאני מזהה את הילדה אבל הילדה בטח לא מזהה אותי כי מבחינתה עברו מיליון שנה ומבחינתי זה היה אתמול. הילדה הרימה את העיניים ואמרה שהיא דווקא כן מזהה. והילדה לידה אמרה שהיא גם מזהה ואני לא ישר זיהיתי את השנייה אבל אמרתי שאני שמחה וחייכתי לשתיהן. הן זכרו שאני מנגנת בכינור אז אמרתי שמאז אני מנגנת טוב יותר מה שנכון ממש במעט. הן כבר באמצע כיתה ב׳ אני אפילו לא זוכרת איפה גרתי אז… אולי אצל אמא שלי? הכל די מטושטש. אולי גם אצלי עברו מיליון שנה. שתי הילדות היו עם בעיות התנהגות וביליתי את כל השנה בלנסות לזהות את המכשולים שלהן ולהחליק להן את הקפלים. ראשונה הייתה מורטת לעצמה שערות מול המראה בשירותים כי היא שנאה שיער מתולתל והשנייה הייתה שקרנית פתולוגית ויכולתי להניח בביטחון שמה שהיא אמרה לי הוא ההפך הגמור ממה שבאמת קרה אפילו במקרים בהם לא הייתה שום משמעות לשקר. פשוט ככה ילדים לפעמים מצליחים להשיג לעצמם תחושה של כוח בעיקר כאשר החיים שלהם גורמים להם להרגיש חסרי אונים. הילדה המתולתלת עדיין נראתה די מרוכזת בעצמה אבל השנייה נראתה אחרת. זה למה לא זיהיתי אותה ישר. היה לי הרושם שהיא נהייתה רכה יותר. עדינה אולי יותר נחמדה. משהו בעיניים היה פחות ״ממזרי״. מעניין אם זה שינויי לטובה או שפשוט שברו אותה או סיממו אותה. אמא שלה המשיכה לדבר איתי כמה דקות. הלכנו יחד לקצה הרחוב והיא אמרה שהיא מרגישה כישלון בגלל שהיא לא מצליחה לגרום לבת שלה לא להכניס הביתה את כל האוכל הכימי למרות שהיא הבטיחה לעצמה שהיא לא תרשה את זה לפני שהיא נהייתה אמא. 

״אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד.״ 

אני אמרתי לה שנראה לי שכל דור עושה צעד לקראת המטרה ושאם היא תחשוב על זה, אז למרות שהיא לא עומדת בציפיות של עצמה עדיין בטח יחסית לאמא שלה היא עילויי. האישה פשוט קרנה מאושר ואמרה שבאמת יחסית לאמא שלה היא הרבה יותר טובה בלא להכניס ממתקים הביתה. אני לא ידעתי שיש למילים שלי משמעות כלשהי וסתם זרקתי משפט כדי להעביר את ההליכה יחד כי לא ידעת מה לומר עוד אבל האמא אמרה שהיא ממש מרגישה הקלה ושלדבר איתי עשה לה מאוד טוב. בנימה אופטימית זו נפרדתי מהן והלכתי מהר מהר כדי לשים מרחק בינינו כי לא ידעת מה עוד אני אמורה לעשות חוץ מלברוח. 

בערב חשבתי שוב על כמה מעט סיפוק יש לי מדברים שאני עושה שאשכרה משמעותיים בעיני אחרים. אני יכולה להשקיע את כל הכוחות שלי בלנסות לחקור איזו תופעה, להסביר אותה, להציע פתרונות, להבין את המכשולים של הצד השני, לפתור אותם וזה רק יגרום לאנשים להתכווץ ולהתרחק ממני. מצד שני אני יכולה לזרוק איזו הערה כבדרך אגב וזה ישנה למישהו את כל השקפת העולם. אבל זה לא מספק אותי. אני אוהבת להשקיע ולקבל תחושת הישג. להתהלך ולהפליץ ושאנשים יתמוגגו מהריח זה לא הסגנון שלי. אבל זה הדבר היחיד שיש לו אפקט. ככל שאני נוכחת פחות ככה אני מוערכת יותר. ברגע שהפוליטיקה תפסיק לעניין אותי סביר להניח שיכתירו אותי לראש ממשלה ואביא שלום ואחווה למזרח התיכון. כולם יזמרו שירים עם השם שלי וילדים קטנים יביאו לי פרחים ברחוב ואני רק אנסה ליצור כמה שיותר מרחק מהם כי הם מוזרים וזה לא נעים לי. 

אני צריכה משהו לעשות. זה כבר ממש לא נחמד. אני צריכה משהו להילחם עליו כדי שיסיח את דעתי מהמלחמות החיצוניות. לא איכפת לי להיות ראש ממשלה כתחביב אבל אני חייבת שיהיה לי משהו רציני אמיתי לנסות להשיג. משהו כמו להרכיב את הקליפס מתכת של הקן ציור שלי אחרי שהוא התפרק ועף לו הקפיץ. משהו שאשכרה יעסיק לי את התודעה, אתגר מרתק. אני נאחזת בכתיבה הזו אבל זה לא מספיק טוב. אני רוצה משהו יותר מהותי. יותר מאתגר עם תחושת התפתחות והישג. למשל לגבוה. אני אוכל מלא מלא סידן וכל לילה אשכב ואדמיין שהרגליים שלי מתארכות. וכל היום אני אשקיע המון מהתודעה שלי בזה שאני אנסה להרגיש שאני בעצם גבוהה יותר ממה שאני. ובסוף אצליח. 

אולי בסופ״ש אסע שוב לאילת. אין לי גן בראשון וזה למעשה נותן לי ארבעה ימים להתפרע. אולי שבועיים במרכז זה המקסימום בשבילי. מבחינה אופרטיבית זה אומר שאני צריכה לרוקן את התיק שלי מכל השטויות שיש בו, לזרוק לתוכו איזה סוודר וזהו כי כל שאר המקום אני אצטרך למים. אבל לא. זה לחוץ מידי. אני לא אספיק לעשות את זה בחמישי, ושישי זה יום קצר ובראשון אני כבר אצטרך להתחיל לחזור אז זה יוצא לא רציני. אבל מה כן? איפה עוד אפשר לישון בלי שזה יכלול אנשים? אפילו את הצוות של סלינה כבר לא בא לי לראות. כבר ראיתי אותם ואפילו דיברתי איתם והם על הגבול של להפוך למערכות יחסים. וזה ריקבון ולא אוכל לחזור לשם. לחזור לאברהם הוסטל זה ממש בעייתי בשבילי כי שם יש את האחראי שמחכה לי וזה ריקבון. אני יכולה להיות רק ליד אנשים שאין להם שום כוונות כלפי. רובוטים של שירות. אין לי שום עניין ברובד הפנימי שלהם. אני מנומסת ואני רוצה נימוס הדדי וזהו. פשוט שנהיה סבבה בלי לחפור. אין לי רעיונות. אולי בערב יהיו. כדאי שיהיו כי אני צריכה לפנות את המיטה מחר. 

אני משעממת את עצמי. אתמול ניסיתי למצוא סרטון ביוטיוב על איך להתעניין באנשים. הכי טוב שמצאתי זה לנסות לדובב אותם ולהעמיד פנים שמה שמעניין אותי זה הם עצמם ולא נושא השיחה. אבל את זה אני כבר יודעת לעשות וזה חרטא. אני לא רוצה להעמיד פנים. אני רוצה נושא מעניין לשיחה. אני רוצה בסוף כל שיחה עם בנאדם לצאת בתחושה שהרווחתי ידע. 

הבחור בחדר שלי הלילה צרפתי דובר עברית. זה כל מה שאני יודעת עליו כי ברגע שהוא נכנס לחדר אני יצאתי. לא התחשק לי לתחקר אותו. הוא לא עניין אותי. ואם היה לו מידע בשבילי הייתה לו הזדמנות להעביר לי אותו בשלוש דקות בהן אמרנו שלם ומאיפה את/ה. הוא לא אמר כלום. לא זרק שום בדיחה שום מילה על כלום .לא שאל אף שאלה. אני יודעת שאני הייתי יכולה להוביל את הדיון והיינו מגיעים למקומות סבירים אבל על זין שלי. שהוא יתאמץ.

ביליתי בערך 4 שעות בלחפש מקום לישון בו בסופ״ש. הגעתי בחיפושים שלי אפילו למקום בוטיק מעולה בסביבות האלפיים ש״ח ללילה. גם בדקתי מיטה של סלינה בהרי הכרמל איזה חור שלוקח לפחות שלוש שעות להגיע עליו שנראה מעולה. אבל אין לי צל של מושג מה אני רוצה!!! קניתי היום סכין טובה. היא לא שורטת את האצבעות ואין לה שפיץ בקצה והיא לא תהרוס לי את התיק. 

יש לי ממש קריז למוצרי חלב. אני לא מצליחה להפסיק. היום אכלתי את הקופסא של הריקוטה כאילו זה יוגורט. אני אחזור לחדר ואסיים את גבינת המנצגו כבשים שקניתי לפני יומיים. 

מה שהבנתי מהחיפושים שלי אחר בית לסופ״ש הוא שזה חסר משמעות. נכון שאני צריכה להיות בסביבה יפה ולא מעיקה אבל הכיף האמיתי מגיע ממה שאני עושה שם. מהפרוייקט שלי. אני רוצה לקחת איתי את הציור ולסיים אותו אבל נראה לי שבטח ארצה עוד ציור ואז בטח ארצה לקחת איתי את הכינור שלי. 

אחת הדרכים ליצור עניין בשיחות עם אנשים זה לשאול אותם שאלות אישיות וחטטניות. אבל למדתי שאסור. אולי מותר? אולי זו הדרך? אבל אצטרך להעמיד פנים מטומטמת בשביל לצאת מזה בשלום. בהצלחה לי. בא לי סיגריה.