בבוקר באמת הכל ברור יותר. לקח לי ממש שתי דקות להבין שאני רוצה לישון מחוץ לתל אביב בסופ״ש בחרתי את ״סלינה טיזינבי על ראש ההר״. זה הכי יפה וגם הכי זול אז אחלה אבל זו נסיעה ארוכה אז היה ממש הגיוני שאסע עד חיפה היום אחרי העבודה, אשן שם ואז משם אמשיך את הנסיעה לטיזי. בדרך לחיפה התלבטתי בין הוסטל עם מכונת כביסה ומייבש ב 200 ש״ח ולבין חדר מלון בוטיק עם ג'קוזי ב 800 ש״ח לקחתי את הג'קוזי והוספתי עוד 50 ש״ח בשביל ארוחת בוקר. אולי אם כל פעם שנראה לי שאני עומדת לאכול קש בגלל שהיה לי טוב מדי, אני אעשה שיהיה לי עוד יותר טוב, אני אצליח להביס את הדפוס ההרסני. וגם אולי יעבור לי הרצון הזה לנסות לחיות ביוקרה. זה משהו שירשתי מאמא. אבל זה לא באמת קריטי ואני יודעת את זה. הצורך ביופי הוא צורך אמיתי אבל יוקרה זה אשליה ולמעשה בעיקר משמשת אינדיקציה לכך שיש שם בהכרח יופי. במלון עם הג'קוזי יש מלא יופי. הוא לא מהכי יקרים הוא פשוט מעוצב ככה ששווה לשלם על זה. 

אבל בסופו של יום הדבר שמעסיק אותי זה אנשים. כל היופי שבעולם הוא לא סיבה לחיות. אני צריכה למצוא סביבה כלשהי שלמענה אני רוצה ליצור. אנשים שאני מרגישה שהם חלק ממני ושם בטח גם אמצא יופי ועניין והכל אבל עד אז כל המקומות והעבודות והארצות הן סתם אשליה. אני לא כמו הבחורה הקולומביאנית שסבבה עם להסתובב בהוסטלים 4 חודשים בשנה סתם כדי לשתות את אותם הקוקטיילים עם תפאורה שונה. מה שכן, היא יודעת להקשיב. אולי היא האדם המתבונן ולא אני? אולי אין לה שום צורך ליצור לעצמה תחביבים או תחומי עניין והיא פשוט נותנת לאחרים לעשות את זה ואז מקשיבה לסיפורים שלהם. מעניין אם היא מרגישה מחסור כלשהו בזה שהיא רק מקשיבה ולא יוצרת. יש אנשים שאין להם ייצר ליצור. אולי אני קצת מקנאה בהם. והם כנראה קצת מקנאים בי. כנראה. כמו בנות עם שיער מתולתל ובנות עם שיער חלק. 

להשקיע ולקנות טרולי ומגפיים יפות ולהתחיל להסתובב בעולם בסטייל, מפתה רק אם אני רואה את עצמי חלק מהקהילה של המטיילים בסטייל. ואני לא. אז מה הטעם? מה זה משנה שאני מגיעה להוסטל עם תיק גדול ומסורבל ושקיות סופר עם חסה וריקוטה קשורות לי לאגן? לפחות ככה אני אמיתית ואם אראה כמו אדם תרבותי אז זו תהיה אשליה שאצטרך לתחזק. הבוקר הגעתי לקחת קפה וקרואסון והייתי ממש חמודה וניסיתי לפטפט עם הברמן. הוא נראה לא מרוצה. כאילו הרסתי לו איזה פנטזיה. עד עכשיו אני הייתי קרירה פשוט כי לא היה לי כוח לתקשר והבוקר היה לי מצב רוח חביב. מה מהם אמיתי? אולי התקשורת בתור אדם חביב וחייכן היא סתם תוצר של חוסר ביטחון חברתי וזה גם מה שזה משדר? אולי כשאני אדישה זה בעצם מייצג אותי טוב יותר? מי יודע. 

לפחות אני מרגישה שלמה עם ההזמנה בבית המלון. אתמול בערב חשבתי שאצא מדעתי כי שום דבר לא היה הגיוני. הבוקר החיים נראים ברורים יותר. מה עם התחושה של לעבוד בשביל משהו ולהשיג אותו? אני כנראה עושה את זה הפוך. אני מקבלת משהו ואז צריכה לעבוד בשביל לכפר על תחושת האשמה. כמו הלוואה כספית. אבל בטח השיטה הראשונה טובה יותר. מעניין אם זה תמיד ככה. אולי אפשר לקבל דברים בלי להחליף אותם בסוג של סבל לפני או אחרי? ואם כן אז מה זה שווה? אולי אם אפשר, וכנראה אפשר, אז החיים יהיו פחות מעניינים. אז עדיף כנראה לעשות את זה בסדר הפוך ולעבוד קשה לפני ולא לסבול אחרי. אז למה אני עושה הפוך? אולי אני לא מאמינה ביכולות שלי לעבוד לפני אבל כשצריך לכפר אז כבר אין ברירה וככה אני מצליחה. ומה זה בעצם משנה? יש אנשים שחיים בעוני ודוחק כל תקופת הלימודים כדי שאחר כך הם יוכלו להתרווח… בערך בפנסיה… כי אחרי הלימודים הם עדיין לחוצים בגלל המרדף אחר המשרה הטובה ביותר. ואני חייה לי די סבבה עכשיו וכנראה שבגיל מאוחר יותר אחייה בדוחק כי כבר לא אוכל לעשות כסף קל ולא יהיו לי כל כך הרבה אנשים לעשות אצלם כביסה. מה ההבדל? כלומר האם השיטה שלי בהכרח יותר גרועה? מתי עדיף לחיות טוב בגיל 30 או בגיל 70? ואני כן עושה עבודה כלשהי…

יצחק, סבא בחליפה התיישב לאכול קרואסון מולי בלובי של סלינה. הוא מלמד שגרירים צעירים. ומבלבל לי את המוח על אמא שלו שסבלה מדמנציה ונפטרה בפרדס חנה וזה ששגרירת פינלנד היא האישה הכי יפה בעולם ושאם אני רווקה אז הוא פנוי. בטח יש משהו מעניין באיש הזה אבל על פניו הוא כזה שבלונה של אלף זקנים חרמנים שפגשתי שממש אין לי אנרגיה לחפור בו כדי למצוא את הפנינה. לרוב כדי למצוא פנינים איכותיות צריך להרגיז את הבנאדם. אם אשב לידו ואספר קצת על הדעות שלי אני בטוחה שמהר מאוד אגיע לדעה שמרתיחה לו את הדם ואז יחד ננסה להבין איפה בכל זאת נמצא העמק השווה שלנו ואז אני אגלה את האופי האמיתי שלו. יחשף איזה שבר ילדות שמעצב את כל זהותו, את המסע הפנימי שלו, המטרה והיעד ואולי הוא עצמו יתקרב על היעד הזה טיפה בזכותי. או שאולי יתרחק. תלוי כמה מלחיצה אני אהיה. אולי זה למה אנשים נמשכים אלי, הם מרגישים שיש לי את היכולת להראות להם למה הם פה. ואלו שנרתעים ממני מרגישים את זה גם אבל הם מעדיפים מאוד שלא להיות מודעים לסיבה שבגללה כל החיים שלהם חרבאנה. זה יותר מדי אחריות. 

יצחק נשיא מועדון השגרירים אמר לי שאני נראית בדיכאון. אני סגורה ונראית כאילו אני באבל עמוק. דמעות החלו להיווצר בעיניים שלי. הוא כזה איש חביב פלרטטן מושבע והתחיל לפרק את השם שלי ל״אי״ ועשה תחושה של כאב ו״לה״ והצביע עלי. מה זה אומר? לקחתי את כרטיס הביקור שלו. רק האסיסטנטית הכוסית שהגיע הצילה אותי מניתוח פסיכולוגי בשקל של איש שמפחד מהזקנה אפילו יותר מאשר שהוא מפחד מהמוות. אז ככה בלי שאפילו הייתי צריכה להתאמץ אני יודעת עליו הרבה יותר מידי. מה זה עוזר לי? 

שאני אספר לו על האישה הזקנה שראיתי יורדת מהאוטובוס לבד עם שקית קניות וחשבתי לעצמי כמה נפלא שמישהי בגיל שלה עוד עצמאית ויכולה ללכת לשוק לבד. הלוואי עלי להיות ככה בגיל שלה. באותו זמן אישה שישבה לידי הכריזה:

״כמה נורא! אני בחיים לא הייתי מוכנה להיות במצב הזה בגיל שלה. לבד. בלי שאף אחד יעזור לה נאלצת ללכת לבד לשוק? מזעזע!״ 

מה הרווח שלי פה? מה אני באמת יכולה להבין מהמפגש הזה עם יצחק? זה שאני באמת נראית לא טוב? או שכל אחד יראה בי מה שהוא רוצה ואין שום סיבה להתאמץ להראות כמו משהו שמתאים להם? אני חושבת שכדאי שאני אראה כמו שאני מרגישה ואם אני מרגישה דיכאון אז אין לי בעיה להראות ככה. אני לא אקנה טרולי כדי להראות נורמלית אבל אולי אקנה טרולי כי זה נוח לסחוב ככה דברים. אני לא אקנה מגפיים כדי להראות שיק אבל אולי אקנה מגפיים כדי לשפר את היציבה שלי ולהוריד עומס מהשוקיים שלי כי העובדה שהגב שלי ארוך מאוד והרגליים קצרות מפזר את המשקל שלי בצורה לא מאוזנת ונעליים עם עקב למעשה ממש עוזרות לזה. בינתיים עדיין לא ויתרתי על החלום שלי של נעליים יפניות מעץ. 

עכשיו אעשה צ'ק אאוט. ואסחב עם התיק שלי ברחבי העיר הגדולה.