אולי כשאומרים שאדם צריך להאמין באלוהים מתכוונים שהוא צריך לבחור אחד ולדבוק בו. אתמול שאלתי את עצמי פתאום אם היו לי ילדים אז האם הייתי נשארת פה בארץ וישר עניתי שלא. אז למה אני משאירה את עצמי במקום בו לא הייתי מגדלת ילדים? החלטתי לעזוב. זה היה ממש ברור. אני יכולה לכסות חובות תוך חודשיים אם אני אקח עבודה רצינית או שתיים. ואשן על ספות. זה לא יהיה תענוג אבל זה למטרה טובה. לשם שינויי אעשה את המאמץ לפני ולא אחרי. אפילו מילאתי לוטו במטרה לזכות ולתת למשפחה שלי כסף כדי שגם הם יוכלו לצאת. כבר לא הפחיד אותי הכסף. נראה לי שאתמודד עם מה שצריך כי כבר אין ברירה. זה היה אחרי שהתשתי את עצמי בללכת במשך שעות ברחובות תל אביב וכשמיציתי את הרחובות פה נסעתי לרמת גן והלכתי גם שם. 

אולי מה ששבר אותי היה השירותים בקניון ביאליק. כאילו זה שירותים בתחנה מרכזית ת״א. בחוץ אנשים נורמליים עושים קניות אבל בתאים רואים כמה הם ברברים. אולי זה העצמי הפנימי האמיתי שלהם. היום בגן חשבתי שזיהיתי משהו. זה היה הגן שבו ביליתי כמה חודשים בהם איבדתי את כל הביטחון העצמי שלי ושבסוף ביקשתי לעבור ממנו בלי שממש הבנתי למה. פשוט היה לי נורא ועצוב כל יום ויום וזה רק הלך והחמיר. היום היו שם ילדים אחרים. קבוצה קטנה וחמודה להפליא והגננת החדשה הייתה ממש מגניבה, בחורה אתיופית עם המון מוטיבציה, טוב לב ונכונות ללמוד וסייעת נוספת שעשתה לי פלאשבק. משהו בזה שאדם זורק לך את הצלחת של האוכל בלי לשאול אם אתה עדיין אוכל. זה כנראה אומר משהו. ואין מה לדבר איתה. אם הייתי עובדת איתה הייתי צריכה לעשות שמיניות באוויר כדי שהיא תסבול אותי טיפה יותר. פשוט באתי לה רע בשנייה שעיניה נפלו עלי ואין לי מה לעשות עם זה רק לכפר ולכפר וזה לא יגמר לעולם. ככה היה גם עם הגננת שהייתה שם פעם. הכל היה בסדר. והיא הייתה אחלה גננת. פשוט אני לא באתי לה בטוב וזה נטף ממנה. הסייעת הייתה רגילה לצרוח ולבייש. ככה היא חונכה וככה היא עושה. וכשהיא ראתה את הפרצוף החמוד והמנומס שלי ישר זה העלה לה את האוכל למעלה. זה האינטליגנטיות הרוסית הנעלה שלי, זה הנימוס המנוכר הזחוח שלי, זה העברית התקנית מידי עם המבטא של אלו שבעלה הסתכל עליהן כשהפסיק להסתכל עליה. 

את המבטא שלי אגב שומעות רק נשים ורק נשים מזרחיות. זה מבטא מיוחד כזה… זו הרגשה מעניינת להיות ליד מישהו שלא סובל את העובדה שאתה נושף אוויר החוצה וחלק מהאוויר הזה עלול להיכנס בטעות לתוך הנחיריים שלו. מישהו שאיכשהו תמיד יהיה יותר עם הגב אליך מאשר לאחרים. אם לא הייתה שם הגננת המגניבה אז המצב שלי היה רע ומר. בגן הזה ביליתי לפני שלוש שנים תקופה שפירקה אותי. נכנסתי אחרי שעבדתי מלא זמן בתור סייעת מחליפה והחלטתי לעבוד בגן אחד ושלחו אותי לשם. לפני זה יצא לי להיות שם איזה פעם או פעמיים וזה היה בסדר גמור. אבל כשהגעתי לשם קבוע משהו החל להידרדר. הגננת הייתה נחמדה למדי. פשוט משהו היה חמקמק ומעציב. אני כל הזמן ניסיתי להיות חברותית ומתחשבת וככל שניסיתי יותר ככה קיבלתי יותר ויותר את ההרגשה שאני עול. שום דבר שעשיתי עם הילדים לא התקבל בטוב. לרוב פשוט עבר בלי שום התייחסות. בלי מילה טובה אחת ולפעמים הוביל להערות כמו: 

״הייתי מעדיפה שהם ישחקו לבד. ככה הם לומדים טוב יותר לשחק בקבוצה.״ 

או 

״הייתי מעדיפה שלא תציירי להם כי אני מעודדת אותם לצייר בעצמם.״ 

כאילו הכל לגיטימי אז למה זה היה כל כך כואב? כי היא לא סבלה אותי. החלטתי שאני חייבת לעבור גן ודרשתי מהיקום שהגן החדש יתן לי להרגיש רצויה ואפשרות לבטא את עצמי ושיגידו לי שאני עושה טוב. קיבלתי את זה בדיוק מפליא. 

הגן הבא זו הגננת שאת האהבה שלה ראיתי בחנייה כשהיא הציעה לתת לי טרמפ. אז בחנייה עוד שמעתי אותה אומרת לסייעת החדשה שלה:

״זוכרת שסיפרתי לך על הסייעת שהייתה לנו? היא הייתה עושה לילדים המון יצירות והפעלות מדהימות…״ 

אז ככה זה כשאתה רצוי. ככה זה כשלא מקנאים בך. הגננת של הגן הראשון בו התחלתי קבוע, רצתה להיות אומנית ובאותה תקופה עוד הייתה לי גלריה בשלבי גסיסה אבל עוד הייתה. וסיפרתי על זה. כנראה שזה שבר בה משהו. אני הייתי דוגמא למה שהיא הייתה יכולה להיות אם… הייתי מספיק פעמים בחיים שלי מול אנשים שמגשימים את החלומות שלי ואני יודעת שזה זוועה. זו אחת התחושות הכי גרועות בחיי. קנאה שלא יכולה בשום צורה להוביל לעשייה כי הרכבת נסעה. זה צעד אחד מהתאבדות. אני לרוב מצליחה להתגבר על זה ולהיות בנאדם ולא כולרה אבל מה יהיה עוד כמה שנים כשכל הרכבות כבר ייסעו? האם יהיה לי מספיק כוחות כדי לא להפוך ליצור מיוסר כל פעם שמישהו לידי מצליח?  

הבעיה היא שהיום בבוקר כבר לא היה זכר למה שהרגשתי האתמול וכל ההחלטות הגורליות שלי הרגישו כמו סרט שראיתי בטלוויזיה. אז היום הסתובבתי כל הבוקר שזה בערך 4 שעות בלי שהצלחתי להבין איך לחיות. אני מאוד חסרת ביטחון בחודש האחרון. חרדתית, קופצת מכל שטות, אנשים ברחוב מרגישים לי עוינים, המוכרים נראים כאילו הם לא רוצים למכור לי, וקשה לי לדמיין את עצמי עובדת במשהו שהוא לא קופאית בטיב טעם. לפי הניסיון שלי התחושה הזו אצלי מגיעה באופן אבסורדי לא כשמישהו לידי לא תופס ממני אלא דווקא כשמישהו תופס ממני מאוד. 

אני מרגישה חסרת ערך ליד אנשים שמקנאים בי. כנראה מנגנון הישרדות מילדות. מעניין אם זה למה אני לא רוצה לבוא לבקר שוב את סבתא ועשיתי כביסה במכבסה אוטומטית שהמייבש שלה שרף לי את הקצוות של ה״צעיף ונציה״ שלי. אשכרה ראיתי להבות במייבש ומיד פתחתי והכנסתי את הכביסה רטובה לתיק ובחדר בסלינה תליתי הכל ליבוש על הברזלים של המיטה. מעניין איזה חלק מזה השפיע על ההחלטה אתמול לעזוב. או אולי על ההחלטה שלא. כרגע אני מרגישה מעורב. אני יודעת שצריך להתחיל לצאת מחובות ולהתאזן אבל אני לא רוצה לעשות את זה בשיטה של אמא שלי של להחריב לעצמי את הנשמה והגוף בשביל כרטיס יציאה שלעולם לא מגיע. 

כרגע אני יושבת בבית קפה בקינג ג׳ורג׳ שהוא מעוז השמאל העצמאי בתל אביב. המקום בו בכל שולחן יש לפטופ ולידו כוס הפוך ריקה מלפני שעתיים. אני אכלתי צ’יפס. שוב לא ברור למה פשוט ממש בא לי. מהחומוס ופיתה של לפני יומיים יש לי חצ'קונים אז לא יודעת מה יהיה מהצ׳יפס אבל זה מה יש. בבוקר נכנסתי לחנות מזכרות תל-אביביות לתיירים שבחלון היה פונצ'ו נגד גשם בעיצוב של עליונית יפנית. זה היה מהמם. זה עלה 340 ש״ח. אבל הייתה להם גם קומת גלריה. במרתף. מלא מלא ציורים תל-אביביים ואני ממש רציתי לעשות גם. ממש רציתי ליצור והרגשתי שעוד יש לי מה. יצאתי ולא הייתה שום יכולת לחשוב ברצינות על לקרוע את התחת בעבודה סוג ז׳ בשביל לסגור חובות ואולי לעשות קצת כסף. אני חייבת ליצור וזה צריך לקרות עכשיו! אבל איך? התיישבתי לחפש מודעות של חלל יצירה להשכרה, או דירה שבה אוכל ליצור אבל הכל עשה לי דיכאון. זה היה בדיוק אלף הדברים הלא רלוונטיים והלא מפתים שראיתי מזמן ושנראים רק יותר גרועים ויותר יקרים כל פעם שאני מסתכלת. ואני רציתי להיות ליד אנשים שאני מזהה את עצמי בהם. ואני לא מזהה פה כלום. אולי בתל אביב עוד איכשהו אבל זה גם בקושי. למרות שהם יצירתיים ולמרות שהם מצחיקים ושקדניים והכל טוב אבל הם לא כמוני. 

היום בגן ראיתי ילד שנראה כאילו אנחנו מכירים אבל הוא קטן מידי. ואז הוא דיבר. נראה כאילו הוא יודע בערך 5 מילים בעברית והוא ממש אוהב להשתולל ולא מסוגל לשבת בשולחן האוכל במשך כל זמן הארוחה ופשוט נעמד ומתחיל להתנדנד ליד הצלחת כשהוא מעביר משקל מרגל לרגל כי הגננת לא מרשה ללכת לשחק כל עוד לא סיימנו לאכול. ואז אחרי האוכל הוא עשה רובוט. 

״זה רובוט נינג׳ה! בום בום טראח טראח!״ 

וישר הבנתי. זה בדיוק כמו: 

״רקטה! בום בום פיו פיו!״ 

שילד שנראה בדיוק כמוהו רק עם שיער בלונדיני היה אומר לי כשהוא מראה לי את הכמה חתיכות לגו שהוא חיבר יחד. זה האח הקטן של מקס :)))))) נהיינו חברים. גם אח שלו נולד בארץ אבל זה לא עוזר הרבה כי בבית הם מדברים רק רוסית. הילד מתקשה חברתית והולך מכות לא מעט אבל הוא עשה רובוט נינג׳ה ושם לי אותו על הראש ואני אמרתי בקול רם:  

״מה זה? יש לי רובוט נינג׳ה על הראש?״ 

ישר שמתי את היד שלי על היד שלו שהחזיקה את הרובוט נינג׳ה. זה הכי מצחיק אותם שהם מרגישים את היד שלי ואני מעמידה פנים שאני לא יודעת שיש שם ילד בכלל. זה נהדר להיות טיפה יותר חכמה מהקהל. והילד שהוא לא מקס פשוט נמס. מאותו רגע הוא היה מאוהב. הוא פשוט נמס לי לזרועות ואני פתאום הבנתי מה אומרות כל הנשים המוזרות האלו שממש אוהבות שילדים מחבקים אותן. אני אשכרה רציתי חיבוק. עוד שנייה היה מתחשק לי גם לתת לו נשיקה, ללטף לו את השיער, להרים אותו ולדגדג לו את הבטן… אהההה מה נהייה ממני?! אני שרמוטה של רוסים!!! 

אני התנדבתי לחכות בדלת להורים. חשבתי שיש סיכויי. האחים הגדולים תמיד באים לאסוף את הקטנים מהגן שבו הם עצמם היו. אבל לא. אבא שלו בא לבד. ובסוף היום הילד שהוא לא מקס בכלל לא זכר שאני קיימת, רק התעסק עם להביא לאבא את הגרביים שלו ולספר משהו על איזה ציור. אבא שלו נראה אדם טוב. עייף אבל נעים. מוכר במידה מסוימת. מוזר כל זה. אין לי איך לשלוט בכימיה, באבולוציה, ביצרים והורמונים ובעובדה שילד עם פרצוף רחב יראה לי תמיד יותר נעים מאשר ילד עם פרצוף צר. אני רואה את זה גם אצל גננות אחרות. לא משנה כמה הן טובות ומתוקות עדיין ילדים שדומים להן אתנית זוכים ליותר חיבוקים ונשיקות. אבולוציה בת זונה. אם הייתי מבלה עוד כמה ימים עם הילד רחב הפרצוף הזה עוד הייתי נכנסת להריון מההורמונים של עצמי. 

אבל אני לא רוצה לברוח מפה. למרות שאנשים שאני רואה פה ברחוב לא בא לי לחבק. למרות שאני לא יכולה לצאת מתל אביב כי בחוץ הישראלים בכלל חייזרים, למרות שאני מבינה שרוב מתגבר של אזרחים פה רוצים נקמה ולא חשוב על מה פשוט כי יש להם מנטליות ערבית של כבוד ומה שיקרה שפשוט ישארו פה שתי חמולות של ערבים בני שתי דתות שונות שרוצחים אחד את השני עד שהם יצליחו למצוא את האיזון שלהם. אם יצליחו. ואני לא יכולה לייצג פה שום צד כי אני לא רוצה נקמה. 

אני לא רוצה לברוח כי זה הבית שלי. מוזר שכזה. ואני לא בורחת מבתים. אני עוזבת אותם אם יש מקום אחר בו אני רוצה להיות. במדינה שבה אני גדלתי הרוב היו אנשי מוסר וחמלה. למרות היהירות והאתנוצנטריות של השמאל, הם לא היו מונעים מקנאה. הם היו עיוורים לגיבנת שלהם ועסוקים בלהסניף לעצמם את הפלוצים אבל הם לימדו אותי על האנושות כמכלול ואני לא יכולה לראות אותה אחרת. אני לעולם לא אוכל לראות רק את הקבוצה הקטנה שלי כמשהו שזכאי לקבל על חשבון קבוצה אחרת. אפילו אם הם כולם יהיו רחבי פרצוף ויתנו לי מלא חיבוקים. ברור לי שהמקום הטוב הוא איפשהו באמצע באיזון בין השמאל שרוצה להתפשט והימין שרוצה להיבלע במרכז. וישראל היא מקום מרתק רוחנית. המקום בו התהליך הזה מתרחש בזמן אמת. כמו לראות דרך הטלסקופ איך מתלכדים החלקיקים במערבולת לכדי גוש חדש שניתן לכנות כוכב לכת. רק בלייב, מולי במרחק אפס. זה פשוט טיפה מסוכן. אבל מרתק. 

יש לי האומץ להגיד שזה מסוכן לי מידי? האם יש לי את היכולת לבחור להפנות מבט למקום אחר שבו לא קורה שום דבר בקנה מידה שכזה? אולי מה שהופך אותי לישראלית זה שאני מכורה לתהליכי כור ההיתוך. איך לצפות בזה בלי להיכוות? או שאולי בכל זאת יש מקום אחר בעולם הזה שבו אני יכולה להיות חלק מהתהליך אפילו אם הוא הרבה פחות מרהיב אבל ייתן לי תחושה של משתתף ולא חוקר שצופה מהצד. אולי אני חלק מהתהליך גם פה פשוט כל עוד אני בפנים אני לא רואה את זה. אולי צריך לצאת כדי להתגעגע. 

יש מקומות בהם הכל קריר יותר. פשוט יותר. רגוע, צפוי, יציב. מקומות בהם אנשים לא משתינים על הרצפה בשרותים של הקניון כי האסלה מגעילה אותם או מכסים את כל המושב של האסלה בחצי גליל נייר טואלט ואז פשוט משאירים את זה ככה ונותנים לזה ליפול לרצפה. בשביל להתמודד עם שכמותם המציאו את הברזים האוטומטים. היצורים המיוחדים האלו הן גם הנשים שפשוט לא סוגרות את ברז המים אחרי שסיימו לשטוף את הידיים כי הידיים שלהן כבר נקיות והברז מלוכלך. אז הן פשוט הולכות והמים זורמים והכנרת מתרוקנת. והן לא רואות בזה שום סתירה עם זה שכאשר השכן משקה את הדשא בצהריים הן מעירות לו על זה שהוא מבזבז מים. זו מלחמת ה״אניים״. לכל אחד יש את ה״אני״ שלו ועליו הוא מגן. ה״אנחנו״ זה רק ה״אניים״ הכלולים ב״אני״ המקורי ומי שלא כלול הוא זר ויש לרמוס אותו כי הוא איום. מדינה שלמה מלאה ב״אניים״. אני לא אסתכן במחלות ואגע בברז מלא חיידקים ואני לא אתן לך לבזבז לי את המים של הכנרת שלי. שניהם הגיוניים בעצם כשרואים את זה מנקודת מבט של ״אניים״. אז אם מישהו שוב יגיד לי שאני לא שייכת אני פשוט אסביר לו ברוח הישראליות שלי שזה לא שאני לא שייכת, אלא שאני שייכת למיעוט כל כך קטן שאין מי שיגן על הזכויות שלי ולכן אני, כמו הטבע, בעצם היותי קיימת, מעודדת אנשים לרסן את עצמם מלפגוע בי. 

תשמעו… יש במקום הזה אוכל טוב. המרק שהוגש לגברת מולי אשכרה עושה לי חשק למרק. בדרך כלל זה לא קורה ומרקים במסעדות מרגישים לי כמו לקנות מים בטעמים ב 50 ש״ח. אגב לגננת האתיופית המגניבה יש מחר בדיקה רפואית כי היא גם לא יכולה לעכל כלום חוץ מירקות מקולפים. היא אפילו ביקשה ממני לחכות לה שתלך לשירותים כדי שנצא יחד. היא באמת ובתמים רצתה לדבר לבלות איתי זמן כי היא חשבה שאני סבבה. לא זוכרת פעם אחרונה שזה קרה. אולי זה כי גם לה יש פרצוף רחב. הבחור שאיתי בחדר נכנס איתי למעלית בבוקר ונראה כאילו הכרחתי אותו. הוא סתם היה מנומס וחשב כנראה שזה יהיה לא תרבותי להמשיך במדרגות. אבל כשיצאנו אני סיפרתי משהו ובשנייה שסיימתי משפט הוא ישר אמר שהוא צריך ללכת לבר לקנות מים. אני לא ידעתי שאני כל כך משעממת… אבל אני מאוד חברותית לידו. פשוט לא מצליחה להתאפק. כל הזמן מספרת סיפורים ובדיחות ויש לי הרגשה שהוא זוכה לראות את עצמו מהצד וכמה זה מעיק ואני פשוט מעיקה עליו. לי זה לא מעיק. אני מעניינת את עצמי אפילו כשאני מדברת בקול רם. זבש״ו. מעניין יהיה להפגיש אותו עם הבחור שאמר שהשם שלי זה: 

״אי לה״ 

כלומר: 

״כואב לה״ 

וטען שהוא:

״רואה לי את הכאב בעיניים״. 

הם שניהם בערך בני 70 ושניהם רואים בי את התכונות הפחות חביבות שלהם עצמם. אני אשאיר אותם לשבת על הספה לדבר על כמה שאני לא בסדר ואלך לשחק לי עם איזה ילד בן 3 שבונה לי רובוט נינג׳ה ואין לו תסביכי נחיתות.