ווילסון!!!
אתמול התיישבתי לי בשולחן האוכל הארוך באברהם ומולי עבר בחור עם צלחת של כריכונים קטנים ויפים. אני אמרתי באנגלית שזה יפיפה והוא התיישב, הציע לי קצת ואז ניסה לדבר איתי. הוא וחבר שלו מרוסיה. עברנו לדבר רוסית למרות שלי זה היה פחות זורם. הייתה לנו שיחה של ממש משפטים ספורים. מאיפה את? מאיפה אתם? כמה זמן את כאן? וכמה אתם? ואחרי שזה נגמר לא היה יותר מה להגיד אז שתקתי. וגם הם. אחד הבחורים אמר שאני נראית מהורהרת כאילו יש לי הרבה בעיות. אמרתי שיש לי הרבה משימות ואני עסוקה בלפתור אותן. סיפרתי על הגמדים הקטנים שיושבים לי בראש באולם פי עשר יותר גדול מחדר האוכל באברהם. הם יושבים מאחורי שולחנות ומקלידים מידע. כל כמה זמן אחד מהם עולה על משהו וקורא לי ואני צריכה להגיע אליו בעיני רוחי ולבדוק מה הוא הדפיס ולתת לו משימות חדשות בהתאם. הבחור לא הגיב.
שאלתי כמה זמן הם נמצאים בהוסטל והם אמרו שהם פה כבר חודשים. יושבים להם מאחורי מסכי המחשב שלהם ומתקתקים. מדברים עם עצמם ועושים כריכונים משאריות ארוחת הבוקר. כל עוד יש כסף. כשיגמר הם יצטרכו לחזור לרוסיה למרות האיום של הגיוס. אמרתי להם שיוצא שבעצם זה הבית שלהם פה באברהם, והוספתי שזה בית די מגניב, קצת כמו ארמון. הם אמרו שהם מעדיפים את הדירה ברוסיה. ושם הסתיימו שידורינו.
כלומר בערך… עכשיו אחד הבחורים התיישב בשולחן מולי והצוואר שלו כמעט נתפס כשהוא ניסה להבין אם ראיתי אותו וזיהיתי אותו. בני אדם זה חמוד. אני עוד לא סיימתי את הקפה של הבוקר ועוד לא עברתי לחלק האמיתי של ארוחת הבוקר שלי באברהם שעיקרה ערימה ענקית של חסה ותפוזים אז אני בטח לא אתחיל עכשיו לפענח את נפשו הפגועה של רוסי צעיר בגלות. יש זמן. אין לו לאן ללכת…
ובכלל אתמול באמת ניסיתי לשוחח איתם. ישבתי ובהיתי בחלל מולי וניסיתי לחשוב על משהו שאני צריכה מהם. סה״כ הם היו ממש חמודים. תרבותיים ומנומסים עם מבטא רוסי שאני מזהה מילדות ולא קיללו בכלל. אבל לא היה לי שום דבר שהייתי צריכה מהם. אז פשוט ישבתי איתם והיה לי נחמד שלידי יושבים שני אנשים חביבים שמוכרים לי מפעם. היה לי נחמד. ואז הלכתי לישון. וכנראה שבצהרים אלך לישון שוב כי מה שקרה בלילה לא היה נחמד בכלל. בין חם לי מדי לקר לי מדי, נחירות של שלושה גברים בו זמנית והאור בחדר שמשום מה אף אחד במיטות התחתונות לא חשב לכבות, נראה לי ישנתי במצטבר שעתיים.
יש לי תוכניות. השאלה היא רק האם אני ארד לקבלה לספר להם שיש לי שלולית בחדר… איפה לכל הרוחות שמתי את הגרביים שלי שנרטבו מהשלולית שדרכתי בתוכה מיד כשירדתי מהמיטה בחדר החשוך…? מה, זרקתי אותם למיטה? זין! יש מצב… בכל מקרה לא ירדתי לקבלה מיד על הבוקר להגיד להם כי רוב החדר עדיין ישן. בדקתי שהשלולית לא מגיעה לבגדים שלהם וירדתי לשתות קפה. פגשתי שם את הבחור מהקבלה שאותו טרטרתי חצי מהערב אתמול בלסדר לי מיטה בחדר שאני הכי אוהבת. הוא בדיוק אכל ארוחת בוקר ולא הייתה לי שום כוונה להתחיל להסביר לו שבחדר הנחשק שלי יש עכשיו שלולית ענקית על הרצפה. שיאכל את האוכל שלו, החמוד.
אולי זה משהו שקשור לכליות אצלי. יסוד המים שפשוט עוקב אחרי… עכשיו שאני חושבת על זה, גם בסלינה היו שלוליות על הרצפה בלובי בגלל הסופה. המממ… אני צריכה לדבר על זה עם אלוהי. נעשה אספת דיירים, אני, האלים וכל מיליוני הגמדים שלי כדי שיוכלו לרשום את כל מה שלא נאמר על ידי האלים באופן מפורש, לנתח עצמונית בשלב מאוחר יותר ולהסביר לי מה קרה שם בעצם. אולי בערב. בינתיים התוכנית היא לאכול חסה וללכת לקנות נעליים! כן. סוף סוף יש לי נעליים שאני יודעת שאני רוצה. כמעט קניתי אתמול נעליים אחרות לגמרי למרות שמדדתי את אלו שאני מתכוונת לקנות היום. פשוט הנעליים שאני רציתי היו לא הגיוניות לחלוטין אז כמעט קניתי את הגרסה המצונזרת שלהם. אבל בסוף יצאתי בלי לקנות שום דבר כי הייתי יותר מדי קרועה ומבולבלת וכבר הייתי צריכה סוכר ולעבודה. אגב, במאפיה שליד בית המשפט יש אחרי 16:00 מבצע של הכל בחצי מחיר. החיים שלי שודרגו. וכל הדרך מהחנות בקניון של גינדי עד למאפיה רק דמיינתי את הנעליים הלא הגיוניות שלי. ואיך שאני יכולה פשוט לצבוע אותן באדום כשהצבע הלבן הבוהק יתלכלך ואולי למעשה לא חייבים לחכות, כי אדום זה הצבע שבו נעליים אמורות להיות באופן טבעי. ברגע שהתרחקתי מכל ההגיוניות של ההמונים, ממש הבנתי שאני אדם בלי גבות שראוי לנעליים תואמות!
כעבור מספר שעות…
יש לי נעליים!!! בחנות שבה ראיתי את אלו שחלמתי עליהן הבנתי שאותן אני דווקא לא רוצה. זכרתי שהן עולות 149 ש״ח והתברר שזכרתי לא נכון והמחיר היה 249 ש״ח. זה כבר כסף אמיתי. נעלתי אותן ועדיין חשבתי להשקיע כי הרי חלומות מתגשמים. כך אמרתי לבחור הרוסי שאליו ניגשתי לדבר לפני שיצאתי מההוסטל כי פתאום חשבתי שיכול להיות מעניין לשמוע איך הם בכלל חיים פה. זה לא היה מעניין. מה שכן, הוא אמר שהוא תמיד רצה לגלח לעצמו את הגבות ואני בתגובה אמרתי שזה עוד אפשרי. חלומות מתגשמים.
אבל תוך כדי שאני עומדת בחנות מנסה להבין אם זה צעצוע ששווה את ההשקעה הבנתי שהרגל שלי מזיעה. אז לא. אם היא מזיעה אחרי דקה בחנות בלי ללכת אז אין חורף על כדור הארץ שיצדיק כזה כבשן. הלכתי משם. הסתובבתי הרבה. בכל מיני חנויות אחרות בקניון גינדי ובסוף יצאתי והלכתי לחפש מזוודה. לא מצאתי וקניתי קפה וגביניה בארומה של שרונה. ישבתי עם הקפה שלי על ספסל ברחבה של שוק וינטג׳ שיש שם בשישי. היה שמשי ונעים ואני הייתי עם הגב לשמש והתמסטלתי בזמן שבחורות לידי בחרו לעצמן פרחים שהן מצאו נטושים מאיזה אירוע שהסתיים. היו כמה יפים. אחת הביאה לשנייה פרחים לבנים והשנייה אמרה שזה עושה לה דיכאון ותחושה של אבל ואני הערתי שיש בזה אמת כי בתרבויות מסוימות פרחים לבנים זה ללוויות. הן לקחו את הצהובים והלכו. אני המשכתי לשבת. ישבתי שם בטח לפחות חצי שעה. פשוט התאפסתי. או ניסיתי. או הזיתי. לא ברור. חוסר השינה ממש הכניס את המוח שלי למצב לא ממש נוכח. אבל היה מה זה נעים… יכולה להבין אנשים שמתמסטלים בשביל להרגיש ככה אבל לא יכולה להבין למה לטרוח לצרוך חומרים כשזה למעשה כזה נגיש… פשוט לא לישון… אחר כך החלטתי שאני עקשנית. אז הלכתי לקניון עזריאלי ונכנסתי לכל חנות שיכולה להיות רלוונטית לנעליים שלי. לא מצאתי כלום. ואז החלטתי ללכת לשירותים. בדרך לשירותים חשבתי לעצמי שזה ממש נחמד שאני מסוגלת לצרוך כל כך הרבה סביבה עתירת גירויים לכל כך הרבה שעות. כבר כמה שעות שאני עוברת מחנות לחנות בשני קניונים שונים ואני לא עייפה בכלל. הלכתי לאט כשאני נשענת טיפה אחורה כאילו אני בהריון וסוג של דואה במרחב מחנות לחנות בזמן שאנשים מסביבי הם תפאורה חיה שצריך לוודא לא להתנגש בה כי הם זזים כל הזמן אבל מעבר לזה הם ממש לא הפריעו לי. וגם בכלל לא השפיעו על מצב הרוח שלי. פשוט הייתי אני. הייתי בדיוק אותו האדם לכל אורך המסע.
הייתה חנות שנכנסתי עליה כי חשבתי שבא לי גם תיק חדש ואולי שם יש. ופה, בצד, באזור של העודפים היו זוג נעליי ספורט פלטפורמה מהקולקציה הישנה במידה טיפה גדולה. הן היו רחבות מאוד וחצי מהבד שלהן היה בד נושם של נעלי ספורט ולא דמויי עור אטום כמו בערך כל שאר הנעליים שראיתי. מדדתי. הן היו מתוך עולם החלומות שלי אחד לאחד. בדיוק הגובה שרציתי, בדיוק הריכוך של המדרס ובדיוק בזווית שבה אני אוהבת שהעקב שלי מוגבה ככה שאני אעמוד זקוף. הן עלו 90 ש״ח. יופי.
עכשיו אני רוצה תיק טרולי עם ידית ממש חזקה אבל הטרולי עצמו צריך להיות חצי קיטבג רך ועדיף אפור. וכנראה גם תיק צד או תיק גב ממש טוב. עוד לא החלטתי. אם לא החלטתי אז זה קצת יותר קשה.
תוך כדי כל הכיף כיופק הזה אני עדיין חושבת על המאפיונר הזקן שעצר אותי אתמול ברחוב ושאל מה כתוב לי על המעיל. התחלתי להסביר את התיאוריה שלי אבל יצא שאמרתי לו שאני לא מצליחה לפתוח תיק במס הכנסה כדי להרוויח קצת יותר כסף כי זה מרגיש לי כאילו אני שמה את היד שלי בתוך הגיליוטינה. זה אכן כך.
החברה הגרמנים לידי פה במטבח של אברהם עשו לעצמם צלחת של פסטה וממש בא לי גם. מה יש לי, אני בהריון?
עכשיו כבר 19:00 והמתנדבים של אברהם מסדרים שולחן לארוחת שבת. אחרי שחזרתי להוסטל מהקניות כולי זורחת מאושר, התקלחתי והלכתי לישון. בקומה מתחתי מסתבר ישן גם הבחור הרוסי שרצה לגלח גבות. היה מאתגר כי במיטה ממול, הזקן שכנראה עבר לגור פה קבוע לפי כמות הבגדים שיש ליד המיטה שלו, בהתחלה ראה בפול ווליום את נאום ראש הממשלה ואז נרדם ונחר כמו טנק. ואז הטלפון שלו התחיל לעשות רעשים של נגמרת הסוללה. אני נרדמתי והתעוררתי עשרות פעמים ובסוף פשוט החלטתי שאשכב שם ואהנה מזה שאני קיימת. זה טריק נחמד. הרגשתי את הכובד של היד שלי על המצח ואת הרוך של השק״ש והחום שיש מסביב לאצבעות שלי ואיך שהגוף שלי מונח על המזרון מקופל בחלקים מסוימים ומיושר באחרים. זה ממש שעשע אותי. כאילו זה חדש ומשונה.
״אין מנוחה לרשעים עד שאנחנו לא סוגרים את העיניים לתמיד״
(Cage The Elephant)
ישנתי קצת. והרגשתי די טוב. עכשיו מה? עכשיו ללכת לקנות פסטה? לא סגורה על זה. לא ציפיתי שאהיה רעבה שוב. אכלתי ריקוטה עם ריבה לצהרים וזה אחרי הקפה והמאפה ועוד אכלתי ארוחת בוקר… מוזר…
טוב, נלך לעשות סיבוב דאווין באמפמ הקרוב עם הנעליים החדשות שלי. אולי אמצא שם את הייעוד שלי בחיים.
מצאתי פחית טונה עם 4 דגנים וירקות. זה היה ממש מעולה! בול מה שרציתי ובול בכמות שרציתי ולא הייתי צריכה לבשל או אפילו לחמם. זה היה מוכן. שדרגתי עם המון רכז עגבניות וקינחתי בזיתים שחורים.
הייתה לי הבנה בימים האחרונים שמשהו באמת ממש לא תקין במדינה הזו. לא בקטע קוטל ומאשים אלא פשוט הבחנה שהזדקקה אחרי 33 שנים שהייתה הרגשה שמשהו לא תקין ועכשיו פתאום זה נהיה ממש חד. למה סינגפור הצליחה לבנות את עצמה בצורה כל כך יוצאת מן הכלל וישראל ממש לא… כלומר בעצם כן… עד שלב מסוים. כל עוד היה לנו דיקטטור הכל נבנה על גבם של אזרחים מדוכאים ממגזרים מקופחים שונים אבל בכל זאת נבנה וזאת במחשבה שזה הכל למטרה טובה ושהם או הילדים שלהם יחיו בעולם טוב יותר והכל יסלח. ואז קראתי על הונגריה. שם הדמוקרטיה איבדה את האחיזה שלה בגלל שאנשים לא האמינו שהשלטון מוביל אותם למקום טוב יותר ולא היו חכמים מספיק כדי להתאזר באורך רוח. ואילו סינגפור? הרי גם שם יש אופוזיציה בממשלה. מעניין מה הטענות שלהם? מה חסר להם שהם רוצים להחליף את השלטון? אולי לא משנה כמה השלטון טוב תמיד יהיה מישהו שהחיים שלו לא סבבה והוא יאשים את הממשלה בזה.
אם מספיק אנשים סובלים מחיים לא סבבה אז השלטון בסכנה. וזה לא משנה אם השלטון בעצם עושה את הדבר הנכון יחסית לתקופה. מעניין איך הייתה נראית מדינת על ישראל אם השלטון של השמאל מעולם לא היה מתחלף? בעבר השמאל נכנע לימין בגלל שהוא היה צריך אותם כדי לנפח את כמות האזרחים בארץ כי פשוט לא היו מספיק. אז הם הציבו דרישות וקיבלו בלב כבד ויתורים מהשמאל. ועכשיו, מעניין מה יהיה ברגע שהגלגל מתהפך לחלוטין והשמאל יהיה מחוזר על ידי הימין בגלל שפשוט לא יהיה פה עוד אף אחד שעושה כסף?
אז בבנייה של המדינה שלנו נעשו כל כך הרבה דברים שעומדים בניגוד מוחלט לערכים שעליהם המדינה רשמית מבוססת שהטפט התחיל להתקלף סוף סוף מהקיר הטחוב. למעשה זה קורה עכשיו בכל המדינות. בכל אלו המבוססות על מאבקי כוחות. סביר להניח שבטובלו זה לא קורה. המדינה במשך 80 שנה וסביר להניח יותר מזה, שיחדה אנשים כדי שיבואו, שיחדה אותם כדי שישבו בשקט, כדי שיהיו חומת מגן אנושית, כדי שיתעלמו מחומת המגן האנושית שנבנית להם מול העיניים. כל השוחד הזה עולה הרבה כסף. הוא פילג את המדינה יותר מכל גזע, דת, או לאום. הוא יצר שני מחנות קיצון. מחנה אחד הם אלו שמרגישים אחריות על עצמם ועל המדינה ולכן משקיעים את המאמצים שלהם בלפתח את שניהם ולהוריש יכולות אלו לילדים שלהם. המחנה השני הם אלו שהורגלו ולמעשה ממש חונכו על ידי השלטון שהם חסרי יכולת, לא מסוגלים להיות אחראים לעצמם והמדינה היא האפוטרופוס שלהם ואת התפיסה הזו הם מורישים לילדים שלהם.
השלטון יצר בכוח ובכוונה את אלו שעליהם הוא סומך ואת אלו שעליהם הוא לא. אלו שסוחבים את העגלה ואלו שנסחבים. וזה, עד כמה שזה מצחיק, מה שזיהה בנימין נתניהו ועל סמך התסכול הזה הוא קיבל פופולריות. הוא דיבר על הרזה שסוחב את השמן בעגלה וכל אחד השלים את החסר לפי מה שנוח לו. כמובן שמה שהיה נוח לו באותה התקופה זה שהשמן יהיה כל נציגי השלטון הקיים שלא נותנים מספיק תפוקה ורק מקבלים משכורות עתק. בפועל? זה לא משנה אם הפקידה חסרת ההשכלה דור רביעי עובדת בבזק הממשלתית או בחברת אאוטסורסינג שמספקת שירות לקוחות לשלל חברות ממשלתיות לשעבר בהן היא לא מבינה חצי דבר, הממשלה עדיין לא סופרת אותה.
לאט לאט, כפי שאמרה לי הגננת, הפער בין העדות היטשטש אבל זה לא בגלל שהמדינה הפסיקה לשחד באמצעות דמי אבטלה וקצבאות ילדים את הלא משכילים לשבת בשקט, אלא כי יותר מדי נישואי תערובת יצרו דור שפרץ מחסומים תודעתיים. אמא מרוקאית ואבא פולני מעלים את הסיכוי של הילדים למשרה בהייטק במאות אחוזים. כמובן יש גם את האנשים שהוציאו את עצמם לבד מהמעברה בשערות ראשם. זה תודות לטלוויזיה ובמחיר של משבר זהות עצום.
אבל הפוליטיקה לא השתנתה. השלטון עדיין עסוק בלשחד אנשים ולשכנע אותם שהם חסרי אונים. עכשיו הם כבר הרוב והם בוחרים לעצמם ממשלה שתמשיך לקחת עליהם חסות כי הם לא יודעים שום דבר אחר. הם מפחדים. הנציגים שלהם לא מספרים להם את האמת כי הם מקווים שהעשן יתפזר רק עוד עשרות שנים ועד אז הם לפחות ייהנו מכמה שנים של כוח. אבל דברים קורים מהר מאוד. והרוב הנתמך האינפנטילי יהיה אלים יותר ויותר כי השוחד יפסיק להגיע.
יפה הביקורת של החרדים לגבי הבעיות של החילונים כשהם מנסים להראות שאצלם הכל ממש דבש וזהב כי יש תמיכה של המשפחה והרב ויסודות דתיים וערכי משפחה והם באמת מאמינים בזה. מה אם אני אשאל אותם מי משלם לרב? את? את על כל פגישה עם הרבי משלמת 900 ש״ח כמו שאני צריכה לעשות אם אני צריכה פסיכולוג? היא תגיד שלא. שאצלם זה לא כלכלי זה מתוך תרבות של עזרה ותמיכה. ואני אשאל אותה שוב. מי משלם לרבי? והיא תגיד אף אחד. ואני אשאל אז מאיפה יש לו אוכל על השולחן והיא תגיד שזה משהו שמגיע מהממשלה על תפקידו כרב. ואני אגיד לה שזה בעצם אומר שאני משלמת על הרבי שלה במקום לפסיכולוג שלי. והיא לא תבין. או שאולי באיזה מקום עמוק בפנים היא תבין אבל יחד עם זה היא גם תדע שפשוט אין ברירה אחרת. ככה לימדו אותה. ותסרב לקבל את הביקורת כי לא יכול להיות מצב אחר. ולא יכול להיות שהיא והרבי שלה הם אנשים רעים אז בטוח הממשלה היא רעה וצריך לעשות רפורמה ואז גם אני אוכל ללכת לרבי. היא לא מבינה. אם היא תעשה רפורמה הרבי שלה יגווע ברעב.
אבל הקדוש ברוך הוא שומר עליהם. ואולי זה ממש נכון. אולי באמת הם יצליחו לסחוב את זה עד שיהיו למדינה הכנסות מגז ונפט והפכנו לקטאר. נוכל להרשות לעצמנו לשכור שכירי חרב שילחמו ויסלקו את כל הערבים המרושעים מארץ ישראל השלמה והעולם לא ירים גבה כי הרוסים טובחים באוקראינים כבר שנה ומסתבר שזה מותר. העולם הערבי יספוג את זה כי הם תלויים בישראל בגלל צינור הנפט שהם חייבים להעביר לים התיכון. ושאף אחד לא יחשוב שפתאום הם התחילו לגנות פיגועים כי הם סוף סוף רואים את האור והציונות מבחינתם הפכה לשה תמים. אבל זה לא נפסק בישראל. זו תופעה בעולם כולו ופה זה פשוט הכל בעוצמות שרואים מהחלל.
העולם כולו עובד על שוחד והכנעה ואז המוכנעים מתרבים ובוחרים את הממשלה ודורשים שהכספים ימשיכו להגיע. אז מה עושים? אם החלטנו שדמוקרטיה היא השיטה עליה אנחנו מגינים אז איך אנחנו מתמודדים עם זה שהרוב אינפנטילי ולא כשיר לקבל החלטות? זה סופה של הדמוקרטיה? אולי אפליקציית התרומות שלי תאפשר לאזן את הספינה הזו? אולי זה יהפוך את הכלכלה ככה ששלטון כלשהו יהיה כבר לחלוטין לא רלוונטי? הרי ברגע שלוקחים מהשלטון את השליטה על הכסף, הוא מרוקן מתוכן. אם אנשים יוכלו להעביר אחד לשני כספים בהתאם למה שהם רוצים בלי שיווק ובלי פרסום ובלי קיומם של אנשי עסקים שמעבידים אותם ומכניעים אותם ולא נותנים להם להרים את הראש, אז הם לא ממש יצטרכו את השלטון שיתן להם ״רווחה״.
כמה פעמים בזמן האחרון שמעתי את המשפט ״אין יותר רוסיה״. אולי זה מדויק. אולי היא המדינה הראשונה שכבר אין אבל כל השאר בדרך. בכל מקרה המנהיגים במדינות הכי נחשבות מתחלפים כל יומיים ואף אחד כבר לא מתעניין. מה יקרה אם דור הבטלנים חסרי המיניות שגדלים היום פשוט לא התעניינו בתחרותיות קיצון ולא יגדלו יותר אנשים תאבי כוח? לא יהיו מספיק אנשים שאפתניים נוטפי טסטוסטרון כדי למלא את כל מוקדי הכוח ולשחק עם אזרחים כמו עם למינגים. אבל לפני זה, יהיה רע. כי אלו שלא מאמינים ביכולות של עצמם יתנגשו באלו שלא מאמינים ביכולות של שליט יחיד. הראשונים הם הרוב והם הרבה יותר יצריים ואגרסיביים ורעבים אבל האחרונים חכמים ורגישים וזה יכול להוביל לאכזריות יוצאת מן הכלל.
עלולה להיות פה הדברה כמו ב״כוכב פנטסטי״ (סרט צרפתי מ1973).
ועכשיו בהתאם לניסוי שלי בואו ננסה לאזן את זה קצת לפני שאביא להשמדת האנושות. אולי מה שקורה לאח שלי קורה לכל הרגישים החדשים שהעולם הזה מוליד.
״מה זאת אומרת כמה מהעודף אני רוצה להשאיר למלצרית כטיפ? אני רוצה להשאיר לה הכל!״
אולי הם פשוט נולדו מפומפמים באוקסיטוצין וידעו בעתיד לשמור על האמצע? האמצע זה המקום הזה שאתה מגיע עליו אחרי ריב עם אדם שאתה לא יכול להרשות לעצמך לאבד. כל אחד מושך לכיוון שלו ואחרי מלא צעקות ובכי אתם שניכם מגלים את אמצע. אז אולי לדור הרגיש יש את המקום באמצע מובנה והם לא צריכים למשוך את המטוטלת מצד לצד כדי למצוא אותו?
היום ברחבה המרכזית של אברהם היה כנס נשים בעד נשים. היו להן מלא דוכנים של תמרוקים וטמפונים אקולוגים. אני התעצבנתי. למה אני צריכה לסבול את זה במרחב הציבורי? אף אחד לא היה מעלה על דעתו לארח כנס של מעריצי חאמזה לגבריות בריאה ולהציג שורה של דוכני מגיני אשכים וספרים על ״איך להיות זיין על חלל״. אבל אני מבינה אותן כי במשך מאות שנים הנרטיב שלהן היה מודחק ומגונה אז עכשיו הן מייצרות כנסים פומביים שמושכים את המטוטלת לצד השני ואני ישבתי וניסיתי לשתות את התה שלי בזמן שבחורה במיקרופון אמרה משהו בסגנון של:
״תחבקו את האני הפנימי שלכן חזק כי מגיע לכן. תושבו בנוח, תרפו את השרירים שלכן ותנשמו עמוק לתוך הפרינאום.״
הן לא מבינות שזה אלים, שזה ממדר, שזה משעתק את הפערים והעוינות בין המינים. תודה לאל שהבחורים הרוסים שישבו עם המחשבים שלהם לא למדו עדיין עברית.
נראה לי אני מתקשה לשמור על חוקי הניסוי.
אז צריך לחשוב לעצמי מה כן?
כן מרכזי בריאות שרואים את האדם על כל המורכבות שלו כולל כל אלף הדרכים בהן הוא יכול להיות אישה שבכלל לא כוללות טמפונים אקולוגים.
ומה עם אלימות נגד נשים? מה, לא צריך לעשות כנסים נגד זה?
לא. צריך לעשות כנסים בהם בעלי עסקים ומנהלים של חברות ציבוריות מדברים על המאמצים שהם משקיעים בלשפר את הרווחה של העובדים שלהם. איך הם מאפשרים לכל אחד לממש את הפוטנציאל האישי שלו ויוצרים משרות בעלות גיוון ואופק קידום המהוות חממה לקשרים אנושיים ואיך שכל אחד מתגאה בכך שאצלו יש אחוזים גבוהים של זוגות שנפגשו בחברה והחליטו להקים משפחה בעידוד ותמיכה של הקהילה במקום העבודה. ושם יספרו גם על איך תומכים באישה שמחליטה להישאר בבית בשנים הראשונות של התינוק שלה ולקבל אותה חזרה לחברה תוך כדי השקעה בשילוב והכשרה מחדש אם יש צורך. נראה לכם שבמצב כזה יהיה צורך בכנסים נגד אלימות נגד נשים?
זה נשמע יותר מידי אוטופי? זה או זה או הדברה.