שוקולד לבן זה נחמד. נתנחם בו. אני יושבת במסדרון של סלינה נווה צדק. זה הכי קרוב ללובי שיש להם ושומעת את הפקידות מנהלות שיחת מרמור על כמה שהבוסים קמצנים. עצוב. מקום נחמד רק מרגישים את הזלזול. בדברים הקטנים. וחבל. מדברות על זה שהמנהלת שלהם מרוויחה 40 לשעה ושזו עבודה קשה והן לא מבינות למה היא עושה את זה. מבחינתי 40 לשעה זה שכר מינימום וזה שהפקידה אמרה שהיא מרוויחה 35 אשכרה גורם לי לחשוב פעמיים האם להזמין פה מקום. מצד שני איזה אופציות יש לי? ככה בטח חושבות גם הפקידות. 

זבל. למה כל כך קשה לשלם לבני אדם את מה שמגיע להם? למה שכר נחשב בעיני בעל העסק כסף שנזרק לפח ויש לצמצם את ההוצאות. הרי זו אם כל ההשקעות! רק שזו לא המציאות. במציאות מי שמזלזל בעובדים ומצמצם את הדימום הכספי, מצליח לשרוד בשוק ומי שנותן ותומך, נסגר. זין. לך תתלונן אחר כך שהגננת מרביצה לילדה בגן… מעניין למה… 

מה יקרה אם כולנו פשוט נחליט שאנחנו לא ננצל? בשביל זה יש ממשלות. בשביל זה יש שכר מינימום שאמור להגיד לכולם לפי איזה כללי משק לשחק. רק שהממשלה בכיס של בעלי העסקים או יותר נכון בעלי התאגידים ואולי גם בכיס של איזה כמה אנשי דת, אז ככה אנחנו חיים. וכולם נגד כולם. אבא שלי שונא את אלו שמייצרים גבינות יקרות בארץ. המחיר יקר יחסית למחיר של הגבינות האלו בצרפת, אז הוא משוכנע שהם גזלנים. הוא גם שונא את אלו שמוכרים בארץ את הגבינות הצרפתיות, שוב כי המחיר יקר מבצרפת. ניסיתי להסביר לו שיש מס על יבוא מוצרי יוקרה וזה מקפיץ את המחיר ואם זאת יש פיקוח מחיר על  מוצרי בסיס ולכן רוב המוצרים נמכרים בהפסד אז הרווח מהגבינות היקרות חייב לכסות את זה. אבא שלי לא הבין. כלומר לא רצה להבין כי אם המוכרים הם לא תאבי בצע, אז את מי צריך לשנוא? הרי מישהו חייב להיות אשם וכדאי שזה יהיה מישהו שקל להפנות עליו את האצבע אחרת אפשר להשתגע אם מתחילים לרדוף אחר רוחות רפאים. 

אני מתחילה לאבד את זה בפעם המי יודע כמה פשוט כי אני לא מצליחה להסביר לאף אחד שום דבר. אבל כלום. זה מטורף. ילדה בגן שאני מבלה בו שבוע משתוללת כל פעם שמנסים למשמע אותה וזה מגיע למצב של בעיטות, זריקת כסאות וטיפוס על שולחנות. ראיתי אותה יום אחד עם הגוף מחוץ לחלון מנסה להיחלץ מהסורגים החוצה בקומה שנייה. הגננת עושה עבודה טובה בלהסביר ולקבוע חוקים ולתת יחס טוב וזה עדיין לא עוזר. כבר כמה גננות התפטרו מהגן הזה אבל הגננת הזו פייטרית. יש לה אמונה. ואולי הקדוש ברוך הוא יגיד לה איך להוציא מהילדה את השטן. בינתיים היא מגיעה למצבים גבוליים לצערי שמקשים עלי להמשיך לפרגן. 

כשהיא מביישת את הילדה מול כל הגן כאקט משמעתי, מתחילה הספירה לאחור עד שאני אוציא לה נזיפה. אני עוד מאתמול מנסה להבין איך להסביר לה מה זה PDA (הימנעות פתולוגית מדרישה) ואכן לפי התוכנית של בורא עולם הגננת הגיעה ברבע שעה לפני הזמן וישבה איתי בלובי, ובדיוק אותה הילדה השתוללה בלובי לבד והגננת הבינה שאם היא למטה לבד זה כנראה כי היה ממש רע איתה בבוקר. היא לקחה אותה ביד והעלתה אותה למעלה וחזרה לשבת איתי ועם הגננות האחרות שמחכות ש״הכיף״ יתחיל. 

אני ניסיתי. אמרתי שיש דבר כזה שנקרא PDA. אחת הגננות האחרות ישר התחילה להתעניין והגננת שלי התחילה להתעניין בכל דבר אחר. ברמה כמעט מעליבה. אמרתי שזה משהו שלא מאפשר לילדים להיענות לדרישות אבל המילים שלי לא הגיעו לאוזניים של הגננת בכלל. ניסיתי בדרך אחרת. 

״אני למדתי בבצפר דמוקרטי ולנו לא היו בעיות משמעת כי כשאין משמעת אז אין בעיות משמעת. פשוט היו כללים אבל לא היה אף אדם שממשמע והילדים לא הרגישו צורך למרוד.״ 

שאר הגננות התעניינו והגננת של הגן שלי קטעה אותי ואמרה שהיא מצטערת אבל היא לא מאמינה בזה. 

״ילד צריך שמבוגר יציב לו גבולות.״ 

ניסיתי להסביר שיש ילדים אחרים ושיש כללים אבל לא מבוגר אחראי ושזה שונה כי כללים נקבעים בצורה דמוקרטית ואז אין תחושה של כפייה… אבל שום דבר מהמשפטים האלו לא הצלחתי לומר מהתחלה עד הסוף באופן רציף כי היא הייתה עסוקה בלקטוע אותי ולדבר על זה שהיא חייבת לדבר עם אמא של הילדה והמשמעת חייבת להתחיל בבית. 

אני ויתרתי ועליתי למעלה. לאורך כל היום הילדה המשיכה להתנהג כרגיל כלומר ממש סבבה עד שיש דרישה מפורשת, ואז היא מתחרפנת. הגננת המשיכה לזיין לה את השכל על כמה שהיא ילדה טובה והיא צריכה להשתדל יותר ושהיא חייבת ללמוד לכבד את הגננת כי בגן זה לא כמו בבית ובגן:

״אני המחנכת ואני אחנך אותך.״ 

ממש בא לי להגיד לה ישירות שזה נשמע לילדה כמו: 

״אני השטן ואני אזיין אותך!״ 

לא מפתיע שהיא בועטת בה ובורחת. ואני שוב ושוב ניסיתי להגיד משהו על אוטיסטים ואז הגננת הכריזה שהיא למדה על אוטיזם ואין לילדה הזו אוטיזם. ואז ניסיתי להגיד משהו על זה שיש מבנה מוח שונה לילדים שונים והגננת אמרה שכן, היא פשוט מחוננת. היא עושה תרגילי חשבון של כיתה א׳ בגיל 4. ואני אמרתי לה:

״בדיוק, זה הצד השני של אותו המטבע. עם יכולות מוגברות יש גם מגבלות מסוימות.״ 

ונראה לשבריר שנייה שהגננת מבינה משהו אבל אז היא שוב מתחילה גל חדש של אין משמעת בבית ושהיא עבדה עם כאלו ובלה בלה בלה. עד שהילדה שברה לה את הטלפון וכל מפגש הסיום של היום הגננת הייתה צריכה לשבת איתה בצד ולהחזיק אותה בכוח כדי שתפסיק לשבור דברים. 

אמרתי לה שאשלח לה משהו על PDA והיא אמרה שהיא תמיד מוכנה לשמוע וללמוד. אירוני. התקשרתי אליה אחרי שהסתיים הגן וניסיתי שוב להגיד משהו על זה שילדים שונים ושיש… נתקלתי בחומה של מלל שמסביר לי שהילדה צריכה משמעת מהבית ובלה בלה בלה. אמרתי שאשלח לה בכל זאת. אפשר להביא את החמור למים אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות. ומה אני אמורה לעשות? להתפוצץ? היום היה לי פשוט איכס בגן. לא היה לי מצב רוח לכלום ואפילו הילדים בקושי צחקו ממני. לא נחמד. אבל איכשהו לגננת ולסייעת השנייה דווקא היה מצב רוח טוב יותר. מה, זה בא אחד על חשבון השני? אם אני עושה צחוקים אז הן מרגישות בחוץ ולא מקבלות תשומת לב ואם אני מדוכדכת אז הן יכולות לפרוח? למה ככה? אי אפשר גם וגם? 

ומה התפקיד שלי בכל זה? מה אני אמורה להרוויח מהסיפור הזה? מה ללמוד? לראות את הילדה ופשוט להיות עצמי כי אנשים לומדים רק מחיקוי ולא מהסברים? אבל זה ממש ממש בטפטופים ואני רוצה מבול של שינוי. למה. למה אני צריכה את השינוי? כי המצב הקיים מאיים עלי? כמה אני מחויבת להתערב בחיים של אנשים שנראים לי סובלים? למה שום דבר לא מרגיש לי אינטואיטיבי? יש לי נוסח של משהו חמוד להפיץ בבני ברק ולמעשה בכל הארץ והמטרה היא שכמובן כל העולם פתאום יראה את המציאות כמוני. אבל למה בעצם? אולי צריך לתת לאנשים לראות את מה שהם רוצים לראות. אולי אני לא אמורה לתת לגננת עצות או לתת לילדה תמיכה. אולי הן אמורות למרר אחת לשנייה את החיים וללמוד מזה ולגדול בקצב שלהן ואני סתם מזרזת תהליכים שאסור לי להתערב בהם. אולי זה למה הגננת פחות או יותר סתמה את האוזניים ושרה: 

״ננה ננה בננה אני לא שומעת אותך בכלל…״ 

אולי חוקי הטבע מגנים עליה מפני ולא נותנים לה להקשיב למה שהיא עוד לא אמורה להבין. הסייעת הקשיבה. היא ממש התעניינה. והגננת השנייה שישבה לידנו גם התענינה אבל הן לא אלו עם הבעיה. אבל אולי הן לא אלו שאמורות ללמוד מהמפגש הזה. אולי אני אמורה ללמוד לשים את הדגש שלי על האושר האישי שלי ולא על תיקון החיים של אחרים. אולי יש סיבה למה הפקידות קבלה של סלינה מרוויחות פרוטות? אולי הן לא אמורות להמשיך לעבוד פה להרבה זמן וזו הדרך לתת להן כלים וחשיפה ולשלוח אותן הלאה? אבל אז מה עושים עם מלחמות ענק ואלימות במשפחה ואונס ורצח ונרקומנים? מה, כל אחד נמצא במקום שלו ואני אמורה פשוט לפזז ביניהם כאילו לא ראיתי ולא שמעתי? 

פעם היה כפר בו כל תושביו היו עיוורים. 

יום אחד יצאו מהכפר מספר חברים לטיול, ובדרך פגשו פיל. הם מעולם לא פגשו פיל ואחרי שמיששו את החיה המוזרה, רצו חזרה לכפר לספר לכולם מה פגשו. 

קיבצו סביבם את כל אנשי הכפר והחלו לספר: 

העיוור אשר בא במגע עם ראשו של הפיל טען: "פיל הוא כמו סיר״.

העיוור אשר בא במגע עם אוזנו של הפיל טען: "פיל הוא כמו סלסלת ניפוי קמח״.

העיוור שבא במגע עם שן הפיל טען: "פיל הוא כמו להב המחרשה״.

העיוור אשר בא במגע עם חדק הפיל טען: "פיל הוא כמו חבל״.

זה שבא במגע עם הגוף טען: "פיל הוא כמו אסם תבואה״.

העיוור שמישש את רגלו של הפיל טען: "פיל הוא כמו עמוד״.

זה שבא במגע עם ציצת שערות הזנב טען: "פיל הוא כמו מברשת שיער״.

כל איש ואישה, ילד וזקן, בעל אדמות ופועל, שומר מסורת ורודף חופש רואה רק חלק אחד של הפיל. ככל שנרחיב את מעגל השקפות העולם שאנו מכניסים לחיינו, כך נזכה לראות יותר מהפיל. 

בברכה 

אילה הגננת מתל אביב.

ומה אני אמורה פשוט ללכת לאיפה שנחמד לי בלי להתעכב על לעזור למי שלא מסתדר לבד? כי בכל מקרה לא אצליח לעזור ורק אשבור את הראש שלי בקיר וכל הכוחות שלי יגמרו על כלום. 

ואז באתי לשים מים חמים בתה. אבל הבחור היפני שגר פה בסלינה, היה באמצע לשפוך לעצמו מים והוא שאל אם אני גם רוצה. אני אמרתי לו שכן ואני הנחתי שהוא ייתן לי את הקומקום אבל הוא הרים את הכוס נייר ששמתי בה את התיון מראש והסתכל פנימה. הוא שאל אם זה טוב ואני אמרתי שכן, זה טוב מאוד, וחייכתי. הוא מזג לי מים. פשוט ככה כאילו הוא אח שלי. אני קדתי קלות עם ידיים צמודות כמו שאני תמיד עושה כשאני מקבלת מתנה ולקחתי את הכוס שלי. אמרתי לו שהוא יכול לקחת מהשוקולד שלי והוא בא ולקח קובייה. זהו. כאילו הכל בסדר. אבל לכמה זמן? עד שאמצא את הפגם? הרי בכל מקום יש פגם אז למה לטרוח להחליף מקום? אף אחד לא מושלם אז למה לטרוח להחליף בעל… אולי יש אנשים שהפגמים שלהם נחמדים לי… ואז אני אמנע מהם להתפתח… אולי יש מקום שלא ירגיש לי פגום… ואז על מה יהיה לי לחשוב? 

אז מה… לפזר את הפליירים שלי? או שזו התערבות גסה במהלך העניינים? בא לי? לא יודעת מה בא לי… ובכלל כמה להתערב בחיים של אנשים? האם לומר לבחור שעמד בקבלה והתלונן על ההליכה המבאסת מתחנת רכבת הגנה להוסטל, שהרחוב בו הוא עבר הוא הרחוב הכי יפה בתל אביב? זה רחוב לוינסקי על שם הסוציאליסט הרוסי שחזה את מדינת היהודים בארץ ישראל כחברה סוציאליסטית טכנולוגית אוטופית כעשר שנים לפני הרצל. הרחוב הזה מכיל בו את כל החברה הישראלית כולה.