״אין לי פחד ויש לי תחושה שהדרך תהייה לי קשה. אני רואה עתיד אני חושב תמיד שהכוונה יוצרת אמונה. יחד כן כולם ביחד ללכת יחד אל האור…״ (מאיר בנאי)

עד כמה זה באמת יהיה שונה? אמא שלי ברחה מדיקטטורה בשביל חופש הביטוי אבל העולם ממשיך להגביל את מה שמותר להגיד. אם לא בצווים רשמיים של הממשלה אז בביזוי חברתי. אני לא יודעת איפה אני יכולה לבטא את הדעה שלי נגד זכויות אדם בלי שיקפצו עלי כל מיני נאמני דת הליברליזם. יובל נח הררי כתב שהוא מפחד מהיום בו לא יהיה שום ריסון לרוב לעשות מה בא לו וזה רק הרצון הטוב של הרוב השולט שיגרום לו להתייחס יפה למיעוט. אבל איך זה שאדם אינטליגנטי שחוקר תרבויות והיסטוריה לא זיהה את זה שזה תמיד כך? 

אף אחד מעולם לא התייחס למישהו נחמד בגלל שזה החוק. החוק תמיד הגיע כדי לקבוע נורמה שכבר הפכה לקבועה בחברה. ההומואים בארץ קיבלו מעמד של כבוד בגלל כוח הקנייה שלהם והיצוג שלהם בעולם הבידור. אף אחד לא חוקק חוק שיגן עליהם. ואם אנחנו לא רוצים להיות נחמדים למישהו אז אף חוק לא יכריח אותנו. ולמרות שיש חוק שאמור להגן על אזרחי ישראל מפני פגיעה והסתה לגזענות עדיין הביטוי ״דרוס כל דוס״ נאמר לי על ידי המלצריות במסעדה בלי שום תחושת אשמה. ברור שבשבילם לחיות תחת שלטון דתי יהיה גהינום. אבל בשבילי? 

לכל מדינה שביקרתי בה היו את החוקים המשונים שלהם שפשוט למדתי לפעול לפיהם. גם פה יש. וכולם משוגעים באותה המידה. ביפן צריך להוריד נעליים, בסינגפור אסור ללעוס מסטיק, בגרמניה בחור צעיר לא יעז להיפגש איתי לבד בלי כל החברים שלו אם זו פגישה ראשונה ואני צריכה לקבל את זה. בארה״ב אני חייבת לחייך כל הזמן אחרת אני לא מנומסת ולנסות להבין מרמזים דקים למה האדם מולי מתכוון כי ישירות הוא לא יגיד לי. ברוסיה אסור לחייך כי מי שמחייך בלי סיבה מוצדקת נחשב רפה שכל. בישראל אני אצטרך ללכת עם חצאית וכיסוי ראש כמו שהייתי צריכה אם הייתי נכנסת למסגד באיסטנבול. אף מדינה היא לא המדינה בה כולם הם כמוני כי אני יותר מידי מפוזרת על פני כל העולם. ואולי זה מה שמתפספס בתודעה של השמאל. 

הם גם מפוזרים מידי. כל האתאיסטים האירופאים שהקימו את המדינה היו כמוני. רק שהם חשבו שהם יכולים ליצור לעצמם מדינה של שכמותם. רק שלא היו מספיק שכמותם אז הם התחילו לייבא יהודים מכל חור בתקווה שאותם אנשים יחיו לפי החוקים המפוזרים שלהם אבל זה לא עובד כך. המפוזרים תמיד יהיו מיעוט כמו שמדעני טילים לא יכולים ליצור לעצמם מדינה שבה כולם מדעני טילים. מדינה קודם כל משרתת קבוצה גדולה של מטומטמים. אנשים שיחד מהווים מקשה שזזה באותו הכיוון באותו הקצב כמו עדר כבשים. אין מדינה של אינדיבידואלים. 

בקרב יהודים האבולוציה יצרה עודף של אינדיבידואלים והם נתנו לעולם מלא מתנות מדהימות אבל הם לא יכולים למלא מדינה. בעיקר כי לא מספיק אכפת להם מהגבולות הפיזיים והגבולות התרבותיים או הרוחניים שלהם. הכל מפוזר, פרוץ. זה מקור ליצירתיות אבל גם הסיבה לכך שהשמאל לא ממש מתרבה. כשאין לך גבולות וחברה שחולקת את הגבולות האלו, הרבה יותר קשה לגדל ילדים. זה למה לשמאל אין שיטת חינוך והגנים נראים כמו אוטונומיות שלטון של גננת מלכה ולא חלק מזרם חינוכי שאמור לעצב את התודעה של האזרחים. וכן בפינלנד הילדים מעוצבים בדיוק כמו שמעוצבים הילדים בחינוך הדתי רק לכיוון קצת שונה. אבל אינדיבידואלים לא מסוגלים ליצור שיטת חינוך ולכן גם לא ממש מסוגלים ליצור מדינה. אז תודה רבה לקומוניסטים האתאיסטים החמודים שהואילו בטובם למות בעד ארצנו ועכשיו אנחנו נסלק את השארית שלהם כדי ליצור פה מדינה אמיתית עם גבולות ברורים. ועל הדרך נכוון נשק לפרצוף של הגברת הערבייה שמוכרת תיקים בקניון כפר סבא ונעדכן אותה שאם היא לא מעוניינת לחיות פה בתור אזרח סוג ב׳ ללא זכות הצבעה, היא מוזמנת להעביר את עצמה לאן שהשד ייקח אותה, ושתיזהר שהדלת לא תחבוט בה בדרך החוצה. למה ככה? כי וואלה, לא הצלחנו להסכים על שום דרך אחרת. 

יש מלא דרכים אבל צריך לבחור אחת. שתי מדינות עם ירושלים שמנוהלת על ידי ירדן זה גם דרך. הכל קביל רק צריך להסכים. וכמו שהשמאל לא מסוגל להסכים על שיטה אחת שבה הגננת מעבירה ערכים לגיל הרך, ככה לא הצליח גם להסכים על הדרך הנכונה לנהל פה את הסיפור עם הערבים. אז מגיעה קבוצה שמסוגלת להתאחד וקובעת עובדה. עובדה מחורבנת אבל אם להיות כנים, גרועה פחות מאשר להמשיך לענות מיליוני אנשים באי ודאות. 

אף אמא לא רוצה שהילד בן ה 13 שלה יצא למסע רצח והתאבדות. ואולי לעזוב את הארץ בה היא חיה דורות תחת אותו עץ זית בשביל להציל את הילדים שלה זו אופציה טובה יותר. בסופו של דבר הגירה היא משהו שאנשים מצליחים להתמודד אתו. וזה רק עניין של פרשנות. 

הייתי רוצה להראות שיש דרך אחרת. שעם חמלה אפשר ליצור דברים יפים יותר מאשר עם מאבקים והכנעה אבל את מי אני אצליח לשכנע כשהרוב עדיין רואים סרטי אקשן בהם אם אין הכרעה חד משמעית של ה״טוב״ על ה״רע״ אז אין רייטינג… אין לי אזרחים פוטנציאליים למדינה שלי. וגם אם יש, הם כמוני, עקרים. כמו החברים שלי. אלו שאני עדיין מצליחה להתחבר עליהם. 

אני בסופ״ש הזה חיה בקצה של כפר סבא, בחדר של ידיד שלי שנסע לחופשה באילת בדירה עם עוד שני ידידים חמודים. כולנו, כל הארבעה לא בצפי להתרבות בקרוב. ואנחנו ממש חמודים ורגישים ומתחשבים וממש נוח לחיות פה. ויש אויר טוב ועוד מעט נלך לעשות טיול בטבע ולהפריח עיגולים של עשן לתוך הנוף ולהתחמק מהפיל שבחדר ״לאן כל זה מוביל…?״ 

בבוקר אחד הבחורים נכנס להתקלח בדיוק כשקמתי אז פשוט הלכתי לקניון כדי להשתין. זה קרוב. עשיתי סיבוב בין הבליינים של שישי בבוקר והרגשתי כמו בחו״ל. אנשים עם תרבות זרה שלי נותר רק לכבד מרחוק. עושים שופינג של נצנצים חד פעמיים בקבוצות בעלות קרבה גנטית ותוך כדי מבססים מערכות יחסים על ידי ריבים קטנים וגדולים, התפייסויות וויתורים. ממש נשיונל ג’יאוגרפיק. בדירה אני ראיתי את הבחור עומד להיכנס להתקלח ויכולתי להגיד לו, ״רגע, אני צריכה לשירותים״ אבל לא אמרתי כלום. רק נכנסתי לחדר שלי, לקחתי את התיק ויצאתי לקניון. אתמול כשניסינו לעשות ארוחת ערב היה מאתגר.

 ״אני חושבת לעשות תבשיל תפו״א, מה אתה חושב?״

״אהה בטח, אם זה מה שאת רוצה…״

״אתה מעדיף משהו אחר?״

״אם את מעדיפה משהו אחר…״

״אולי נוסיף רוטב עגבניות?״

״אני יכול לעשות רוטב עגבניות.״

״אתה רוצה לעשות רוטב עגבניות מעגבניות טריות? אפשר פשוט להשתמש במה שיש מוכן של ברילה…״

״אני יכול לעשות רוטב…״

״כן, אבל האם אתה רוצה?״

״אם את רוצה?״

״אז זה לא שיש לך איזה רצון לעשות רוטב עכשיו…״

״אני יכול אם את רוצה…״

״נשים ברילה.״

מה שבסופו של דבר גרם לארוחה הזו לקרות ולהיות טעימה בצורה יוצאת מן הכלל זה העובדה שאני דיקטטור. אני החלטתי לקנות את הבשר, לחתוך תפו״א בעיגולים, לשים במחבת ולא בתנור, לשים על זה את הרוטב ולטגן את הבצל עם הבשר בנפרד ואז לשפוך על התפואדים שכבר התרככו. גם הרשתי לעצמי לשים על זה גבינה מה שהתברר כטעות, כי אחד הבחורים לא אוהב אבל מי יכול היה לצפות שפתאום תהיה לו דעה…

אפשר היה גם לעשות אוכל אחר לגמרי. אפשר היה לעשות ארוחת דוריטוס מטבלים וקולה. אפשר היה להזמין פיצה. אפשר היה לעשות סלט עם עוף מוקפץ. אפשר היה לאכול שאריות שניצל קפוא. הכל אפשרי רק צריך שמישהו חזק יגיד מה מזה הולך לקרות. אם שלושתנו היינו חזקים באותה המידה, יתכן ולא היה קורה שום דבר מוצלח. האדם שקובע הוא זה שרגיש פחות לצרכים של אחרים. ובין שלושתנו אתמול בערב זו הייתי אני. 

בארומה של הקניון של כפר סבא יש מקומות ישיבה בחוץ שהם ממש נחמדים. יש לי פינה בצד עם שקע ואני יכולה לראות את כל המשפחות הסועדות בלי שהם ישבו לי על הראש. ילד קטן כבן שנתיים מסתובב בין הרגליים של האנשים ונראה כאילו אף אחד לא לוקח עליו בעלות עד שההורים קמים והילד מתחיל לצחקק לעברם ובורח לתוך השביל המוביל לחנייה, האישה ממשיכה לדבר עם הסבתא על כל מיני עניינים משפחתיים והאבא שנראה כמו בן קיבוץ, רזה, חזק וזריז עם נעלי רפת, נותן לילד להתרחק קצת מעבר לגבול הנוחות ואז רץ אחריו בצעדי ענק שהופכים את הריצה של הילד לריצת צעצוע, תופס אותו ומרים אותו באוויר תוך כדי שהילד מתפקע מצחוק. 

אחרי כמה דקות אני שוב מבחינה בילד כבן שנתיים מסתובב בין השולחנות. דורך קצת על הצמחייה ליד העץ קישוט באמצע הרחבה, מתעניין בעציץ וברעש של הנעליים של הגברות שיוצאות מבית הקפה, ולא ברור למי הוא שייך בדיוק ואז קם מאחד השולחנות זוג מוסלמים. רואים לפי כיסוי הראש של הבחורה. הם מתחילים ללכת לכיוון היציאה מהרחבה לכיוון החנייה והילד שרואה אותם מתחיל לברוח לתוך השביל. הילד רץ ומצחקק. האישה עם כיסוי הראש ממשיכה ללכת ברוגע תוך כדי שהיא מסדרת את התיק שלה. הילד מגיע לאותה הנקודה של גבול הנוחות ליד המכוניות והגבר תופס תאוצה בצעדים של ענקים מהסרטים מגיע לילד תוך שבריר שנייה ומרים אותו באוויר בזמן שהילד מתפקע מצחוק. 

אני חשבתי לעצמי שזה חשוב ללמד כמה שיותר אנשים חשיבה אנליטית מילולית כדי שיהיה קל יותר להעביר רעיונות ולגבש תוכנית עבודה משותפת למען העתיד. אבל אולי לא. כי גם לחברים הוורבאליים שלי להם יש חשיבה אנליטית אני לא מצליחה להסביר כלום. אולי יש יותר סיכוי להישען על תקשורת לא מילולית כמו שאין טעם לראיין שחקן כדורגל כי הוא לא מסוגל להסביר במילים את מה שהוא עושה. אולי אפשר ליצור מצבים שמאפשרים לאנשים ליצור חיבור ולהבין אחד את השני בצורה אינטואיטיבית. אבל אז איך אנחנו שונים מחיות?

עכשיו אלך חזרה לבית בכפר, אוכל תפוז ונלך לטייל ולעשן באחו.