עכשיו 20:12 

הגברת הודיעה שביום שני ב 20:05 היא תודיע הודעה. אז כל המדינה עוצרת נשימה ובדופק לא סדיר לקראת שמונה מדליקה את הטלוויזיה. לי אין טלוויזיה אז אני מחכה לידיעה של טמקא שתודיעה מה הגברת הודיעה. אבל בלובי המצומצם של סלינה, מישהו באזור הקבלה לא הסתפק בטמקא ומצא שידור ישיר אז אני שומעת את קול הבס המבטיח של הגברת, מרגיע ומנחם ומשהה. כלומר לא מתחייב להתחייב. גברת אמיתית שומרת לעצמה את הזכות לשנות את דעתה. 

אני חושבת שלא צריך לאחל לו מוות. רק שיהיה צרוד. זה יספיק. שיהיה לו קול ציפציף חלוש ואז כל מה שנאמר יקבל את הפרופורציות הנכונות. 

עד עכשיו לא היה לי כוחות לכתוב כלום. בעצם עדיין אין. 

בשבת בבוקר הסתובבתי בנווה צדק והרגשתי בגן עדן. דממה. בסמטאות אין כמעט אף אחד. רק חלונות אירופאים גדולים עם תריסים מעץ ואדניות של צמחים נשפכים על הקירות. העברתי את האצבעות שלי בין העלים של הצמחים עד שאיזו גברת הציצה מהחלון ואמרה לי ״לא לגעת״. מה היא מבינה…  במוזיאון נחום גוטמן בחלק של הפסלים עם מוזיקת פסנתר רדוף ברקע, מצאתי ציטוט של חיים ברנר. 

באחת מהישיבות של ההסתדרות, הרים לפתע ברנר את ידו ופנה בזעף אל אחד הדוברים:

״אבל מה יש לך לומר לעצם הדבר?!״

יושב הראש העיר לברנר:

״חבר ברנר, אינך ציר. אין לך רשות הדיבור.״

וברנר ענה:

״רשות הדיבור אין לי. אבל זכות הצעקה יש לי.״

זה מצא חן בעיני. חיפשתי קצת על ברנר וממה שהצלחתי להבין, הוא היה ענוג. ניסה לעבוד בחקלאות אבל לא היה מספיק קשוח. כנראה גם לא היה מספיק קשוח לשום עבודה אחרת כי בילה את החיים שלו בלהתגורר בבתים של אחרים. חוץ מזה היה חושב הרבה. היה ״הוגה״ וההוגה הענוג הזה סיים את החיים שלו בפרעות של ערבים זועמים בתל אביב הישנה. בויקיפדיה כתוב שמצאו אותו ללא המכנסיים… חבורה של ערבים זועמים לא מורידים את המכנסיים ליהודי ענוג כדי לשיר ״זלמן יש לו…״ כנראה שרגעיו האחרונים של ההוגה היו ״מבאסים״. 

אבל חוץ מזה ואולי בגלל זה הבחור נגע לליבי. בעיקר הקטע שכתב ב1920 על זה שישראל לא מרופדת שושנים.

״לצעירינו בכל העולם דרוש עכשיו לדעת את האמת על ארץ ישראל. דרוש, שהם ידעו, כי המקום איננו מרופד שושנים, כי הארץ היא עניה, מעטת-קסמם, מיושבה מאחרים בכל מקום שׁאפשׁר לעשות איזה דבר וחרֵרָה וקשׁה לישׁוב במקום שהיא עדיין לא נושבה; 

כי יושבי-הארץ מחזיקים במשקיהם בכל תוקף ומתאחזים בפועל גם במשקים המעטים, שהנם, כביכול, בידינו; כי שכר-האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת, האוויריות בכל פינה, והקדחת על כל אלה אוכלת מבשר ועד נפש;

כי כל צעירי הארץ שלנו הנם קנדידטים למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות-המשיח, על אף הגלוי והברור, ואדם שינקוף באצבע לעשות את העבודה הכי-קטנה הנחוצה – אין. 

דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה"אף-על-פי-כן!", 

אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים… אף על פי כן! בפרט, מכיוון שבמזרח-אירופה העתיד אפור מאוד, וההוֹוה אפל מאד, מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!… ורק אותו החלוץ, שה"אף על פי כן" הזה נעשה לחלק מעצמותו, אותו החלוץ המוכן לכל – ולא רק בפה – הוא רשאי לבוא. הוא ולא אחר.״

בזמן שהסתובבתי במוזיאון, קיבלתי הודעה מהחברים מכפר סבא. הם הגיעו לטיול בסיטי והציעו להיפגש. אז שלפתי את עצמי מתוך גן העדן והלכתי להתחברת. ישבנו על הסלעים בטיילת בצהריים. השמיים היו אפורים וירדו מעט טיפות לסירוגין ובעיקר היה לח. עישנתי סיגריה כי זה מה שעושים. למעשה זו התניה כל כך חזקה שמהרגע שקבענו להיפגש לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. זה למרות שביום יום המחשבה על לעשן לא עולה בדעתי. נפגשנו, התחבקנו בצורה מגושמת והחלטנו שנשב. והמוח שלי… 

״נו? כבר מעשנים? נו? זה עכשיו? כבר? עוד מעט?״ 

ואני מנסה להסביר לו שצריך להתאזר בסבלנות. ובכלל אנחנו לא מעשנים אז זה לא כזה משמעותי… והמוח שלי:

״לא משמעותי?! השתגעת? למה, מה נראה לך? יצאנו מגן העדן של האמנות והשלווה ובאנו עד לפה כדי לפטפט על כלבים ובחורות? נראה לך הגיוני?״ 

אז ישבנו. ידיד שלי שלף מתוך התיק את הקופסא המוזהבת שירש מאבא שלו, פתח אותה בקליק עדין באצבעות בהירות ארוכות ורגישות ושאל אותי אם אני רוצה אחת. המוח שלי צרח: 

״ייישששש!!!!״ 

ואני למוח שלי: 

״שששש״ 

ובקול אמרתי: 

״כן, קול.״ 

זה היה מגעיל ולא כיף והריאות שלי קצת כאבו והמוח שלי עשה קולות גרגור של חתולים. סיימתי את הסיגריה המיותרת לחלוטין הזו והמוח שלי אמר לי: 

״נו! מתי עוד אחת?! הוא הולך לגלגל עוד אחת את יודעת… יש לו שם עוד הרבה. אני ראיתי. בקופסא החמודה הזו יש עוד… מתי עוד? תבקשי כבר. נו?״

ואני מנסה להסביר לו שזה לא היה כזה כיף אז למה לנו עוד אחת ובכלל זה לא הגיוני לעשן אחת אחרי השנייה וזה לא מנומס ישר לבקש עוד אחת. עדיף לחכות עד שהוא ירצה אחת בעצמו ואולי הוא יציע לנו. ואז אוכל להיענות להצעה בצורה חביבה. והמוח שלי מנדנד לי: 

״אבל מה איכפת לך. נווווו אז מה אם זה לא מנומס. ממתי את מנומסת? תמצאי דרך לבקש בצורה חמודה. את תמיד יודעת איך לצאת משעשעת כשאת רוצה משהו… נו? בשבילי… נו?״ 

ואני מנסה לנהל שיחה בוגרת. מספרת על הבחורה עם האצבעות הארוכות והחולצה הלבנה החצי שקופה שלא לבשה חזייה ולקחה לי את ההזמנה לקפה הבוקר. על איך שרואים שלעבוד בבר זה חדש לה ושהיא ניסתה לעשות מיץ גזר ודחפה עם האצבעות הארוכות שלה את הגזר לתוך המכונה בצורה איטית ומגושמת. יש לי איזה תחביב מוזר ששנים שאני לא מצליחה להיגמל ממנו. זה סוג של טיזינג מיני עקיף. אין לי באמת שום רצון להתגרות בידידים שלי אבל זה שעשוע זמין מידי אז אני לא מצליחה להתאפק. פטפטנו קצת על הברמנית שלא לבשה חזייה ואז עברנו לדבר על דברים באמת חסרי חשיבות. סיפרתי להם על הזאב שפגשתי בלילה במדבר ועל המדורה שכמעט ולא קרתה והתימני שהציל אותי. והכל בראשי פרקים בדיבור מהיר כדי לסמן וי. חשוב לעדכן בני אדם אמיתיים לפעמים ולא סתם לכתוב לעצמי. 

ידיד שלי הוציא ג׳וינט והמוח שלי: 

״אאאאאההה!״

ואני:

״סתום!״ 

והמוח שלי :

״:(((״ 

ואני: 

״שששש…״ 

יש לי עמוד שידרה. קצת. אחרי שעה קלה הבחורים פנו לאכול מרק באלנבי ואני אמרתי להם שהעולם הגס והגולמי הזה הספיק לי ואני אכנס חזרה לתוך גן העדן שלי. נפרדנו ואני הלכתי לי חזרה לסמטאות נווה צדק. הלכתי שם וניסיתי לשחזר את השלווה אבל זו לא הייתה כבר בהישג יד כי ההתחברות טימאה אותה והיא לא רצתה להתגלות שוב בפני. 

הלכתי חזרה לאברהם וניסיתי לישון קצת. הייתי מותשת. ממה? לא ברור. דיברנו על להיפגש עם אחד הבחורים מאוחר יותר בהפגנה אבל בערב הוא הודיע לי שמכיוון שזו ההפגנה הראשונה שלו הוא מעדיף לחוות אותה לבד. כל כך מעט אנשים יבינו את זה. אני הבנתי. אז הסתובבנו בהפגנה לחוד ובאופן מפתיע הייתה לנו קליטה סלולרית ויכולנו להחליף חוויות בהודעות תוך כדי. זה היה אפילו טוב יותר מאשכרה להיות יחד. 

זו הייתה הפגנה עם וויב משונה. מלא מוזיקה שמחה והרגיש קצת כמו פסטיבל. לא הזעם שהיה שבוע לפני כן. אפילו נכנסתי לקניון עזריאלי וקניתי סמבוסק. לא ברור מה נכנס בי אבל זה מה שהתחשק לי. כשסיימתי לאכול אותו בדיוק הסתיים הנאום הבנאלי של הבת של אלי כהן, המרגל שרצחו הסורים. ואני ירדתי למטה מהגשר של הקריה במטרה ללכת הביתה כי ברחוב כבר נהייתה ממש אווירת קרקס. אבל למטה הייתה חנות ״הכל בדולר״ שמלא אנשים נכנסו לקנות בה מקלות ודגלים. המוכר שעבד בה לבד התרוצץ אחוז טירוף בין המחסן לקופה וסיפק לכולם מקלות של מטאטא כדי שיוכלו להלביש עליהם את הדגלים שלהם. התור התקדם מהר ואני הסתובבתי בין המדפים חסרת מושג. קצת בתחושה של אזור הדמדומים כי ברקע התנגנה המוזיקה הרגילה של החנות ומבחוץ אפשר היה לשמוע את הזעקות של ההפגנה מהרמקולים: 

״דה – מו – קרא – טיה!״

ואני מטיילת בין כלי העבודה הזולים לכלי הכתיבה הזולים. מצאתי כרית ממולאת קלקר לטיסות. היא מצאה חן בעיני אז שמתי אותה מתחת לבית השחי שלי והמשכתי לטייל במדפים. אחר כך בפינה הרחוקה ליד הכניסה למחסן, נתקלתי בערמת קרטונים ושם האלים דפקו לי על הראש עם נבוט ואמרו לי:

״יאללה״ 

ואני אמרתי להם: 

״נו… טוב… בסדר.״ 

לקחתי שני קרטונים והלכתי לחפש טיפקס וסלוטייפ וניגשתי למקום ממנו שולפים את מקלות המטאטאים. היו להם רק גלילים תעשייתיים של סלוטייפ אז זה מה שקניתי. הוא שקל איזה שני קילו והיה בגודל של הראש שלי. חיכיתי בתור לקופה וכמעט שסחבתי את הכרית בטעות. בחוץ כשכולם היו עסוקים בלהלביש את המקלות בדגלים, אני פתחתי ושיטחתי את קופסאות הקרטון, והדבקתי אותן יחד ליחידה אחת יציבה. עם הטיפקס כתבתי בגדול את המילים: 

״אף על פי כן!״

יוסף חיים ברנר

את הדרך חזרה להוסטל עשיתי דרך ההמון המפגין וכמעט נסחפתי איתם לחסום את איילון לפני שהצלחתי לחתור חזרה לתוך תל אביב לכיוון שדרות רוטשילד. כמה אנשים צילמו אותי הולכת עם השלט ואני הייתי עסוקה בלהתפלל. 

התפללתי לשני דברים. אחד שהרוח שהתחילה פתאום לא תעיף את השלט שלי לאף אחד על הראש, ושני שלא עשיתי שגיאת כתיב. תפילותיי נענו. 

אבל חוץ מזה… לא ברור. חוץ מזה אני לא בטוחה בכלום. 

היום קניתי מזרן ים כחול מתנפח כדי שאוכל לשים אותו על מיטת הקפיצים כשאני ישנה בסלינה ואולי יפסיק לכאוב לי הגב. מחר קמים בשש בבוקר כי מתחילה קייטנת פסח.