מכתב פתוח לקהילה החרדית 

עשיתי בוקינג באברהם. משום מה בלב לא קל. אולי בגלל הבחור שעובד שם… אולי בגלל שאין שם וילונות למיטות. מצד שני המזרונים שם רכים יותר ויש אוכל בבוקר ולא צריך לשבור את הראש איפה לבלות את היום. הגננת לא אמרה לי מילה על מה שכתבתי או על מה ששלחתי לה אתמול. סביר להניח שפשוט אין מה לומר. סביר שמה שכתבתי היה קשה לקרוא. היום היה לה יום ממש טוב עם הילדה העקשנית והיא נראתה יותר רכה איתה. בתור צ׳ופר בסוף היום אמא שלה שבאה לאסוף אותה סיפרה לה שאתמול הילדה בילתה את כל הערב בעונש בלי טלוויזיה על איך שהיא התנהגה בגן. אולי משהו בה התרכך. ואני חושבת שאולי אני צריכה להתחיל ללמוד מאחרים גם. ללמוד מבן דודה שלי שעושה פודקאסטים עם ידיד שלו בנושאים פוליטיים ותרבותיים כל שבוע. זה מחזיק אותו מעל המים. הוא בוחר נושא, חוקר את האמאמא שלו ואז מנסח את זה ומביא בשידור ישיר מול קהל של 12 אימהות סבתות וחברים. יש להם 5 לייקים לפרק בממוצע. אבל זה קצת יותר רציני ממה שאני עושה כשאני זורקת חצאי תיאוריות לאוויר העולם ומצפה שמישהו דמיוני יקלוט אותן ויממש. אז אולי את המכתב שלי לבני ברק אפשר לנסח עם טיפה יותר רצינות. אולי אנשים אוהבים שמתייחסים אליהם ברצינות ולא בצורה פופוליסטית. 

יותר טוב? אולי. עכשיו אני אלך לי להוסטל לבדוק איזו מיטה נשארה לי פנויה מלבד זו שעליה טיפטפו המים בלילה… (כן, שוב)  ובדרך אוכל נקניק וממרח עגבניות מיובשות על הספסל ברחוב כי לסלינה נווה צדק אין מטבח.