נראה לי שוב נכשלתי… 

וברגע שכתבתי את המשפט הזה הבנתי שיש לי רעיון לניסוי חדש. הכישלון הנוכחי שלי הוא כי הייתה לי הזדמנות לדבר עם הבחור מוונקובר שגר איתי פה בחדר ולקבל ממנו מידע חדש, אבל לא הצלחתי להתאפק מלדבר על עצמי ועל הרעיונות שלי שאני מאוהבת בהם כי אני די עומדת להתפוצץ מהם. התיישבנו לאכול ארוחת בוקר יחד והוא דיבר על עצמו ואפילו לא הייתי צריכה לראיון אותו אבל אני לא הצלחתי להפסיק להטות את השיחה לכיוונים שמעניינים אותי. נורא רציתי שמשהו מזה יתפתח לשיחה פילוסופית אמיתית כי הוא נראה מתעניין בדברים שאני מתעניינת בהם אבל זה לא עבד. כל פעם שאני ניסיתי להביא איזו דוגמא מעניינת מהחיים ונתתי הסבר תיאורי זה רק העלה לו אסוציאציה לסיפור משלו וככה המשכנו לדלג בין סיפור חיים לסיפור חיים בלי באמת להתעמק בכלום. מצער. אבל קליל וחביב. הוא היה פרסומאי ואמר שלמד…

ועכשיו ביליתי עשר דקות בלבהות בבחור ששוטף את החלונות של המלון ממול. ההורמונים הנשיים שלי גורמים לי להרגיש אפילו טוב יותר את מה שהוא חווה. אני יודעת איך זה להתנדנד מחלון לחלון למשוך את עצמך הצידה ולהחזיק עם היד והרגל כדי לא להיסחף חזרה למרכז ולנקות את החלון בתנועה סיבובית אחת של המגב כדי לא להשאיר סימנים. אני גם זוכרת כמה קפוא בצורה לא סבירה זה על הגג בשבע בבוקר וכמה שחם לו עכשיו כי כשעובדים ממש חם. ואני מתגעגעת ללזוז. 

הבחור סיפר כל מיני אנקדוטות מהתקופה שלפני שנולדתי וכמה סיפורי חיים על עבודות שונות שהיו לו בתור פרסומאי ועל זה שהבת שלו עורכת דין ממולחת למרות שבתמונה שלה היא מותק של חמודה. והוא סיפר לי שהוא כותב תסריט על מישהי שפתרה את תקלת המנועים של מטוסי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה שבלעדיה יש מצב שהתוצאה של המלחמה הייתה שונה. הוא אמר שלא ברור לו למה לא שמעו עליה. אני בתגובה לזה ניסיתי להגיד שיש הסבר מאוד הגיוני לזה שלא שמעו עליה והתחלתי לתת רקע והסיפור שלי עבר לסיפור אחר שלו ולא הצלחתי להגיע לפואנטה של מה שרציתי לומר וככה הוא לעולם לא ידע למה נשים לעולם לא יזכו להערכה שהן ראויות לה. ואולי טוב שכך. 

אמרתי לו שאני שונה כשאני עובדת בעבודות של גברים ובעבודות של נשים. והוא הופתע. הוא חשב שזה התניה תרבותית ואני אמרתי שלא. שאני אשכרה משתנה הורמונלית וכל האופי שלי משתנה ושאני מדברת המון כשאני ליד ילדים. הוא עשה פרצוף מחוייך ואמר שזה אומר שאני רואה בו ילד כי אני מדברת הרבה. ואני אמרתי שכן. וזה מדויק. הוא ממש ילד. והוא ניסה לרמוז לי לדבר פחות אבל עם כל הכבוד אדוני, בשיחה הזו שנינו דיברנו אותה כמות מילים ושנינו לא באמת התעניינו במה שהשני אומר ונחפזנו להוציא את המידע שלנו החוצה מתוך אמונה שזה בעל ערך וראוי להיאמר. הוא כנראה לא רגיל לאיזון שכזה. והוא לעולם לא יבין למה נשים לא יהיו מוערכות כמו גברים כי לא הספקתי להגיד לו שהגננות הכי טובות שאני פגשתי הן סייעות. הכי חכמות, רגישות, מבינות, מחנכות, מובילות, מעשירות ומעוררות השראה. וכל פעם שאני שואלת אחת כזו למה היא לא פשוט נהיית גננת רשמית כי הרי היא כל כך טובה בזה, אני מקבלת אותה תשובה חסרת תוכן: 

״… לא בא לי את כל הבלאגן…״ 

לכל אחד מהצד ברור שאת כל הבלאגן כבר יש להן. הן אלו שמטפלות בבלאגן. הדבר היחיד שאין להן זה את אור הזרקורים. זה ה״בלאגן״ שהן מפחדות ממנו. הן לא מסוגלות להתמודד עם הסטרס של לבלוט. האנשים שבאמת כישרוניים ושקדנים ועובדים לילות כימים לפתור בעיה של מנוע הם לא אלו שעושים לעצמם יחסי ציבור כי זה פשוט מוח אחר. ואם היא הייתה מהאנשים שמסוגלים ליחצן את עצמם אז לא היה נשאר לה מוח לפתור כלום. בדרך כלל גבר מפורסם הוא אחד שהצליח לנכס לעצמו עבודה שקדנית של מישהו אחר או אחד שאשתו הייתה בעלת מוח יחצני והצליחה לדחוף אותו לתודעה הציבורית. הבעיה העיקרית של נשים היא שאין להן אישה שתטפל בהן ותיחצן אותן. והן לרוב לא מניאקיות מספיק כדי סתם לתפוס טרמפ על כישרון של מישהו אחר ולשים על זה את החותמת שלהן. אז הבחור שלנו יכתוב את התסריט שלו שיהיה בדיוק כמו אלף תסריטים אחרים שנכתבו על נשים משמעותיות שמעולם לא הגיעו לתודעה הציבורית בלי לדון במהות של בני אדם שקדנים מול אלו שמסוגלים לשווק את עצמם. 

אבל חזרה לענייננו: הניסוי החדש. מה יקרה אם כל יום כשאתיישב לכתוב אני אכתוב הכל באור חיובי? זה ירגיש לי זיוף ולא מספק אבל אולי מה שאני עושה בינתיים זה כמו הלהתלונן של המדוכאים ששום דבר בחיים שלהם לא זז כי הם תמיד מדברים במעגלים סביב הצרות שלהם. כשהם מתלוננים זה גורם להם להרגיש חיבור אחד לשני וזה מנחם ומפריש הורמונים טובים אז הם חושבים שזה תהליך בריא. אני מתגאה בזה שאני לא מתלוננת בפני אף אחד ולכן גם אף אחד לא ממש מצליח להתחבר עלי אבל למעשה אני מתלוננת כל יום שעות לתוך המקלדת שלי. אני בונה את מחר עם התלונות של היום ומרגישה את אותו החיבור עם הווילסון הדמיוני שלי ונרגעת וחושבת שעשיתי מעשה טוב. 

נשנה ונחכה לתוצאות…

אעשה בוקינג לאברהם לסופ״ש ושבוע הבא. בא לי על הארוחות בוקר שלהם עם החסה והתפוזים. 

בשביל זה צריך לקפל את מקלדת לשלם ולעלות לסדר לעצמי את הדברים. היה בוקר חביב. זה נחמד להתחיל את היום בלדבר עם מישהו בזמן ארוחת בוקר בלובי עם מוזיקה טובה ונוף לים. הים היה פלטה והשמש זרחה לה. עכשיו לעומת זאת כבר התקרר והים התחיל להתעורר.