מה אם זה סוג של ניסוי? בארוחת בוקר יש משפחת גרמנים או משהו… יש להם ילד כבן 6 וילד כבן שנתיים. הקטן מאוד רוצה משהו שההורים שלו החליטו שאסור אז הוא מתבכיין. הם מנסים לגרום לו לאכול ומושיבים אותו בכיסא הגבוה אבל הוא עדיין מתבכיין. האמא נשברה ושמה אותו על הברכיים אבל זה לא עזר. עכשיו האבא שם אותו בעגלה שלו ומנענע אותה כדי שיירגע והם סוף סוף יוכלו לאכול. בשלב הזה לבחור הצעיר יש שתי תשוקות בחיים. אחת היא לא להינטש והשנייה היא לא להיות מוגבל. 

ההורים הגבילו אותו אז הוא ממורמר. לפעמים ההורים מנחמים את המרמור על ההגבלות על ידי קרבה בצורה של מגע פיזי מנחם. ולפעמים מאיימים בנטישה כמו האמא שעמדה בצומת בזמן שהילד שלה ברח לה לקצה הרחוב ואז כשהוא הסתובב אחורה היא עשתה את עצמה כאילו היא מתכוונת לחצות את הצומת ולהשאיר אותו שם והוא כמובן רץ חזרה בבכי. הוא הובס. אין לו סיכוי לעמוד על שלו אם הוא באמת מאמין שיש סיכוי לנטישה. לא משנה כמה נוראית הייתה ההגבלה, אם יש יחסים טובים עם ההורים, חיבוק טוב ותשומת לב ירחיקו את הכאב. וככה אנחנו נהיים מחוברתים. 

אז מה קורה עם הילדים שההורים שלהם פשוט השאירו אותם עם האייפד וגם לא ממש הגבילו אותם? כלומר מה קורה כשלהורה אין ממש כוחות או זמן לנחם או לשחק בכאילו נטישה וההורה מראש מוותר על ליצור הגבלות או לחילופין פשוט כופה אותן באגרסיביות ברגעים בהם הן חיוניות? 

למשל ילד שבורח לקצה הרחוב ולא זוכה ליחס כלשהו עד שההורה מחליט שזה רחוק מדי ופשוט בא ומרים אותו בכוח וסוחב אותו משם בועט וצורח. ההורה לא מקבל תחושה שיש לו כלי מישמעתי והילד לא נקשר להורה ולא מייחס להורה יכולת לנחם אותו. הקשר שנוצר ביניהם הוא פשוט של אגרסיה ותגובה לאגרסיה והנחמה היחידה לכאב זה מסך. הילד מגיע הביתה עדיין בוכה וכועס וההורה מותש ומעוצבן ושניהם מתיישבים מול המסך כדי להתנחם. 

מה זה החיה הזו כשהיא גדלה? זה בכלל בנאדם? אולי זו אני? אולי זו חייה שלא מוצאת שום סיבה לגשת לדבר עם אנשים כי זה לא היה בשום שלב מקור לנחמה ורק מקור להגבלות שלא ניתן להתמודד איתן.  

פתאום חשבתי לעצמי שרעיון טוב יהיה לעבוד בתוך מנקה. זה מזומן ביד בלי שטויות ובלי תיקים במע״מ. לפחות ככה זה היה מתי שהייתי בצבא והייתי מנקה בתים. 

המקלדת שלי נרדמת ומאבדת תקשורת כל פעם שאני מפסיקה לכתוב לכמה דקות ושוקעת במחשבות. כנראה שאסור להפסיק לכתוב. יש לי את הספר של המומינים בשוודית שמחזיק לי את הטלפון. זה עיצוב עדין עם איור מקורי של מומין אמא והתיק שלה מדברת עם סנורקה ומומין על רקע כריכה בצבע טורקיז. ניסיתי להתחיל את הבוקר עם קפה ושוקולד אבל משהו לא זרם. אז עשיתי לעצמי צלחת עם סלט תפו״א, שתי פרוסות גבינה ושתי כפות פסטו. זה נחמד שאפשר לאכול ארוחת בוקר במשך שלוש שעות. סוג של בית הקפה האולטימטיבי. המוזיקה חלשה ודי רגועה ויש בערך 30 אנשים מפוזרים בחלל בקבוצות קטנות ומרוחקות. לידי  בשולחן כמובן אין נפש חייה. זה תמיד ככה. 

יש שלושה שולחנות צמודים זה לזה שיוצרים שולחן ארוך אחד וככה כפול חמש שורות של שולחנות. אני יושבת בשורה האחרונה צמוד לקיר. הבוקר יתקדם ויתעוררו עוד ועוד אנשים ויבואו לאכול וימלאו את כל ארבעת השורות שלפני אבל השורה שלי תישאר ריקה. ישבתי כמה פעמים בשורה אחרת כדי לבדוק את העניין וזה לא שינה. עדיין השורה בה ישבתי נשארה ריקה כל עוד יש שורות אחרות לשבת בהן. שלי מתמלאת רק כשכבר אין ברירה אחרת. 

ואני מאושרת. להחליק לתוך נעלי החלל הגבוהות החדשות שלי היה הבוקר כמו לחבק אהוב. לשבת פה עכשיו כשהרגליים שלי מגיעות לרצפה בצורה שלא מחייבת אותי להתיישב בקצה המושב או לשבת על הכיסא ישיבה יפנית עם ברכיים מכופפות, זו תחושה מדהימה. אני כאילו אדם אמיתי. יושבת בתוך הכיסא שלי עד הסוף ונשענת על המשענת גב :))) אני גם מרגישה שאני כאילו הולכת קצת מוטה הצידה אבל זה למעשה הפוך בגלל שהנעליים חדשות אז הרגל הקצרה שלי עוד לא הספיקה לדחוס יתר על המידה את המדרס תחתיה ועכשיו אני הולכת כאילו על רצפה כששתי כפות הרגליים מקבלות את אותו הפידבק וזה מרגיש כאילו לא מאוזן. אני חושבת שאשים חתיכה מהפאזל רצפה שקניתי בדקטלון כדי לאזן את ההבדלים בין האורכים של הרגליים ואולי ככה הסוליה הימנית גם לא תידחס. ניסיתי את זה פעם וזה הרגיש ממש לא טבעי אבל זה בטח פשוט דורש התרגלות וסביר להניח שהרבה יותר בריא מאשר להמשיך ללכת כשאני מפצה על הפרשי הגבהים על ידי הטיה של האגן. אולי אפילו הכאב הכרוני במפרק ימין וברך שמאל יעברו לי. העולם פשוט מלא אפשרויות. 

אתמול ממש התחשק לי משהו למרות שלא הייתי רעבה בכלל. היום אני קצת יותר רגועה אבל עדיין חסר לי משהו. אולי זה סיבים או אשלגן או משהו מאלו. אכלתי ממש מעט ירקות השבוע אולי אעשה הפסקת כתיבה ואוכל לי צלחת חסה ועגבניות. פשוט אוכל ארוחת בוקר כל הבוקר. רק חבל שהמקלדת תתקרר בינתיים…