להתנחם. לא הייתי צריכה קפה ולחם ושוקולד בזמן הסגר הראשון של הקורונה כי לא הייתי צריכה להתנחם. בניגוד מוחלט לרוב האוכלוסייה על כדור הארץ, היעדרותם של אנשים מחיי היום יום שלי הוריד לי משמעותית מהסטרס ולכן הייתי חופשיה לעשות מה שבא לי בלי להיות תלויה בחומרים להתנחם בהם. עכשיו לעומת זאת אני מוקפת אנשים וחווה את כל הרגשות שלהם ואת הכאב לב וחוסר ההבנה שלהם. אני רואה גם את העובדה ששר האוצר שלנו החליט להקים את ארץ ישראל השלמה בעזרת צבא הגנה לישראל. זה משעשע. הוא טוען שהוא ינצח כי אלוהים אתו. ותשמעו, יש מצב שהוא צודק. אבל זה לא בגלל שאלוהים הוא כזה חכם ומלא חמלה ופשוט ממש מסמפט יהודים, אלא כי האלוהים שלנו הוא רק אחד מהאלים שמשחקים בנו כמו בכלי שחמט והוא ממש רוצה להראות לאלים האחרים כמה גדול הכוח שלו כשהוא משכנע אנשים לרצוח. 

האלוהים של ג׳ינגס חאן בטח גם היה ממש מבסוט מעצמו. ובכלל זה יכול להיות משעשע לראות מה יקרה אם יהודים אשכרה יהפכו לרוצחים אקטיביים במקום הלפלפים שנכנסו למקלחות ויצאו מהארובה. האם בכלל יהיה קשר בין שתי הקבוצות? זה לא בערך הקשר שבין אידי אמין וברק אובמה? הם גם אותו ״עם״, לא? מצד שני אני לא יכולה לדבר. אני חלק מהטרגדיה התרבותית של השתלטות המערב על התודעה העולמית. לי אין בית כי גדלתי על טלוויזיה. העולם התרבותי שלי מבוסס על סרטים כמו ספרות זולה ותערוכת הפרחים בצ׳לסי ב BBC. 

זה הרעיון הרי… להכניס את הרעיונות המערביים לכל מדינה מתחת לפני השטח ישירות למוחות של הצעירים. ליצור שכבה של הזדהות כלל עולמית עם רעיונות מערביים כדי לערער את השלטון המקומי ולאפשר השתלטות של המערב על הכלכלה העולמית. 

אפילו בארה״ב עכשיו מוחים נגד זה. והם אפילו לא יודעת נגד מה הם מוחים אבל מרגיש להם לא סבבה שאין להם באמת מדינה אמיתית להרגיש חיבור עליה. אפילו הם רוצים את ״אמריקה של פעם״ ולא העולם האחיד של התרבות המערבית התפלה של היום. כנראה שכל אחד רוצה להיות שייך לקבוצה בגודל סביר עם גבולות ברורים  אחרת יש לו התקפי זעם. אולי זה שוב אותו יצר שמירה עצמית שלא רוצה להגיע לעיר העכברים בה כולם רוצחים אחד את השני עד שמגיעים לדור האדישים, מפסיקים להתרבות ונכחדים. אנשים מעדיפים להתפצל ולהילחם אחד בשני רק לא להיכחד. 

אבל וואו כמה שהתיירים פה מגזימים. זה כבר לא יכול להיות בריא. אם ישראלי מגזים בכך שהוא מרגיש בסלון שלו בבית ומגרב״ץ בכל מקום בעולם בו הוא מתיישב, אז התיירים הכלל עולמיים האלו כל כך רגילים לתקשר עם אנשים כלל עולמיים אחרים איתם אין ממש תחושת ביטחון, שהם מרסנים ומגבילים את עצמם עד לרמה של ביטול עצמי חולני. 

כולם פה באברהם הוסטל הולכים עם ראש טיפה מורכן, מתנצלים על כל תזוזה. אין כמעט הבדל ויזואלי בין נשים וגברים. בגדול לנשים יש שיער ארוך ולגברים לפעמים אפילו יש זקן וכתפיים רחבות אבל הם זזים אותו הדבר ומדברים אותו הדבר. רק שלגברים זה יותר קשה כי עדיין יש להם ביצים שמטרידות אותם כל פעם שעוברת בחורה עם טייץ והרבה יותר קשה להם לשמור על הסטטוס קוו חסר הנוכחות כי הקול שלהם חזק והם גדולים יותר, אז כשהם עוברים בין השולחנות הם צריכים להיזהר יותר לא להיתקל בכיסאות מתכת שעושים פה רעש נורא על כל חדר האוכל. 

אני שומעת אותם צורחים במקלחת לפעמים. הצעירים שבהם. כשהם בחבורות של גברים הם מרשים לעצמם קצת לפרוק. בשבת שוב היה פה בזאר בגדים יד שנייה. מלא מלא בחורות ומלא בגדים, תכשיטים ונעליים וביניהם מסתובבים גם גברים ומנסים להראות כאילו זה מעניין אותם. אבל איפה הם בעצם מבטאים את עצמם? איפה המקום שבו הם מרגישים בנוח לצעוק ולזוז בלי לפחד להיתקל במשהו? בדמיון בלילה? כשהם מסתכלים על הטלפון שלהם ומקווים שאני לא אשים לב שהשמיכה שלהם זזה באזור האגן?

הבחורה מהמרכז הנשי שאלה אותי אתמול אם לא חסרה לי הפרטיות כשאני גרה בהוסטל ואמרתי שיש לי מלא פרטיות כשאני סוגרת את העיניים. זה נכון. הרי אפשר להיות בלתי נראה לאנשים כשהם מרוכזים בעצמם. זו פרטיות מוחלטת. כנראה שמה שהיא התכוונה אליו בלי לדעת זה האם לא מפריע לי שתשומת הלב שלי מוקדשת לאנשים שסביבי כל הזמן. והתשובה לזה היא שאני לומדת לחיות עם זה. בניגוד לשאר בני האדם שפשוט מקבלים כנתון את העובדה שאנשים אחרים מאכלסים את התודעה שלהם, אני לומדת ליצור פרטיות אמיתית בתוך התודעה שלי ולא להצטרך חומות של מכרים וחברים ומשפחה כדי שיתנו לי זהות ויגנו עלי מפני זרים. 

אני עייפה. לא ישנתי מושלם הלילה. אולי אלך לישון שוב… עוד לא 10. שתיתי קפה על הבוקר. בלי לחם הפעם. אכלתי את החסה עם התפוזים והיה לי טעים. חשבתי קצת על זה שאני חייבת למצוא דרך להתנחם שלא הורסת אותי. אבל לישון זו גם נחמה. קפה זה נחמה. לחם זו נחמה. שוקולד וחלב הם נחמה. בתי קפה הם נחמה. להיות בסביבה של אנשים שעוסקים בשלהם ולא מאיימים עלי זו נחמה.

שוב חשבתי על כל העובדות הסוציאליות שגורמות למטופלים שלהם להתאהב בהן ולהתמכר לנחמה שלהן ואז כשהטיפול מסתיים, הפציינט שבור הלב צריך להתמודד עם הנטישה של הנחמה שלו בנוסף לבעיה המקורית איתה הוא נאבק. ואף אחד לא רואה את הבעייתיות בזה כי הרי אנחנו ״מין חברתי״ וצריכים קשרים אז זה בטח בסדר לתת לאדם להרגיש כאילו יש לו קשר אנושי עם מישהי שהוא מבקר פעם בשבוע ואז היא עוברת תפקיד ו… מה, הוא צריך עכשיו להפוך לחייה בלתי חברתית? או להתחבר ללא שום קושי למטפלת אחרת? ומה יקרה כאשר גם זו תעזוב? מה יקרה כשתוכנית הטיפול תסתיים? הוא כבר לא חייה חברתית? או שאולי הם חושבים שככה הם מעוררים בו את היכולת ליצור קשרים חברתיים אחרים. לא שמו לב שזה בדיוק הפוך? ככל שיש לאדם גורם מנחם אחד, כך יש פחות סיכוי שהוא יסתכן ויצור קשרים עם אנשים אחרים. 

אבל לחמלניות לא אכפת. יש להן את המאוהבים שלהן וכל פעם מביאים להן מתאהב חדש ואף פעם לא חסר. הן יכולות לחיות לנצח על חשבון האנרגיה של ה״מטופלים״ שלהן. וכשמנסים להבין למה אישה טובה וחכמה וחזקה נשארת במערכת יחסים אלימה עד שבעלה הורג אותה, התשובה לזה היא שהיא ניזונה ממנו אנרגטית וגורמת לו להתמכר לנחמה שלה עד שנגמר לו הכוח, ובניסיון נואש להציל את עצמו הוא הורג. גברים רוצחים את הנשים שלהם מתוך הגנה עצמית. הא לכם! תאכלו את זה! 

כמובן שמה שלא מאפשר לאנשים לראות את זה היא העובדה שאנחנו חיים בחברה של טוב ורע, שחור לבן. ואם נשים שואבות את אנרגיית החיים מהגבר עד שהוא מוכן למות ולהרוג, אז הן בעצם רעות? אבל אנחנו אוהבים נשים… הן נותנות חיים ומחייכות ויפות ומתוקות ותמימות וכו' אז לא ייתכן שהן באמת עושות את הדברים הנוראיים האלו אז זה בטח טעות או שקר מתועב שהמציאו הגברים רעים עם הגבריות הרעילה שלהם כי הרבה יותר הגיוני לחשוב שאבא רע מאשר שאמא רעה כי אמא זה אוכל ואבא זה מכות. 

אז אולי לא הכל שחור לבן? אולי כולנו גם טובים וגם רעים? אולי אפשר לקחת אחריות על הצד שלך שהוא השטן בלי לתת לו להשתלט עליך ובעיקר בלי להרים ידיים ולהגיד:

״אז ככה אני וזה הטבע שלי ואין לי מה לעשות.״ 

יש המון מה לעשות. בכולנו יושב השטן שלנו וכמו שגברים יכולים ללמוד לא להרים את הקול ולא להיתקל בכיסאות מתכת, נשים יכולות ללמוד להגיד את האמת גם אם זה לא נעים להן, ולמצוא מקורות אנרגיה אחרים מלבד הערצה של נזקקים ובעיקר ללמוד לרסן את הצורך שלהן בשליטה מוסרית. אבל לא נוכל להגיע לזה אם לא נודה באמת. נשים גורמות לסבל, הרס ומות לא פחות מגברים. 

לכל רוצח הייתה אמא שגרמה לו להתבייש בעצמו. 

וואו כמה בא לי לחם עם שוקולד וקפוצינו. ואפשר. זה במרחק שלושה מטרים ממני. זה חינם. זה מנחם. 

אני אהיה כמו הילד שמצליח לא לאכול את הסוכריה מולו כי הבטיחו לו שאם הוא יחכה חמש דקות אז הוא יקבל שתיים. הם לא באמת מצליחים להשתלט על החשק, הם פשוט מצליחים להסיח את דעתם. אני אלך לישון. 

שתיתי קפה. שחור עם פחזניה בבית הקפה הבוטיק של מירב מיכאלי. היא לא באה לפגוש אותי. הייתי אומרת לה שמי שנוקם, נוקם כדי שהצד השני יבין מה הוא מרגיש. אם הצד השני יוכל להבין מה הראשון מרגיש בלי הנקמה אז לא יהיה צורך בנקמה. אבל היא בטח לא הייתה מבינה כלום. ואני הייתי מנסה להסביר ונותנת איזו דוגמא של משהו שהיה מצלצל לה לא דומה למה שהיא חושבת בדרך כלל אז היא הייתה מבטלת את הכל. אבל מה זה משנה בעצם… הרי היא הייתה מסתכלת עלי במבט של: 

״נו! לך יש את כל הכוח. תתנגדי, תשני, אל תתני לזה לקרות.״ 

ואני הייתי מסתכלת עליה באותו המבט. ושתינו היינו מתנחמות בקפה ומאפה. 

אבל מה שבאמת העציב אותי בדרך לגן היה שאמרתי לעצמי: 

״את כבר הבנת על העולם הזה את כל מה שיש להבין.״ 

ואני עניתי לעצמי:

״אני לא יכולה להאמין בזה. כל עוד אני מנסה להבין את העולם יש לי למה לחיות. אם כבר הבנתי הכל אז סיימתי.״ 

הגננת היום היא בת 70. אחיה נפטר השנה בגיל 96. היא הראתה לי תמונה שלו. ככה נראה מי שבנה את המדינה. היה לו שפם והוא היה גבר שבגיל 96 טסטסטורון זורם לו בעורקים ברמות שהגברים כיום לא מכירים. ההורים שלה הקימו את זכרון. קיבלו אדמות ישירות מרוטשילד. הדודים שלה הקימו את בנימינה. אבל היא פחות מתחברת כי יצא שהיא גרה רוב החיים שלה בניו יורק. עכשיו היא גרה בדירה בלב תל אביב ומבקרת את המשפחה בזכרון מידי פעם ומתלוננת על זה שאין לה איך להגיע בתחבורה ציבורית בסופ״ש. 

אני אמרתי לה:

״אז את האליטה!״ 

והיא לא הבינה באיזה הקשר. כלומר היא יודעת מה קורה במדינה והיא הולכת להפגנות והכל אבל היא לא מבינה מה הקשר שלה לאליטה. היא סתומה. היא אדם זהב ומחנכת מתנה מאלוהים לכל הילדים שפגשו אותה אבל היא סתומה. היא אמרה לי שהיא מרגישה את ההקצנה בשמרנות בכל העולם ואחרי שנייה אמרה שביבי הורס את המדינה. 

ניסיתי להגיד לה שההקצנה הזו היא אצלנו ולא רק בגלל ביבי. השנאה הייתה קיימת עוד לפני קום המדינה אבל היא אמרה לי: 

״מה פתאום… ביבי הורס את המדינה.״ 

את מי הוא מעניין בכלל!!!  גם היטלר לא מעניין לי את קצה העפעף. זה שנאת האחר שמעניינת אותי. זה לא ביבי ולא ההוטו והטוטסי ברואנדה ולא מרי אנטואנט! זה העובדה שכל ילד חייב לבכות בכי מר כשאמא הולכת ועוזבת אותו בגן. למה אי אפשר בלי סבל!!! היא בת 70 ולוקחת תרופות שפוגעות לה בצפיפות העצם כטיפול שמונע מהסרטן שהיה לה לחזור. חוץ מזה היא הייתה עם שבר ביד בגלל שנפלה בגן וזה בנוסף לעוד איזה 10 בעיות בריאותיות שיש לה. אבל היא נראית מעולה. משהו שכנראה קורה לאנשים שעובדים עם ילדים. רק היא לא ממש שומעת אותם טוב ולא ממש זוכרת הכל אז היא צועקת בצורה לא מידתית אבל כשאני משווה לגננות אחרות היא לגמרי זהב. 

הילדים אצלה יושבים בשני שולחנות ארוכים ואני מגישה להם אוכל כמו בבית כשכל אחד אומר לי מה לשים לו ואנחנו יושבים יחד ומפטפטים. אין דיסטנס ואין ממש משמעת. זה אוירה מאוד משוחררת ולכן הם גם לא יודעים לסדר בזמן סביר וצריך לצעוק עליהם איזה 15 פעם. ממש כמו בבית. כשהם כולם יצאו למבואה לחוג ספורט, התחלתי לשטוף את הרצפה. אני אפילו לא זוכרת איך זה התחיל אבל איכשהו איבדתי שיווי משקל ועפתי אחורה, נפלתי על שני כסאות והתגלגלתי מהם על הרצפה כשאני בולמת עם היד הבעייתית שלי שממש בנס הצליחה לספוג את המשקל שלי בלי סדקים. קמתי מהרצפה הרטובה במהירות שיא תוך כדי שאני תופסת את הטלפון שנפל לי מהכיס ומחזירה אותו למקום כאילו שאם אקום מהר אז יש פחות סיכויי שיישאר נזק. 

אני בנפילה הזו הרגשתי את כל שנותי. אלו שהיו ואלו שעוד יבואו ובכלל לא בא לי שיבואו. אין ממני עוד. זה היה הגן שבו לפני שלוש שנים, קיבלתי חבורה של בכיינים סהרורים שלא הפסיקו להשתין ולחרבן על עצמם ורק בכו וקראו לאמא. עכשיו הם בני 5 וחצי ושנה הבאה עולים לכיתה א׳. זה ממש על הגבול של מה שאני מסוגלת לסבול מבחינה פסיכולוגית. כאילו שפשוט אסור לאדם לחוות דבר כזה. הרגשתי ערפד שחיי לנצח ורואה אמפיריות קמות ונופלות וכבר לא מסוגל לסבול את התנועה של הירח והכוכבים בלילה מרוב מיאוס. כשאמא שלי הייתה בגיל שלי אני כבר הייתי בת 20. 

ילדים מגדלים ילדים ואין אף מבוגר אחד על כל הפלנטה המזדיינת הזו. הכל בלוף. רק שכשאתה קטן אתה לא מבין את זה שהמבוגרים מחרטטים ואתה מתחיל לחרטט ברגע שמתאפשר ואף אחד לא לומד באמת כלום. אין שום התפתחות רק מעגלים אינסופיים של אותה הדייסה. עכשיו אני מבינה טוב יותר את אבא שלי שאף פעם לא זכר באיזה כיתה אנחנו. הוא פשוט חי במימד זמן אחר. גם הוא תמיד ראה יותר מדי מתוכנית האב של העולם הזה. גם הוא אף פעם לא הצליח להסביר שום דבר מזה לאף אחד. 

אחרי שקמתי מהרצפה הרגשתי מובסת. לא בגלל שלא הצלחתי לשמור על שיווי משקל פיזית אלא בגלל שלא הצלחתי לשמור על עצמי נפשית. אני נפלתי את הנפילה שלה. נפלתי כמו שנופלת אישה בת 70. בטח על אותה היד שהיא אמרה לי מאוחר יותר שהיא שברה. נזכרתי ב״גברת רביע״, הבחור שסיפר בפייסבוק איך הוא פשוט התחיל לספר לאנשים את סיפור חייהם מחופש לזקנה שקוראת בכף יד. הוא אמר שזה פשוט זרם דרכו. הוא מתאר את זה כסוג של התעלות רוחנית, מקום שהוא שואף אליו. ואני צרחתי בראש שלי שאני לא מוכנה ששום דבר יזרום דרכי. 

אבל לאף אחד לא אכפת כמה אני צורחת, אנשים עדיין זורמים דרכי. כולם זורמים דרכי. גם הילדים וגם הגננות וגם העיתונאים שכותבים כתבות מסיתות כדי ליצור אקשן שימכור עוד עיתונים והכל זורם דרכי ושוטף ממני כל זכר לתחושת עצמי. אז מה נשאר לי חוץ מלהתנחם? אז קניתי עוגת שוקולד. היה עליה עובש. החלפתי אותה בעוגייה. אכלתי את העוגייה. ועכשיו אני אסיים את הקפה שלי ואלך חזרה להוסטל. ויש מצב שבא לי פשוט לבלות את כל המשך השבוע במיטה שלי למעלה כי מה הטעם… במילא מה שלא אנסה לעשות כדי לפתח או לשפר את עצמי יזרום ממני ברגע שאפגוש אדם אחר. אני אדם מחוץ לזמן. מחוץ לנוכחות ואני שונאת ילדים. יש להם כל כך הרבה ממה שאין לי שאני פשוט לא מסוגלת לסבול אותם. אני אקנה לי גלידה וכיף כיף ואלך להוסטל לישון. מחר יהיה עוד יום.