לא ברור לי כלום… 

בבית הקפה השמאלני שלי בקינג ג׳ורג׳ כמעט אין אנשים ואני מתחבאת פה. לא יכולה יותר לראות זעם. היום יום זעם. הראש שלי שוב מתחיל לכאוב. אולי זו לא דלקת בסינוסים. מה שמציק לי באמת זה ששוב נרדמו לי הידיים בלילה. אולי כל הסלינה הזאת ממש לא טובה לעצבים שלי כי המזרונים שלהם זה קפיץ מתכת עם סדין מתוח מעליו. אנשים אוהבים מזרן קשיח. ככה הרופא אמר שטוב. למה אני אף פעם לא מצליחה להשתכנע מדברים שרופאים אומרים מספיק כדי שהם יעבדו. 

הבחור היפני אמר לי משהו שלא ידעתי. שנשיא סין, נבחר כבר כמה קדנציות רצופות בעקבות הבטחה לכבוש את טאיוואן. כלומר הוא מחויב לעשות זאת. אם הוא לא יעשה את זה אז הם לא יבחרו בו שוב או גרוע מזה… וכנראה שהוא טיפוס שלא ממש מרגיש בנוח עם לא להיות שליט אבסולוטי. יש פשוט אנשים שלא מוצאים לעצמם שום תפקיד אחר בעולם אז הם מאוד מחויבים לתפקידם בתור דיקטטור. 

אולי אני באמת צריכה לעבוד על האנוכיות שלי….

את כל הדרך לפה עשיתי בהליכה ממש ממש איטית כדי לחשוב. לא נראה שזה עזר. הכל מסתובב סביב אותו העניין. מה התפקיד שלי כשאני רואה אדם במצוקה. העיר מהממת. שלווה ומלאת סקרנות ואמנות ובנייה והתחדשות ויצירתיות ואנשים יפים שמתפוצצים מפוטנציאל. להתחיל את היום בהליכה איטית בנווה צדק זו דרך נהדרת להתעורר. אבל כמה זה רחוק מבוקר של אנשים במקומות אחרים… או שאולי זה לא? אולי זה לא המקום. אולי זה לא המגזר, אולי זה משהו שאי אפשר לתקן. 

אולי אנשים שנולדו להורים רואי שחורות יהיו כאלו לא משנה איפה תשים אותם? ותמיד תהיה להם תקרה שהם לא יוכלו לפרוץ אותה כי מעבר לה נמצאים האנשים האופטימיים ועד שהם לא יהיו אופטימיים בעצמם הם לעולם לא יוכלו להשיג את העושר והאושר שלהם. אבל מה לעשות עם זה שהאנשים האלו משפיעים לי על החיים? אם אני לא מנסה לעזור להם אז לפחות שאני אגן על עצמי… אז מה אני אמורה לעשות? לטפח את האופטימיות שלי ולתת לה לזרוח לי מהפדחת בצורה שתסנוור את כולם וכך העולם יהפוך למקום טוב יותר? אבל אני בעצמי לא מספיק אופטימית… אני מפחדת שאופטימיות היא אותה ההתעלמות מסימני האזהרה שהובילה לעליית הנאציזם. אז מה עושים? איפה הגבול? אני יכולה בכל נסיבות להיות האור החמוד והתמים שגורם להכל להיות טיפה פחות אגרסיבי אבל זה לא מספק אותי. זה לא כיף מספיק. לא מצליחה לזהות האם אני חייבת את ההתערבות הפעילה בצרות של אחרים כדי להרגיש סיפוק או שאני באמת מנסה למצוא את המקום בו הכל בסדר ולא מוצאת אז נלחמת כדי ליצור אחד. 

אולי דרך טובה לגלות היא לנסות לבלות זמן במקום בו הכל בסדר. איפה זה? 

בשביל למשוך אנשים לאיפה שאני נמצאת אני חייבת להישאר שם. אבל אני כל פעם יורדת לרמה שלהם כדי להבין את נקודת המבט שלהם ולהסביר את עצמי טוב יותר. אולי זה הפוך ממה שצריך. 

״לאוטובוס נכנסת גברת עם סלים תראו איך היא תופסת את כל הספסלים״. (אריק איינשטיין)

אח שלי שלח לי הודעה שנכנסה לו לאוטובוס גברת עם 6 חבילות של מצות ואני בתגובה שלחתי לו את השיר המפורסם ביקום. 

ראיתי את הארי פוטר באברהם הוסטל. כמעט ולא עשיתי בוקינג כי האשראי שלי לא עבר. הסתבר שטעיתי במספרים, אבל כמעט ביטלתי. לא שהיה לי איפה להיות חוץ מזה אבל היה לי קשה לעשות את ההזמנה עוד אתמול. לא ברור למה. דחיתי ממש עד לרגע האחרון. אבל עכשיו די נחמד. היו פה אותם פקידי קבלה שטרטרתי פעם קודמת להשיג לי מיטה בחדר שאני אוהבת והם זכרו אותי, מי היה מאמין, לטובה. ישר זכרו איזה חדר אני אוהבת והבחור ישב איזה עשר דקות סידר לי שאהיה באותו חדר. בחדר שלי טיפסתי על הקומה העליונה של המיטה אותה בחרתי ונכנס גבר כבן 50 והתחיל לסדר משהו במיטה מתחתי. חייכתי והצגתי את עצמי השכנה מלמעלה. הוא היה חברותי. הוא מווילס. אין לי מושג מה זה ווילס. מסתבר שהם מגדלים שם ירקות. הוא אמר שהוא הגיע לישראל לשלושה חודשים כדי להתנדב עם פליטים בתחנה המרכזית. ואני התחלתי לתת לו הרצאה על אוקסיטוצין וההבדל בין העשירים המונעים על ידי דופמין והעניים המונעים על ידי אוקסיטוצין ולמה הם לא מצליחים להבין אחד את השני. הוא אמר שלא חשב על זה ככה אף פעם…(ברור) ושחשב שזה רק עניין של אופי. 

הוא עובד בווילס בתור פועל בכל מיני עבודות כפיים והודה שכנראה אין לו מספיק דופמין בשביל עבודות יותר הישגיות. לומד מהר הבחור. ובאמת ברור לחלוטין שזה מקרה קלאסי של עודף אוקסיטוצין. פועל קשה יום שנוסע לצד השני של העולם כדי לתת למסכנים מגזע אחר. 

מעניין כמה אוקסיטוצין יש לגננת שאיתה אני עובדת היום. אתמול היא לא אמרה מילה על הטקסט הארוך ששלחתי לה. היום לקראת סוף היום נשברתי ושאלתי. בצהריים היא הגיעה מוקדם במיוחד בשביל לא להיתקע בחסימות כבישים של יום הזעם וישבנו אפילו כמה דקות בלובי למטה, ושוב הילדה הסוררת הייתה שם ושוב הסתבר שהיא ברחה מהגן והגננת העלתה אותה למעלה וחזרה להתלונן על כמה שהיא קשה ושהצוות של הבוקר חסרי אחריות. אני ניסיתי להצטרף כי באמת קצת הזויים אבל היא שוב דיברה מעל הראש שלי כאילו שאני אוויר. היא מאוד נחמדה. באמת… 

עליתי למעלה לחתוך ירקות ונתתי לילדה הסוררת לחלק צלחות. הגננת של הבוקר לא אמרה דבר אבל הגננת של הצהריים הגיעה ואמרה לי שאם הילדה השתוללה בבוקר אז הגננת של הבוקר מעדיפה שלא לתת לה ״פרס״ בצורה של לחלק צלחות. אחרי כמה דקות הגיעה האחראית וביקשה שאבוא לעזור בגן אחר אז את רוב היום ביליתי בתור סתם מנקה בגן שאותו אני לא מכירה. והילדים בכלל בדיוק סיימו לאכול וירדו לחצר. אני נזכרתי שאמרתי לגננת בטלפון שאני מבינה שהילדה הסוררת היא אוטיסטית כי אני אוטיסטית והיא ממש לא התייחסה לזה ברצינות. 

מעניין אם היא הייתה לוקחת את זה קצת יותר ברצינות אם הייתה יודעת שבזמן ששטפתי את הרצפה האחראית העלתה ילד למעלה ואמרה לי:

״הוא התנהג לא טוב , אני אתקשר עוד עשר דקות כדי לבדוק אם הוא כבר נרגע ואז הוא יוכל לרדת למטה…. ״

ואני חיכיתי שהיא אשכרה תתקשר. כאילו שזה משהו שבאמת צריך לבדוק אותו. עוד שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה אז לא נתתי לילד לרדת. בסוף כשהילד כבר נהיה חסר מנוחה התקשרתי בעצמי והיא אמרה לי:

״ברור…״

הילדה הסוררת בילתה את כל אתמול בלשבת לבד בצד לפתור תרגילים בחשבון ולצייר מפה של ישראל. היא בת 4. לא… לא אוטיסטית בכלל… מה פתאום… רק ״מחוננת״ ככה קוראים לילדות שלא נראות מפגרות לחלוטין כי אוטיסט בתקופתנו זו עדיין קללה. כמו הומו. היום הילדה הלכה מוקדם. לא לפני שהיא שאלה אותי מה זה החמציץ הזה מעל האוזן שלי. לא אמרתי לה שזה פרח שקטפתי בדרך לגן כדי לתת לעצמי קמע הגנה מול הזוועות של התקופה. אמרתי לה שהוא יפה בעיני ולא רציתי להיפרד ממנו. היא תצטרך לגלות לבד איך משתמשים בקמעות. הוא החזיק מעמד מעל האוזן שלי חצי יום עד שנפל בזמן שהחלפתי לילדה שלא ראיתי לפני זה בחיי את הבגדים שהיא השתינה עליהם. 

אבל נשברתי. אחרי שסיימתי לנקות את כל הגן השכן, חזרתי לגן ״שלי״ ושם התיישבתי ברגע של שקט זמני ליד הגננת ושאלתי אותה אם הייתה משמעות כלשהי למה ששלחתי לה. היא אמרה שמה שהיא כן לקחה מזה זה שהיא חושבת להיות יותר רכה עם הילדה הסוררת. כמו שהיא למעשה הייתה מההתחלה כשרק הגיעה. פשוט היא הפסיקה כי חשבה שזה רעיון טוב להכניס אותה לסדר של הילדים הרגילים אבל עכשיו היא חושבת שאולי כדאי לחזור להיות קצת יותר סלחנית. אני לא מבינה אם זה היה שווה את זה. אני לא מבינה מה עשיתי ומה באמת קרה פה. קרה משהו בכלל? 

ואז לקינוח באברהם הקרינו את הארי פוטר. החלק בו הם הורגים את סיריוס בלאק אחרי שהארי אומר שהוא המשפחה היחידה שעוד נשארה לו. ואני אחרי שתי בירות. אחת חצי ליטר ושנייה שליש. פשוט הסתבר לי אחרי ששילמתי שיש בירה מתנה כי זה Happy hour. 

פה לונה אמרה להארי שזה מה שוולדמורט רוצה שתחשוב, ״שאתה לבד״. זה מה שציטט לי בן דודה שלי. וזה נכון. אני לבד. ואף אוסף של שטיפת מוח שמאלנית לא תשכנע אותי אחרת. אני רואה דרך המסיכה של כל התעשייה האמריקאית שמנסה לגרום לנו לחשוב שצריך להתאחד תחת תודעה אחת כדי לשגשג. זין. אני לא קונה את זה. אני יודעת איך טום מרגיש והוא צודק. אני יודעת איך מרגיש אדם שהקסם של האהבה נשבר בעיניו והוא הצליח להתנחם רק בלראות את האמת. 

אין אהבה יש רק תלות וצורך ולכן אין הבדל בין סוגי המניפולציה שאנשים מפעילים אחד על השני. אין עדיפות למניפולציה של תינוק ״חמוד וחסר ישע״ על אמא תמימה שנותנת לו למצוץ את החיים ממנה לבין האדון הרשע שסחט ממך הבטחה לנאמנות תמורת חתיכה בעוגה, גם אם זו לא תגיע. הרי הילד יקבור את אמו באותה המידה… זה לא עובד עלי. אני יודעת מה זה אוקסיטוצין. אני יודעת מה המשמעות של הקרבה עצמית למען האחר. זה פשוט השתעבדות לטפיל שהשתלט לך על המוח. זה לא טוב יותר מאשר לנסות לשלוט בעולם על ידי כוח גלוי. ההבדל הוא הכנות שבמעשה. אני לא אוהבת שמשקרים לי. ככה הנדסו אותי. והכי אני שונאת שמנסים לשלוט בי. אני אקים את הצבא של הילדים הסוררים שמוכנים להפוך את השולחן על הגננת כשזו גוערת בהם:

״אני אחנך אותך!!!״ 

אני יודעת למה היא לא אמרה לי דבר יום לפני. ואני יודעת למה נלקחתי משם ואני יודעת למה היא לא אמרה לי כלום בתחילת היום ואני יודעת למה היא נתנה לי חיבוק גדול בסוף היום ואמרה לי תודה על הכל בלי להתכוון לזה בכלל. כי היא מתביישת. כי אני ראיתי את הצד האפל שלה והיא לא יכולה להסתכל לי בעיניים. אני יודעת שהיא הרגישה את החמלה והקשיחה את ליבה. אני יודעת שהעבודה שלה עם ילדים חילונים בוחנת את האמונה שלה כל יום מחדש ולא תמיד היא חזקה. לפעמים היא צריכה לחזק אותה על ידי התקשחות. להגיד לעצמה שהאמא החד הורית הזו לא עושה את העבודה שלה כמו שצריך כדי להרגיש יותר בטוחה בצורת החיים שלה. והיא מביאה את עצמה שוב ושוב כל יום לבתי ספר של חילונים בבוקר כדי לבחון את האמונה שלה ולהתחזק. אבל באיזה מחיר? כמה ״חזקה״ היא צריכה להיות? מה קורה כשילדה יוצאת מהנהלים? כשהיא באמת נראית לא בהתאם למה שיכול להתקיים בתוך הנורמות הנוקשות של הדת, מה אז? הצד הנשי הרגשי שלה אמר לה לתת לילדה לשחק במה שהיא רוצה. והצד שלה שחזר בתשובה אמר לה שיש כללים ושהכללים מגנים עלינו ומנחים אותנו ולכן יש להשליט את הכללים האלו בעיקר על אלו שמתנגדים להם. לטובתם. לגרש מהם את השד. להציל את נפשם. אבל אין מה להציל נפש של אוטיסט הוא כבר בדיבור ישיר עם בורא עולם ועוקף אותך בסיבוב. והנה אני באתי והצבתי לה את המראה. אז מה אני מצפה, שהיא תחבב אותי? היא כנראה נשמה נשימה עמוקה של רווחה כשהאחראית אמרה לה ששבוע הבא תהיה איתה מישהי אחרת. 

ומה איתי? אני יצאתי משם עם רצון למות. והערב שמעתי את המשפט בבירור, ״האדון האפל מענה אותך ככה שתרצה למות לפני שהוא הורג אותך…״ למה רציתי למות? כי אני כל כך לבד. אני כל כך מבודדת מהחברה האנושית שכמעט ואין בכלל טעם לפתוח את הפה להגיד מילה כי אף אחד לא שומע בכלל. הם כולם עסוקים בזעם וקנאה ופחד והאשמות והאשמה שלהם עצמם ולא שומעים מילה שאני אומרת גם אם אני שולחת להם את זה כתקציר מאמר אקדמי מתובל בנגיעות של הערכה ויחס אישי. כלום… מקסימום ציפצוף לא לגמרי נעים של: 

״אולי מה שעשיתי לפני כן בעצם לא כזה מוטעה…״

אולי זה מספיק? אולי זה מספיק לתקוע אצבע בסכר כשהוא מתמלא סדקים של קילומטר מעל הראש שלי כי זה יותר טוב מכלום… אולי פשוט להכניס את האצבע שלי לחור שנוצר ולקוות שיקרה נס ועוד מישהו יכניס את האצבע שלו לסדק נוסף ואז עוד מישהו ואז עוד מישהו ואיכשהו אנחנו נצליח למנוע אנשים מלדרוס אחד את השני בהפגנות. כי השלב הבא יהיה דקירה. והוא יהיה…