בשנה שעברה עשינו טקס ביער בתאריך הזה. 

ישנתי עד 9:00. התעוררתי מוקדם כרגיל אבל לא יכולתי לקום. אז נשארתי לשכב ולחלום חלומות דפוקים כל הבוקר. עכשיו כבר 10:30 ואני כותבת בחדר אוכל. עוד מעט צריכה לעלות למעלה לארוז את התיק. הם מנקים פה את חדר האוכל. מזיזים כסאות וספות ואני מרגישה ממש נעים. הם דואגים לזה שיהיה לי נקי. אתמול כששמתי את הראש על הכרית במגדל השינה שלי היה לי גם ממש נעים. פשוט אפשר ללכת לישון כשרוצים וזהו. לא צריך להכין כלום לא צריך לדאוג לכלום. הכל פשוט שם. כשהארכתי את הבוקינג שלי ליום נוסף, הבחור בקבלה שאל אם אני צריכה מצעים חדשים. רציתי לתת לו נשיקה אבל במקום זה אמרתי ״ממש לא״ כי לשים מצעים זה עונש מאלוהים על משהו שעשיתי רע בגלגול הקודם. 

בקושי הצלחתי לאכול משהו. בא לי בעיקר תפוזים. 

כדי להחזיר את הנפש שלי לעולם הזה התיישבתי בחושך במיטה שלי ופתחתי טמקא. הייתה שם כתבה על איך שהרוסים בכלל לא מרגישים את המשך המלחמה באוקראינה ובתאכלס חיים כרגיל. בטח בגרמניה גם חיו די כרגיל תוך כדי הלחימה בכל העולם עד שכבר אי אפשר היה. ומה פה? יש רעידות אדמה ואני לא יודעת בכלל אם כדאי לי להכניס את הידיים שלי לתוך הבוץ כדי לנסות להשקיט את הרעש. אולי זה מה שאמור לקרות. אמרתי לתייר הגרמני שחפרתי לו במוח לפני כמה ימים שאני מרגישה שהעתיד יהיה ממש מדהים. העתיד שאחרי השבר שהולך לבוא. אמרתי שיש לי קיבה חזקה ושאני מצליחה לראות מעבר לזוועות. כמו שישראל על כל מה שהיא נתנה לעולם, היא תוצר של מלחמת העולם השנייה, כך יהיה תוצר יוצא מן הכלל למה שעומד לבוא אבל זה אחרי שהעשן יתפזר. אבל לפני זה… אני חושבת שיהיה רע מאוד. מצד שני רע מאוד זה רק כותרת בעיתון. יש אנשים שחיי היומיום שלהם כל כך זוועתיים שמלחמה לא באמת תשנה הרבה. ואולי יש כרגע יותר מידי כאלו ואנחנו כמו הרוסים במוסקבה שממשיכים ללכת לבתי הקפה ומצליחים להתעלם מהזוועות שכבר קורות מתחת לאף שלנו. 

הם מנקים ממש טוב פה באברהם. עוברים עם שפריצר ונייר על מכונת הפינבול. לא ידעתי שהם עושים כאלו דברים. עוברים גם על כל הכסאות. ויש הרבה כסאות… כאב לי הגב בלילות האחרונים. נראה לי זה עודף חלבון. התפרעתי עם הגבינה והטונה בבוקר ואני גם אכלתי קצת בשר בגן. אולי זה למה לא הצלחתי לקום. אולי פשוט ישנתי ממש רע בגלל הכאבים ולא הבנתי את זה. 

בא לי לנסוע למוזמביק. אבל המלחמה בטח תגיע גם לשם. לא מצליחה להבין אם אני רוצה לברוח ולחיות בשלווה או להישאר ולהילחם למען הסיכוי לתהילה. לאן לברוח? אם רעידת אדמה תוריד את מסגד אל-אקצא, מה יישאר פה שיגן עלינו מהזעם של העולם המוסלמי? ומי אני אהיה בעולם הזה תחת הכותרת ״ישראלית״? אולי צריך להחליף כותרת מאוד מאוד מהר לפני שאהפוך לרוצחת מחוסר התנגדות כמו הרוסים? אני חושבת שמה שהורס את המדינה זה המחלה של כל העולם כולו. המנהיגים משקרים לעם ומנצלים את רגשות הלכידות החברתית שלהם כדי לקדם מטרות של כוח. אנחנו רוצחים ומענים אחד את השני למען המדינה וזה עומד להגיע לרוויה. עד כמה שאני רוצה שיהיה לעם היהודי, גם אם הוא לא כולל אותי, מקום שבו הוא יוכל לבטא את הייחודיות שלו, אין לי יכולת להצדיק רצח של ערבים שיתנגדו לעזוב. לא כי אני מרחמת על ערבים אלא כי אני מרחמת על הילדים שלהם ועל הילדים של הרוצחים שלהם שיסבלו מפוסט טראומה לדורות בדיוק כמוני. 

זה לא דבר פשוט להפוך את את כל הגברים של העם שלך למוציאים להורג. לא משנה אם המטרה נראית מוצדקת. בא לי לתפוס את הפליטים הרוסים לשיחה ולשאול מה הם היו עושים שונה אם היו יודעים מראש שרוסיה תפלוש לאוקראינה. אבל אני מרגישה שלא אקבל מהם שום תשובה באמת רפלקסיבית. זו שאלה שאם אדם לא חשב עליה מראש מספיק בכנות הוא לא יוכל לענות עליה בצורה רצינית בדיעבד. אז שוב אנהל את השיחה הזו עם עצמי ואכניס להם מילים לפה. אפשר ללמוד הרבה יותר על בנאדם מלהתבונן בו מאשר מלדבר אתו. 

אין לי כוח לסדר תיק. בינתיים החיים האלו ממש מעולים. אני מרוצה. זה למעשה החיים שתמיד רציתי ולא העזתי לממש. צריך רק להוסיף לזה עוד כמה אלפי שקלים ולהכניס לסדר היום פעילות גופנית מהנה במקום יפה וכמה שעות של ציור. כמו ללכת לעבודה רק בשביל עצמי. זה הכי קשה.