היום לסבתא יש ניתוח בתעלה הקרפלית. אני לא יכולה לתאר לעצמי מצב בו זה עובר טוב. אני אתקשר מאוחר יותר בערב כדי לשמוע איך היה ואני מצפה שהיא תגיד שהיא עוד לא יודעת ושזה מוקדם אבל הרופא אמר שהכל עבר כמו שצריך ואז אחרי חודש היא עדיין לא תוכל להזיז את היד ותתחיל להתעצבן על עצמה שעברה את הניתוח שמלא אנשים אמרו לה לא לעבור. אולי זה מנגנון הגנה מגיל צעיר שלא לצפות לכלום כדי לא להתאכזב. או שזה כי אני אחד האנשים שחושבים שלא צריך לעבור את הניתוח הזה ואני לא אוהבת להיות טועה. אגו זה דבר לא לגמרי גלוי. 

עכשיו יש לי קפה שחור. לא האספרסו הכפול שהייתי יכולה לקחת לעצמי דבר ראשון על הבוקר מהמכונה בארוחת בוקר באברהם. אני אכלתי הר של חסה ותפוזים כמו ילדה טובה. וגם מלא סלט תפו״א כי בכל זאת דודא לעמילן קיים. אבל לא קפה. ולא לחם. כל הפרצוף שלי חצ׳קונים מהילולת הקרואסונים של השבוע האחרון וזה לא כיף לי. אבל מה? כנראה שעברה לי הדלקת בסינוסים. כל הכבוד אמא. וכל הכבוד ביאפין אפילו בגרסה הקוסמטית המרוככת שלו. אני קינחתי את האף רק פעמיים היום ועכשיו כבר 11:30 וכמעט ולא יצאה נזלת ובכלל לא הייתה ירוקה מוגלתית עם דם. סתם קצת נוזלית וזהו. 

התעוררתי מאוחר והזדחלתי לחדר האוכל ואחרי האוכל פשוט ישבתי ולא היה לי שום מקום שצריך ללכת אליו וזה הרגיש נפלא. מי ישמע כמה אני כבר עושה ביום רגיל, אבל משום מה ממש יש לי תחושה של חופש. אפילו יותר משבת. משהו פשוט רגוע. כאילו כל העולם כבר נשרף אז אין מה להילחם יותר ואפשר לנוח. אולי משהו שהייתי יכולה לעשות פג תוקף ועכשיו הכל אבוד אז האלים שיחררו ממני את הלחץ. 

״שתנוח לפני הצונאמי, גם ככה כבר אין בה תועלת…״ 

אז יצאתי בפיג'מה לרחוב והלכתי בשדרות רוטשילד עד לכיכר הבימה ושם בסניף אקספרס של שופרסל קניתי שוקולד לבן קרמל. את הלבן הרגיל אין להם כי כנראה הפסיקו לייצר. כל דבר טוב מפסיקים לייצר זה עוד חוק טבע שגיליתי. אבל הזה עם הקרמל לא רע. ועכשיו בחדר האוכל של אברהם יש שלושה אנשים. זה מדהים. אני ממלאת את כל החלל והאני שלי לא נתקל באף אחד ולא מתכווץ. אני יכולה להתפרס. את האחראי ראיתי בזמן האוכל. הוא נבוך ממני בדיוק כמו שאני ממנו. אין לנו באמת מה לומר אחד לשני אבל שנינו עדיין זוכרים שאני יודעת את הכאב הנפשי שהוא שפך בפני באיזו שיחה פעם. זה לא יעלם כל כך מהר. 

אני חושבת שבא לי להתחיל לראות באנשים צדדים אחרים שלהם. ככה שכשהם רואים אותי הם לא יתחלחלו מבושה. הרי לכל אחד יש גם צדדים אחרים… למה אני אוספת בושות? כי ידע זה כוח? כי זה מה שמאפשר לי להזדהות איתם? כי זה הצורך שאני ממלא להם שאף אחד אחר לא מוכן למלא? לא קריטי. היום אני נחה. אולי אפילו אעשה לי עוד כוס קפה ואסיים את כל השוקולד ואז אלך לעשות שנ״ץ. היום השמים הם הגבול. 

האחראי בא לפטפט. 

״מה שאת צריכה רק תבקשי. מחר אני גם פה ואולי בערב נשב על הגג…״ 

אני עניתי לו שמחר שבת ואני בטח אלך לעשות רעש בקפלן. הוא לא ישר הבין ואז צחק ואמר שהוא לא יכול ללכת כי הוא ערבי. לא הבנתי ואז אמר שבטח יתנפלו עליו שם. אני אמרתי שבהפגנה הזו יעשו אותו מלך והוא אמר: 

״כן, בטח…״

כמה פחד. איזו מראה לעבר. יצקנו את דמות היהודי הגלותי בערבים. 

אני רוצה גרביים חדשות. אולי לבנות. אולי לקנות סט חדש של גרביים שלא משאירות לי מוך שחור בין האצבעות ברגליים. אולי להשקיע? איפה קונים גרביים טובות? בא לי גרביים עם ציורים של אבוקדו כמו לבן דודה שלי. 

אולי בערב אלך לרוץ. מזמן לא זזתי כמו שצריך. אולי אבקש לי עוד שמיכה ואעשה ממנה מיטה אורטופדיות. בבוקר התעוררתי עם כאב גב תחתון. אולי זה למה ישנתי עד מאוחר ואני עדיין עייפה. 

או שהפוך. סדר של סיבה ותוצאה הם לא ברורים פה. אבל הבירות מאתמול בטוח קשורות לזה. אפילו בערב כבר הרגשתי את הידיים שלי מתנפחות. זהו עכשיו שנ״ץ.

אני בשוקולד השני שלי. כואב לי הראש. אולי זה בעצם תגובה לקפה? לא כאב בבוקר אבל התחיל לכאוב אחרי הקפה ולא עבר. 

בא לי איזה פרויקט. משהו שאפשר לשקוע בו. אולי משהו בכתיבה אבל אולי בעיצוב או מחקר כלשהו… כמובן הכי נחמד יכול להיות פשוט להתחיל לקחת הזמנות לעבודות יצירה. שוב נזרקתי לעולם הכלכלי. או יותר נכון לעולם ההישגי. משהו עם דופמין. משהו עם להפעיל את המוח, להשתפר, להתפתח… בא לי גם שילמדו אותי. אבל לא בא לי אפילו לא טיפה של מחויבות. אפילו שבוע וחצי באותו גן היו לי יותר מידי. זה נחמד לבוא לבקר שוב באותו המקום אבל לא יותר מזה. תודה. יש לי קוצים בתחת. אני אעשה סיבוב. אולי משהו ישתנה בחיי…