יש קפה ויש עוגיות שקדים שוקולד וכרמל. אלו עוגיות ב 45 ש״ח מהקונדיטוריה בה עבדתי פעם ושעל בעל הבית שלה איימתי שארביץ לו. הוא עושה אחלה עוגיות. חרא בנאדם אבל איש עסקים למופת. ממש מאתגר כל תפיסה דתית לפיה למעשים טובים יש תגמול מבורא עולם. והוא גם מאוד מודע לזה. אמר לי פעם שכל מה שהוא עושה הולך לו והוא יודע שיש לו השגחה עליונה כי הוא אף פעם לא נכשל. אני בטוחה שזה לא מדויק אבל אני ראיתי בעצמי שזה מאוד קרוב לאמת. זה בערך מה שגם אני אומרת לאנשים, לפחות למי שנראה לי שלא יפתח כלפי שנאה עזה אם ישמע את זה. אבל לרוב הם מגנים על השפיות שלהם בכך שהם לא באמת מאמינים לי. 

לאח שלי סיפרתי על הלוח המחיק והשולחן הלבן שחיכו לי מחוץ לגלריה לאמנות שפתחתי בשנת קורונה בלב תל אביב. רציתי שולחן לבן ולוח מחיק כדי להעביר סדנאות ציור ולא היה לי כסף לקנות אז הלכתי לטייל ברחובות תל אביב וכשחזרתי לגלריה הם פשוט חיכו לי שם, מפורקים עם כל הברגים בשקית קטנה, שעונים על הגדר. הוא אמר ״וואו יפה…״ אבל הרגשתי שזה היה ״וואו״ צולע אז מצאתי תמונה של הפוסט על זה בפייסבוק. תמונה שממש רואים את השולחן והלוח המחיק הלבן יפים וכמעט חדשים על רקע גדר השיחים שמחוץ לגלריה. שלחתי לו את זה והוא כתב לי ״אשכרה? וואו!״ מזה לומדים שכשאני מספרת משהו אז אין לזה שום משמעות. אפילו לא לבני אדם שחינכתי מגיל אפס לעריץ אותי.  

מגיל קטן דמיינתי בעיני רוחי את הרגע שבו אוכל להוכיח לאנשים בעזרת כוחות קסם שאני צודקת. וכל פעם יצא שעדיף לי שלא. בהתחלה היה מדליק להוכיח שאני יודעת על מה אני מדברת והם חבורה של סתומים שעכשיו צריכים לקחת אותי ברצינות אחרת אני אשרוף להם את הטוסיק בלהבות שיוצאות לי מהעיניים אבל מהר מאוד הבנתי את ההשלכות של זה ואת כל ההשפעות השליליות של התנהגות כזו וזה ממש הוציא לי את החשק לשליטה אבסולוטית. כי מי ששולט בצורה אבסולוטית הוא גם פרנואיד בצורה אבסולוטית. או לחילופין למעשה לבד בעולם. זה לא נעים להיות אלוהים. ואלוהים כשהיה כל כולו לבדו, הרגיש לא נעים בכלל וזה למה הוא התחיל להתפצל שוב ושוב ושוב עד שבקצוות הענפים שלו לבלבו להם בני אדם קטנים ששכחו שהם בכלל מחוברים לאיזה ״אחד כל כולו״ כלשהו וככה היה לו יותר נעים. 

הגננת בגן היום הייתה חרדית. אמרה שהיא מחשיבה את האמונה שלה אישית ולעולם לא תנסה לחנך לפיה אף אחד. זה מיוחד שהיא הצליחה לעשות את ההפרדה של אמונה אינטימית כדיבור אישי עם האל והערכים לפיהם בני אדם אמורים להתנהל. כי ערכים יש לה ועוד איך ולפיהם היא בהחלט מחנכת וטוב שכך כי הגן הזה לפני כמה חודשים היה תחת גננת אחרת שלא הצליחה לעשות את הקסם הזה. היא מבינה שילדים צריכים מסגרת וגבולות ומעידה על כך שההורים של הגן הזה במיוחד לא מסוגלים לעשות את זה. הייתי בשמחה יושבת איתה ומדברת שעות. המון שאלות יש לי לשאול אותה אבל לא היה לי מספיק זמן. רק הספקתי לשאול איך זה שהיא כל כך ליברלית יחסית לחברה שאליה היא משתייכת והיא אמרה שהיא לא נולדה לבית חרדי ולכן היא פיתחה סובלנות כלפי השקפות עולם שונות. 

אני הייתי מוסיפה גם שאולי העובדה שהיא הגיעה לאמונה שלה בכוחות עצמה מאפשרת לה להרגיש ביטחון שאנשים שנולדו לתוך האמונה, לא מסוגלים. יש לה חברות שמזדעזעות כשהילדים שלהן נחשפים לתכנים חילוניים כי הן מפחדות מהשפעות של ״תרבות זרה״. היא מנסה להסביר להן שזה רק הופך את הזר ליותר נחשק ועושה את הפעולה ההפוכה ממה שהן מתכוונות. אבל זה לא עוזר לה. שום הגיון לא ירפא את רפיון האמונה שלהן עצמן בדת, והוא זו שגורם להן להיות חרדות לאמונה של הילדים. היא מספרת גם שהרבה הורים בגן הזה חרדים להשפעה שלה על הילדים כי הם פוחדים מתכנים דתיים ובודקים עם הסייעת שלה מה הגננת מספרת לילדים על ״אלוקים״. היא לא מספרת יותר מדי לטענתה. מבחינתה שימצאו את הדרך שלהם לדת בכוחות עצמם והיא לא מרגישה שזה התפקיד שלה לדחוף אותם לשם. 

הלוואי ואני הייתי יכולה להרגיש ככה לגבי האמונות שלי. פשוט לתת לאנשים להגיע עליהן לבד. אבל לה יש את הקהילה שלה שהיא מרגישה שמגבה את השקפת עולמה ולי אין. אולי חוץ מג'ינגס חאן ושפינוזה אבל הם לא ממש יוצרים סביבי קהילה תומכת. אני לא הייתי רוצה שילד שלי יגדל בחינוך דתי אבל אין לי בעיה שיגדל עם אנשים בעלי אמונה דתית. יש הבדל. בכל חברה יש את האנשים שמאמינים במה שאני מאמינה בו שזה בעיקר לכבד את השונה. אבל האנשים האלו לא מתגבשים יחד. הם צצים כמו פטריות נדירות בלי שום אזהרה ונעלמים חזרה לקהילות שלהם. ונראה שלא מפריע להם שהאחרים בקהילה שלהם לא דומים להם בכלל. רק לי זה מפריע. רק אני נחרדת מהמחשבה של לשלוח ילד לגן שבו הגננת אומרת ש״המן היה רשע ורצה להרוג יהודים״. הרי אני לא מאמינה שיש אנשים ״רשעים״. אני מאמינה שלכל אחד יש מניע והחלוקה של בני אדם לאנשים טובים ואנשים רעים, הורסת את היכולת שלנו להבין אחד את השני ולעבוד יחד. החלוקה הזו גם לא מאפשרת לנו לזהות את הצדדים ה״רעים״ בעצמנו ולהשתפר. 

זה למה במשך רוב חיי לא יכולתי להבין את השנאה כלפי יהודים. ולא יכולתי להבין את השנאה כלפי ישראלים. הרי אני יודעת שאני לא אדם רע. ואני יודעת שהאנשים שקרובים אלי הם לא רעים. 

אבל אנחנו לא צריכים להיות רעים כדי לגרום סבל. מספיק שאנחנו שאננים. לא לוקחים ברצינות את הביקורת שמעבירים עלינו ולא מזהים את השקרים של השלטונות שבמשך דורות מאכילים אותנו כדי שנמשיך לתת מעצמנו לחזון הציוני. מספיק שלא נשים לב שהמים של הסיר כבר רותחים והמיסים שאנחנו משלמים על כל השוחד שהשלטון משלם בשביל להשתיק אנשים, מבשלים אותנו בחיים. 

לא צריך להיות רשע כדי לתת לזה לקרות רק מהצד רואים שמשהו לא תקין. אבא שלי ניסה לשכנע את דודה שלי שנים לעזוב את רוסיה. ניסה להסביר לה שהשלטון שם הוא אכזר ולא יציב ויכול להזיק לה ולבן שלה והיא לא תדע מאיפה זה יבוא לה. והיא כל הזמן אמרה לו שהוא מגזים. עכשיו הבן שלה פליט והיא תצטרך ללמוד לחיות בלעדיו. אמרו לנו שאנחנו כובשים ואנחנו אמרנו שזה לא באמת ככה. שהם מגזימים. אנחנו טובים והילדים שלנו שמשרתים בצבא הם ילדים טובים. וזה הכל נכון והילדים הולכים לבצע פקודות של המפקדים עם הכוונות הכי טובות. רק שהמפקדים האלו פועלים תחת הנחיות של ״המטרה מקדשת את האמצעים״. ויש לי תחושה שזה אף פעם לא נכון. אולי זו האמונה היחידה שלי שאני כל פעם רואה את העולם מנסה לאתגר, אבל שוב ושוב אני חוזרת לזה שזה כך. האמצעים הם המטרה. האמצעים הם אלו שיוצרים את נפש האדם ונפש האדם היא המטרה. אין עוד מטרה מלבד זו. אם נהפוך כולנו לרוצחי תינוקות נוכל להשיג את ארץ ישראל השלמה אבל מה יהיה עם הנפש שלנו? מה יהיה עם המטרה?

אני לא מרוכזת. ממש קשה לי לשמור על רצף מחשבה. היום בגן לא הייתי נוכחת. עוד לפני שהגעתי לגן הייתי חצי כוח. משהו מעורער. לא ברור אם זה כי לא ישנתי מספיק או כי לא אכלתי נכון אתמול. אולי לא שתיתי מספיק קפה ויותר מדי מידע נכנס לקולטנים ומעט מידי יצא אז התחלתי לטבוע. זה קורה. ניסיתי להגיד לילדים היום לסדר את הטושים והם התעלמו ממני לחלוטין. ויצא לי קול ציפציף ומשפטים מבולבלים. כאילו פתאום יש לי אופי אחר. פשוט משהו השתנה בתנאים הסביבתיים שלי אז השתנה לי גם האופי. וזה גם נהיה כדור שלג. פעם זה היה הורס לי את כל היום. מתחיל במעידה קלה והורס את הביטחון ומתפתח לשיתוק מוחלט ויוצא שאני מבלה את כל היום בלנקות משהו בלי לדבר עם אף אחד. ניקיתי היום די הרבה אבל לא נפלתי. היום אני יודעת שזה זמני. 

הילדה זרקה את הטושים בלי פקק על השולחן ואני אמרתי לה שזה לא בסדר. היא הסתכלה עלי ולא הגיבה רק הלכה לאבא בדלת. אני בקטע פתטי מרשים לקחתי את הטושים הפתוחים והלכתי אחריה ובזמן שראיתי את הראש הקטן שלה נעלם בדלת, אמרתי חצי לצל שלה חצי לעצמי ״מה, ככה אתם מתנהגים לטושים?..״ כן. ככה הם מתנהגים לטושים. ומי את בכלל, כפי ששאל אותי אחד הילדים כשהתיישבתי לידם בשולחן לקראת סוף היום. הם אשכרה לא שמו לב שהייתי איתם מתחילת הצהרון. וזה בסדר. כי אני יודעת שזה לא מגדיר אותי. אני יודעת שיצאה לי פדיחה ושמחר יהיה יום אחר שלא מושפע מהיום. אלא אם כן יש משהו שימשיך איתי כמו מחסור בוויטמינים, שינה, או עוד איזו שטות שעוד לא עליתי עליה. 

מה שכן, הברכיים שלי חורקות פחות. היום עליתי וירדתי במדרגות בריצה קלה ולא שמעתי שום קליקים מהברך הדפוקה שלי. מזמן לא רצתי במדרגות. בגלל הברכיים ובגלל שהציצי שלי כבד ומעצבן לרוץ אתו אם אני לא בחזייה הנכונה, אבל היום לא התאפקתי. אתמול לא עשיתי מנוי לחדר כושר. במקום זה לקחתי את הכפפות כושר שאני סוחבת איתי במזוודה והלכתי למתחם כושר בטיילת איפה שכל הבחורים עושים דאווינים. עכשיו שאני זקנה, אני יכולה להתאמן שם. בנעורי, כשהייתי נראית כמו בובת LOL, בשנייה שהייתי נעמדת בסביבה כזו הייתי מרגישה את הדם של הבחורים עולה לנקודת רתיחה והמוח שלהם נכנס לניוטרל והייתי רוצה שתבלע אותי האדמה. עכשיו אני יכולה פשוט לבוא ולהתאמן במגושמות שלי כמו אדם מן השורה. 

המים בים היו פלאטה והשמיים סגולים והאוויר רגוע ושקט. ואני ניסיתי להחזיק את עצמי על החבל ולא הצלחתי יותר מכמה שניות ואז התאמנתי קצת על המכשירים השונים וחזרתי להיתלות על החבל. ככה באיזה שלושה סיבובים עד שהבנתי שזה הקצה של מה שבריא לי, למרות שזה לא הקצה של מה שאני מסוגלת אם אני מכניסה את עצמי למצב קרבי. אבל מצב קרבי הוא לא לטווח ארוך ואני מנסה לחיות בלי מלחמות. נראה… כמה פעמים ביום אני תופסת את עצמי במודעות לזה שכל השרירים של הגוף שלי מכווצים והכתפיים באזור האוזניים והגב עקום והגבות זועפות ואז אני פורמת את עצמי ומתחילה לזוז לאט יותר. וכמובן אחרי דקה הכל חוזר למה שהיה אבל אני מנסה. ככה כמה פעמים ביום פשוט להישען לאחור ולהרגיש בטוחה נראה לי זה יתפוס רק צריך להמשיך להתאמן. 

אז לטיילת יש מלא מלא מדרגות ואני עשיתי אותן אתמול איזה 20 פעם בהליכה לאחור. לברכיים זה עוזר. להתאמן עוזר. וגם התחושה שלי של שרירים שהיו רדומים שפתאום התעוררו לתחייה ממש נעימה לי…. מה אם זו הבעיה? מה אם אני פשוט העלתי את הטסטוסטרון שלי וזה עירער לי את היכולת להורות לילדים איך לנשום? זה יהיה ממש מצחיק אם אני אגלה שאי אפשר להיות גם בן וגם בת ושחייבים לבחור. 

או שאני יכולה לעשות אקרובטיקה אווירית ולסחוב דליים של 20 ליטר צבע במעלה המדרגות לקומה חמישית בתור שיפוצניקית, או שאני יכולה להגיד לילדים לאסוף את הטושים והם פשוט אוספים אותם. אין גם וגם. אוף. אני רוצה גם וגם. ועוד כל מיני. אני רוצה מלא תכונות אופי. אולי התכונה שאני לא רוצה זה את מה שגורם לידיד שלי לאסוף בגדים ישנים מהספסל ולהשתמש בהם בתור סמרטוט רצפה כי במילא יזרקו אותם אז חבל לבזבז. ואני מסכימה עם זה 100%, רק בחיים לא אעשה את זה. משהו בי לא מסוגל להקדיש כל כך הרבה אנרגיה לסדר וארגון. 

אפילו המעט שעשיתי אתמול שינה לי את הגוף. הזרועות שלי נפוחות והגב שלי יציב יותר כי יש שרירים בבטן ובצידי הגוף שלא היו שם שלשום. פשוט כיף לי להיות בתוך עצמי אפילו עם המעט שהשתנה.

וזהו. נגמרתי. לא מסוגלת יותר לחשוב בקו ישר. אלך לבשל לי תפוא״דים כדי להחזיר לעצמי אשלגן.