ידיד שלי החזיר לי תשובה לגבי הטקסט הפוליטי שלי. זה היה משהו בסגנון של ״לא ממש הבנתי ועם מה שהבנתי נראה לי שאני לא מסכים״ ואז ניסיתי להסביר קצת אבל זה רק נהיה יותר ברור שהוא לא מבין ולא מסכים. וזהו. אין ממש מה לעשות עם זה. וזה אחד האנשים שאת הדעה שלהם אני מאוד מעריכה כי הוא מאנשים החושבים. שאלתי את עצמי האם זה אומר שאין שום טעם בלנסות להסביר את הדעות שלי במילים. או שאולי זה אומר שאני צריכה להתמודד עם העובדה ש 90% מהאנשים לא יבינו, אפילו לא הקרובים והמוערכים ביותר אבל 10% יבינו ואולי זה האנשים שחשוב שיבינו כי הם אלו שעושים משהו בעולם הזה. או שאולי מה שזה אומר זה שאני צריכה לרדת לעם ולנסות להשתלב יותר כדי ללמוד טוב יותר את הז'רגון ולטפטף את האמת שלי בצורה יותר קלה לעיכול כמו ויטמינים בהשהיה ארוכה כדי שיעברו את החומצה של הקיבה. 

אולי זה אומר שצריך להתמקד בצעירים כי המבוגרים בכל מקרה לא יהיו מסוגלים להבין משהו שהוא כל כך מנוגד למציאות שלה הם כבר מקובעים. וזה מקרב אותי להוצאה להורג שנראה לי אני מכירה יותר מידי מקרוב ולא בא לי. 

אני זוכרת את המרצה שלי לפילוסופיה שהוא אחד האנשים החכמים והמרתקים שיצא לי לפגוש. אני קיבלתי אצלו 90 במבחן. 60% מהכיתה שלי נכשלו כי אף אחד לא הבין על מה הוא מדבר. אז איזה סיכוי יש לאנשים שלא למדו פילוסופיה כלל להבין על מה אני מדברת? או שאולי זה כמו בגני הילדים. אין לי שום דרך להסביר את הרעיון שמאחורי צורת העבודה שלי כי ברגע שאני מתחילה לדבר על זה אני נתקלת במלא מגננות והתחמקויות והצטדקויות כי זה כנראה הטבע האנושי ואנחנו רובנו לא מסוגלים ללמוד מתוך הסבר אלא רק מתוך חיקוי וניסיון אישי וזה למה רובנו לא מדענים. אבל כשאני פשוט עובדת, אני רואה שהרבה ממה שאני עושה נכנס לנהלים בצורה שקטה ומשנה מציאות לילדים וגננות. רק חבל שאין בזה תהילה  🙁  בא לי תהילה. 

אז הבחור באמת היה מונגולי. תפסתי אותו במעלית אתמול ושאלתי. הוא אמר שהוא במקור ממונגוליה מצד אמא אבל גדל באנגליה ואמר שבעצם כולנו קצת מונגולים ואני אמרתי שלי אין בעיה עם זה כי ג'ינגס חאן היה סבבה. היו לו פנים מאוד נעימות וחייכניות באופן טבעי כמו פרצוף של בודהה אבל ראו שהוא לא הבין. אני אמרתי שג'ינגס חאן פשוט בחור שלא הובן נכון. הוא היה בכלל הומו וביטל עבדות ילדים בכל מקום שכבש, והבחור עשה פרצוף של כלום. אמרנו אחד לשני יום טוב ויצאתי לרחוב לטבול בשמש של הבוקר. היה לי מצב רוח ממש טוב אתמול בבוקר. את ההודעה מהידיד שלי שהטקסט שלי בלתי שמיש קיבלתי רק בסוף היום. אז אתמול התהלכתי לי בכיף שלי בשדרות רוטשילד עד שעצר אותי אדון. ואני נשבעת שכמעט התפוצצתי לו מצחוק בפרצוף. 

״את בן אדם מאוד טוב, יש לך מבט מאוד אינטליגנטי. רואים שאת כמו מדענים. כל הזמן חושבת ויש לך הרבה מה לתת. את יכולה לחדש הרבה בתחום הטכנולוגיה והפילוסופיה, בואי שבי איתי נדבר.״ 

אני אמרתי יפה תודה אבל אני צריכה לזוז. 

״אני, אני יודע מה אני אומר. אני מרצה באוניברסיטת באר שבע, בואי נשב את תשמעי ממני דברים מעניינים…״ 

אני עניתי לו: 

״אנשים רואים בי את מה שהם מרגישים כלפי עצמם ואם אתה רואה בי משהו טוב ומעניין אז זה כנראה אומר עליך הרבה יותר מאשר עלי. שיהיה לך יום טוב. אני חייבת לזוז.״ 

הוא לא הבין איך זה שאני לא רוצה לשבת לדבר אתו. נראה ממש מבולבל מהתגובה הזו כאילו ליקקתי לעצמי את המרפק. איש חביב. ניסה לחדש לי דברים שאני לא יודעת וגילה שהחדשנות שלו מעניינת בעיקר את עצמו. 

בסדר בסדר אז אני אמורה להבין מזה שאני לוקחת אנשים בשבי כדי לבטא את המחשבות שלי בקול רם הבנתי… אבל מה לעשות אחרת? להפסיק לחשוב? לכתוב ספרים לא יעזור לי כי מי יקרא את הקשקושים האלו..? ואין לי ממש מה לכתוב שהוא לא המחשבות שלי. אפילו הסיפור על הבחורה ההזויה לא ממש מתקדם ונראה לי זה בעיקר לא גורם לי להרגיש… 

שיט. אני סתם חרטטנית מקצועית. אני לא באמת יוצרת כלום כי זה גורם לי להרגיש לבד. אני יושבת פה ומדברת לעצמי כי זה גורם לי להרגיש כאילו יש מישהו נוסף שמקשיב אבל כשאני כותבת על משהו שהוא לא אני, או מציירת או מנגנת אז אין את התחושה המנחמת הזו, אז אני לא עושה את זה. אני סתם שורפת זמן… זין. 

אני מצדיקה את זה על ידי זה שאולי מתישהו בעתיד מישהו יקרא את זה וזה יהיה לו בעל ערך. אולי מישהו מתישהו כן יבין את מה שאני חושבת ואולי זה אפילו יעזור, ישרת מטרה כלשהי. אבל מה אם זה לא יקרה ומה אם אני סתם מנחמת את עצמי בסוג של סם שאין לו תכלית? אני מכורה? זה כמו קפה ומאפה. טכנית זה יכול לחסוך לי מלא כסף אם לא אחפש לי קפה לכתוב בו. אבל אז מה אעשה עם המחשבות שלי? בתקופה שלא כתבתי טקסטים הייתי כותבת ראשי פרקים במחברת והאמת המחשבות היו הרבה יותר עמוקות ומרתקות. ברגע שזה עובר לשפה זה ממש מרדד את התובנות שלי. לפני זה הייתה תקופה בה כתבתי שוב ולפני זה הייתי עושה וידאו כל בוקר שהיו ממש מעניינים אבל קשה לעשות אותם כי זה דורש מקום שקט. אולי זה עדיף…. מי יודע… אני די בטוחה שאני לא מסוגלת לעשות את כולם בו זמנית. או שאני כותבת במחשב או במחברת בראשי פרקים או וידאו. אולי זה למה אני לא מציירת… 

לפני כל זה עוד הייתי מנסה לדבר עם אנשים. הייתה תקופה של חברים וידידים ומכרים ושיחות ופגישות וקפה ובירה וסיגריה… כל אלו אבל היו כל כך לא רלוונטיים שכמעט כלום ממה שהיה לי בפנים לא הצליח להיות מועבר. אגב, עדיין אני בטוחה שהדרך הכי טובה לגרום לאנשים לאמץ את השקפת העולם שלי, היא להיות פשוט האדם הכי מצליח בעולם ואז הם באופן טבעי ירצו להסתנכרן איתי ולא אצטרך לעבוד קשה על להסביר את הדעות שלי. אבל להצליח זה ממש קשה בעיקר כשלא ברור לי במה אני רוצה להצליח. אבל אולי זו באמת הדרך היחידה… 

אהה אין לי כוח. אתמול הלכתי לישון בשמונה וחצי בערב ונרדמתי תוך כדי שאני מסדרת את השמיכה. כנראה שזה למה אכלתי כל כך הרבה בימים האחרונים, הייתי מותשת ולא שמתי לב. המון התרשמויות והמון אנשים והמון תזוזה ונופים ובניינים ואני במשך שבועות מוקפת בבני אדם עד לרמה שאני כבר רואה אותם כמו אורות של פנסי מכוניות בכביש בחשיפה ארוכה. פשוט פסים מוארים שעוברים לידי. אין בני אדם, רק פסים. אבל אני עדיין סופגת אותם רק שזה מצטבר ומעמיס על המוח ולא נכנס למודעות כי המודעות פשוט כבר מלאה. אז נשרף לי הפיוז. ממש הייתי צריכה להכריח את עצמי לקום הבוקר. התעוררתי כרגיל בשש כי המוח מתוכנת ככה וחזרתי לישון עד לשבע ואז שעה ישבתי במיטה וניסיתי לגרום לעצמי לרצות לרדת לאכול אבל ממש לא בא לי אוכל. הכרחתי את עצמי לאכול. לא ברור למה. הייתי יכולה פשוט להסתפק בשני פלחי תפוז ופרוסת גבינה אבל אכלתי כמה צלחות מלאות עם חסה וטונה ומלא תפוזים כי אני מנסה להכניס גם ויטמינים לתוך עצמי ולא להיות רעבה בהמשך היום. למרות שזה לא רציני. אני בכל מקרה אקנה גלידה ברגע שיתחשק לי. הבחור המונגולי לא נמצא. כנראה שהוא בדרך לירושלים במסלול הרגיל של התיירים. 

הבנות הקנדיות מולי ניסו להבין איך מגיעים לאילת והסתכלו על אוטובוסים שלוקח להם שש שעות נסיעה. ניגשתי ואמרתי להן שדרך נחמדה להגיע לאילת זה רכבת לבאר שבע ואז אוטובוס דרך הערבה ושם רואים את כל הנוף של המדבר. בהתחלה הן כאילו התעניינו ואז המשכתי להסביר והן נראו כאילו הפסיקו להקשיב. אחת מהן ניסתה בכל זאת להבין איזה קו זה ואני התחלתי לבדוק להן בטלפון ואז השנייה אמרה שנראה לה שעדיף פשוט ללכת על בטוח ולעשות את מה שהן תכננו ולקחת אוטובוס של שש שעות מתל אביב. טוב… היא בחורה מאוד דומיננטית. מדברת הרבה ויש לה אודם אדום זוהר אז מי אני שאתווכח. הבחורה השנייה מדברת מעט עם קול חלש ושילוב כמעט מגונה של תספורת של ילד עם אחד הגופים הכי נשים ומפנקים שראיתי על בחורה מימי, אבל אפס מיניות. את החולצה הצמודה שמבליטה לה את היחס בין המותניים הצרות לבין הציצי שכל אחד מהם בגודל של ראש, היא כנראה לובשת סתם כי זה נוח לה. וחוץ מזה היא לובשת בגדים חסרי צורה וצבע וזזה בצורה מסתייגת ומתנצלת. היא מדברת בצורה שגורמת לה להישמע שהיא מכניסה אויר בזמן דיבור במקום להוציא. היא לא הולכת להחליט כלום בזוגיות המשונה הזו שלהן. לפחות לא בצורה ישירה. והבחורה השלישית היא אישה מבוגרת שהתחברה עליהן אבל לא שייכת לצוות אז אין לה זכות הצבעה. ואני שוב דחפתי את האף שלי לאיפה שהוא לא שייך. 

אולי אלך לישון עוד. או לחרבן. אולי שניהם. 

חוק אבולוציוני בלתי כתוב: אתה יכול להיות רק ב 10% יותר עשיר מהחברה בה אתה חיי. יותר מזה יגרום להם לנסות לאזן את הכוחות על המגרש ולהנמיך אותך. יוצא מן הכלל הוא אלוהים ולכן מלכים בונים סביב עצמם הילה של אלוהות כדי לברוח מהחוק הזה. הבעיה היא שיש סביבם אנשים שרואים שהמלך מחרבן. ואם האנשים האלו לא עשירים כמו המלך בהפרש של עד 10% אז קורה אותו סיפור. בשביל לשמור על עושר מופלג צריך לשמור על תדמית אלוהית גם בעיני הקרובים ביותר או ליצור פירמידה בה יש קפיצות של 10%. או פשוט להסתפק בלחיות בין עם עשיר כאשר לך יש רק 10% יותר. 

״ג׳נטלמנים ילכו אך לא ירוצו… תהיה עצמך לא משנה מה הם אומרים…״ (סטינג)

אני חושבת שאין לי זכות דיבור. עד שלא ניהלתי אנשים אין לי זכות דיבור. עד שלא הייתי גננת אין לי זכות דיבור. 

הבחורה השקטה באמת ממש מתוקה. בצהריים כשעמדתי לצאת לשתות את הקפה ומאפה שלי, הן ביקשו ממני לעזור להן להזמין אוטובוס מתל אביב לאילת. ניסיתי. לא הצלחתי כי האתר ממש דפוק ולא מקבל מידע באנגלית. והבחורה השקטה הייתה האחראית על הפרוצדורה והיא ממש כמעט בכתה כשניסתה להכניס את הפרטים שלה שוב ושוב. ממש ראיתי בה את עצמי כשאני ממלאה טפסים למס הכנסה. דיברנו קצת. היא סטודנטית לאמנות מאוסטריה. שאלתי אותה אם הייתה במוזיאון תל אביב. היא התחילה לגמגם משהו לגבי כל מיני אטרקציות אמנותיות שיעצו לה אבל היום היא מרגישה צורך להיות בחוץ ולא בתוך מבנה. שאלתי כמה זמן היא כבר בתל אביב והיא ענתה לי שמיום שישי. אני לא הבנתי. היא פה חמישה ימים ולא ראתה את הדבר שאמור הכי לעניין אותה… שאלתי מה התוכניות שלה והיא שוב התחילה לגמגם שהיא קבעה תוכניות בשישי עם בחורה אחרת אבל היא עכשיו חושבת שזה לא מתאים כי אולי היא תרצה להישאר באילת ואני שוב לא הבנתי. היא רוצה לנסוע לאילת שש שעות באוטובוס ברביעי ולחזור שש שעות באוטובוס בשישי? והיא אמרה שבינתיים הן עשו בוקינג בכלל רק לילה אחד אבל אם יהיה להן כיף אז יישארו עוד. היא אמרה שחברה שלה ממש רוצה שהיא תחזור איתה כי היא מפחדת לנסוע לבד. אני שוב לא הבנתי. 

מסתבר שהן נפגשו בהוסטל. הבחורה עם האודם אמרה שהן נפגשו פה ושהיא ממש מחבבת את הבחורה השקטה. הבחורה השקטה לא אמרה כלום. הבחורה עם האודם הלכה לשטוף כלים ואני אמרתי שזה נראה ממש טוב שהן מצאו אחת את השנייה והבחורה השקטה אמרה שאם היא תרצה להישאר אז היא תישאר והיא לא מחויבת לבחורה עם האודם. פשוט לא נעים לה ממנה כי הבחורה עם האודם לא רוצה לחזור לבד… אני עדיין לא הבנתי. ביום שני הבא הבחורה השקטה כבר אמורה לטוס הלאה ויש לה תוכניות עוד לנסוע לירושלים. אולי אני כן מבינה… 

כבר היה אחרי 12:30 ואני כבר באתי לצאת. אמרתי לבחורה השקטה שכדאי שהיא תצא לסיבוב שלה בעיר והיא אמרה שזה נכון פשוט הן התעכבו הבוקר עם לעשות את התוכניות לאילת ואיבדו תחושת זמן. לי זה לא נראה ככה מהצד. מהצד זה נראה שהן יושבות ומפטפטות כאילו אין מחר. אולי אני כן מבינה. ככה זה היה לגור עם אמא שלי. לשבת במטבח במשך כל הבוקר ואז עוד קצת בצהריים, לדבר, לעשות תוכניות ואז ללכת לישון. ככה זה היה לעבור את התיכון לצד החברה הכי טובה שלי שאיתה שום דבר לא ממש נעשה אבל היו המון אמוציות והמון אמביציות והמון דיבורים. ובעיקר תחושת שייכות. קצת כמו לשבת לכתוב…