אתמול הייתי בשלושה גנים. יום אחרון ולא קשור של קייטנת פסח. באמצע היה חופש פסח שבכלל שכחתי שקיים שזה שבוע בו לא עבדנו בכלל ואז יום אחד לפני הסופ״ש יש עוד יום קייטנה. מ 8:00 עד 16:00. ואני הספקתי להיות בשלושה גנים. הייתי אמורה להיות בכלל באשכול גנים ליד בית הקפה של בית המשפט וכבר עשיתי לי תוכניות לכתיבה אינטנסיבית שם אבל בערב הרכזת ביקשה שאגיע לאשכול ליד דיזנגוף. ליד דיזנגוף אין בתי קפה טובים לכתיבה ובכלל יצא שבסוף היום לא היו שום לי כוחות לכתוב. בבוקר של אתמול התעוררתי בשש יקיצה טבעית וישבתי ושתיתי קפה נטול במשך מלא זמן בחדר אוכל/כניסה/סלון/ מסדרון של הדירה. ירד גשם. כבד בלתי פוסק ונראה כאילו הזריחה בכלל עוד לא קרתה. החתולים כמובן אכלו ראשונים כי אחרת הם מטריפים לי את השכל ביללות של תינוקות. ושוב אני רומסת את העקרונות שלי ונותנת למישהו לכפות עלי לתת לו על חשבוני רק כי הוא מתמסכן ומעצבן. 

כשיצאתי לרחוב בדרך לעבודה בגן, הגשם הפסיק. כמובן. זה למה אין לנו, הקוסמים, מטריות. הלכתי ברגל עד גן מאיר וכנראה שהלכתי מהר כי הגעתי ב 7:30 והיתה לי עוד חצי שעה לשרוף עד העבודה. הסתובבתי במעגלים מתחת לצלייה ליד הנדנדות של הילדים. חשבתי. לא עזר לי הרבה אבל בעיקר התמרמרתי ביני לבין עצמי על כך שאין בכלל טעם להפעיל את ההגיון האנושי כאשר בסוף מה שקובע זה איזו אינטואיציה לא רציונלית שפשוט חייבים להקשיב לה ואז הכל מסתדר. הרגשתי מובסת. מה הטעם בכלל לנסות לחשוב. אנחנו צריכים לוותר על זה ולהפוך חזרה להיות חיות חסרות בינה שפועלות לפי אינסטינקטים. כל מה שפיתחתי בחיי הוא חסר כל ערך וכל מי שהתווכח איתי בעצם צודק. הוא טועה כמובן כי מה שהוא אומר חסר כל הגיון אבל הוא כנראה צודק כי אם נעשה את הדבר החסר הגיון שהוא מציע אז כנראה הכל יסתדר. רק חבל שהם תמיד משוכנעים שמה שהם מציעים זה הגיוני. היה לי קל יותר אם היו אומרים:

״זה ממש מופרך אבל אני מאמין שזה יסתדר וזה פשוט נוטה להסדר לי כשאני מרגיש ככה אז כדאי לך להקשיב לי.״ 

ולא: 

״זה לוגי פשוט לכל אחד יש לוגיקה אחרת.״ 

לוגיקה אחרת בכוס של האמא שלהם… אבל מה זה משנה. אני גורם חסר כל חשיבות בהתנהלות של הדברים. אני בכלל לא חלק מהמשחק. לא אכפת לי מי יהיה הבעלים של הר הבית כי במילא במציאות שלי אנחנו עומדים להפוך לסוג של חייזרים טלפתיים שלא מסוגלים לדמיין איך זה לא להרגיש את הרגשות של האחר. 

ואז התחיל לרדת גשם, אבל ממש. הלכתי לשער של הגן שהייתי אמורה לעבוד בו אבל הוא היה עדיין נעול. ואני פשוט עמדתי שם ליד השער בתוך המעיל ניילון הצהוב שלי בזמן ששופכים עלי דליים מהשמיים כי לא היה לי שום סיבה לנסות לשמור על עצמי יבשה. מה הטעם. אני מובסת. 

אבל אז נזכרתי שבלילה חלמתי שאני הולכת בגשם ונרטבות לי הנעליים וזכרתי כמה זה היה מבאס ללכת עם נעליים רטובות בחלום, אז התנתקתי מהברזלים של שער הכניסה לגן והלכתי לחפש גגון לעמוד תחתיו עד שמונה מתי שהגן יפתח. 

לגן נכנסתי בחמישה לשמונה. לשער כבר הגיעו ילדים ואני חשבתי שזה בכלל לא בסדר שהם עומדים שם בגשם ופתאום נזכרתי שהגן בכלל אמור להיפתח בשבע וחצי בקייטנות, אז צלצלתי בפעמון. מה שלא היה עולה על דעתי לעשות כשסתם עמדתי שם לבד בגשם שוטף. הסייעת הכניסה אותנו ולאט לאט התחילו לטפטף עוד ילדים לגן. קצת קיוויתי שכל ההורים שכחו שהחופש לא נגמר אבל לא. המנוולים האלו ישבו ליד לוח השנה ובהו כל החופש בתאריך 13/4 שבטח היה מוקף אצלם בלבבות וכוכבים. 

הסייעת שפתחה לי את השער, רוקנה על השולחן שקית של צעצועים ישנים שהבת שלה מסרה לה בשביל הגן. מלא מכוניות, חתיכות לגו, חיות, וכלי נשק צעצוע. הגננת שבדיוק נכנסה לגן לא הספיקה לתלות את התיק שלה בכניסה וישר אספה את רובי הצעצוע וזרקה אותם לפח. הסייעת הערבייה לא ידעה שילדים יהודים לא משחקים עם נשק צעצוע. אבל הדבר הכי מגניב שהיה בשקית היה פנס אורות דיסקו צבעוני. היו לו שלושה מצבים של הבהוב ואור ממש חזק שאסור לכוון לעיניים. הילדים התלהבו כמעט כמוני והסתובבו עם זה כל הבוקר. הגננת הייתה מאוד מבסוטה לראות אותי. עבדנו יחד כבר וגם עם הסייעת עבדנו הרבה בעבר ואני הרגשתי שם מאוד בבית. רק חבל שהדינמיקה בין שתי הבנות הייתה יכולה להיות טובה יותר. אבל מה לעשות. בני אדם זה בני אדם וכשאשכרה יש להם אופי, לא כמו לי, אז יש להם גם מחשבות שונות ורצונות שונים ויש עוינות סמויה שעוברת באוויר כמו משב רוח קר. 

הגננת שאלה אותי מתי קיבלתי את ההודעה על השיבוץ לגן שלהם ואמרתי לה שאני לא בטוחה אבל נראה לי שאתמול. היא ביקשה שאבדוק כדי לדעת אם התלונה שהיא העבירה לרכזת היא זו שהביאה אותי לכאן. אכן כן. היא הייתה מבסוטה כי אמרה שכל הקייטנה הן היו רק שתיים והיא אמרה שהיא לא מוכנה לזה יותר ושהיא חייבת עוד מישהי בצוות. הגיוני כי הן שתיים על כמעט שלושים ילדים שעדיין משתינים על עצמם. אז זה עבד ואני שם. יופי. בערך… בסביבות תשע וחצי כשהילדים עדיין בחנו את הצעצועים החדשים שלהם ואני הייתי עסוקה בלגזור כבשים מקרטון לפעילות יצירה, קיבלתי טלפון מהרכזת שביקשה שאעלה דחוף לגן למעלה כי הסייעת לא הגיעה והגננת שם לבד. נראה לי מוזר. כבר שעה וחצי שהילדים בגן ורק עכשיו היא מבקשת עזרה? טוב… לקחתי את התיק שלי כי היה לי בו קפה נטול ואבקת גלוקוז כי החלטתי לנסות לעבור את היום הזה בלי קפאין או שוקולדים. והסייעת עוד אומרת לי שלא שווה לי לקחת את כל התיק איתי כי אני בטח תיכף יורדת אבל אני אמרתי לה שעדיף לי כי יש לי שם דברים. סוג של תחושה מקדימה שהייתה לי. 

למעלה גם כבר הייתי. יש שם גננת משונה טיפה. מאוד נחמדה אבל נראה כאילו יש כל מיני רגעים בהם היא קצת מפספסת משהו במציאות. וזה באופן משונה מוסיף לי לתחושת הביטחון כי היא עושה רושם של מוכנה לקבל עזרה. וזה מאוד משמעותי ומפרגן. כשהגעתי לשם הייתי בטוחה שטעיתי בגן. הכל היה מסודר ויפה והילדים ישבו בשקט במפגש. אבל לא. היא הכניסה אותי בדלת ואמרה שהיא לבד מהבוקר ועוד לא הלכה לשירותים. היא הייתה בדיוק באמצע של לקרוא לילדים להביא את השמיכות שלהם. 

מסתבר שהם עושים מסיבת פיג'מות. כל הילדים לבשו פיג'מות והם רצו למבואה להביא בובות ושמיכות וכריות שהביאו מהבית וסידרו לעצמם מיטות על הרצפה במפגש. לחלק מהילדים לא היו שמיכות ואני חשבתי שיהיה להם קר לשכב ככה על הרצפה אז ביקשתי להדליק מיזוג על חום דבר שקרה אולי חמש פעמים בחיי. הגננת חשבה שזה רעיון הגיוני ואני הדלקתי. הגננת התחילה להגיד לילדים שישכבו על הרצפה לתחילת הפעילות אבל הם המשיכו להשתולל. הם כל הזמן קמו, החליפו מקום, הבנים ניסו לבנות מהשמיכה אוהל ואני ניסיתי להרגיע את הרוחות. 

אמרתי להם שנבנה יחד אוהל אחר כך אבל עכשיו זה לא הזמן ועכשיו צריך לשכב על השמיכה. הם נשכבו אבל מיד קמו ושוב ניסו לדחוף את השמיכה בתוך החריץ של המגירה כדי שהיא תישאר באוויר. לגננת הם אמרו שהם עושים ערסל. היא התעצבנה ואמרה שלא עושים עכשיו ערסל. אני חשבתי שחבל שאין לי את הפנס המופלא. זה היה יכול ממש לעזור. חשבתי לנסות להביא אותו אבל אז הגננת אמרה שיש לה פעילות שהיא תכננה והיא ממש רוצה שהילדים ישכבו כבר כדי שנוכל להתחיל. היא שמה מוזיקה קלאסית וניסתה שוב לשכנע אותם לשכב. אבל הם לא היו מוכנים. ואז קלטתי מה הקטע. 

היא מבלפת והם מרגישים את זה. לפני זה הכל היה מסודר בגן כי היא ידעה בדיוק מה היא רוצה אז הם הקשיבו ועכשיו נראה שהיא לא ממש תכננה את הפעילות ולא סגורה על מה היא רוצה להעביר להם אז הם לא מוכנים לציית. בשלב הזה כבר קמתי ובחלל הפנוי שהיא השאירה לכבודי, ניגשתי ושאלתי אם זה בסדר שאלך להביא משהו מלמטה. היא אמרה שכן ואני טסתי במדרגות לגן הצוציקים למטה. התפרצתי פנימה וביקשתי מהסייעת לשאול את הפנס שהיא הביאה לילדים כי למעלה הם עושים מסיבת פיג’מות והגננת לא משתלטת עליהם. פה הייתה לי צביטה בלב כי אני לא אומרת דברים כאלו בקול רם אף פעם. עד עכשיו אני לא בטוחה למה המילים האלו יצאו לי מהפה אבל החשד שלי הוא שלצערי ההזדהות שלי לפעמים עולה על הערכים שלי והטינה בין שתי הגברות האלו חזקה ממני. 

הסייעת אמרה לי שהילדים משחקים איתו ולא נראה לה שהם יתנו לי אבל שאני מוזמנת לנסות. עוד לפני שנה כשהייתי באשכול הזה במפגש שלי עם שתי הגברות, כל אחת הבהירה לי שהשנייה כנראה לא תרצה לעזור לה בשום דבר לעולם אף פעם בחיים לא. לא הסבירו לי בדיוק למה אבל היה ברור שהן שורפות אחת את השנייה במבטים במסדרון. אבל זה למזלי לא חלחל לדרגים הנמוכים ואני ניגשתי לילד שהחזיק את הפנס ואמרתי:

״הילדים בגן למעלה עושים מסיבת פיג'מות וזה יהיה ממש נהדר אם הם יוכלו להשתמש בפנס שלכם כדי להאיר על התיקרה וזה יהפוך את מסיבת הפיג׳מות שלהם למושלמת והם ממש יודו לכם על העזרה.״

מי יגיד לי לא. כמובן שכל הילדים ישר אמרו שאני יכולה לקחת את הפנס ואני אמרתי תודה רבה לילדים ולסייעת וטסתי למעלה. בול בזמן. 

נכנסתי לגן החשוך שבו הילדים ממשיכים להתרוצץ עם הכריות שלהם והדלקתי את הקסם שלי. דממה. עברתי מעל כל ילד וילדה עם פנס האורות המרצדים ואמרתי לו לשכב לנוח. הם התחילו להתמתן. אחר כך קרבתי אותו לפנים שלי ואמרתי:

 ״כל לילה לפני שאנחנו נרדמים יש רגע שבו…״  

ואז ישר כאילו נרדמתי בעמידה תוך כדי שאני נוחרת כמו טנק, התעוררתי והמשכתי:

״…יש רגע שבו אם מבקשים משאלה אז הסיכוי שלה להתגשם עולה ל89%. ועם מקל הקסמים שיש לי ביד הסיכוי הזה אפילו יותר גבוה. אז עכשיו אני אעבור ליד כל ילד וילדה והם ישימו את הידיים שלהם קרוב קרוב לאורות ויבקשו משאלה.״ 

כמובן שגם אני בילפתי כי לא היה לי מושג מה אני עושה וכל כמה דקות הילדים חזרו להתפזר אבל הצלחתי להמשיך ולאסוף אותם לסוג של פעילות שינה. עברתי בין כולם וכל אחד ביקש משאלה מהאור הקסום תוך כדי שהוא עוצם עיניים, ואפילו ניסינו לעזור ולתת לילד המבקש יותר כוחות הגשמה על ידי תשומת לב ותנועות קסם עם הידיים של כל הילדים יחד. וככה הגענו בשעה טובה לזמן ארוחת הבוקר והגננת הדליקה לנו את האור ופקדה על כל הילדים להחזיר את השמיכות ולשטוף ידיים. 

אני הייתי יכולה להמשיך ככה עוד שעה ורק התחממתי אבל אולי לא וזה דווקא היה מושלם שזה הסתיים ככה בלי להימאס. הגננת הייתה באקסטזה. הסתובבה וצילמה את הילדים מבקשים משאלות ואחר כך אמרה לי שזה היה גאוני ושהיא בכלל לא ידעה מה לעשות איתם כי היא לא זכרה שיש יום פיג׳מות היום. היא שלחה על זה תזכורת לפני יותר משבועיים והיא הופתעה שההורים זכרו להביא שמיכות. היא חשבה להקריא להם איזה ספר אבל הרגישה שהוא לא ממש מעניין או מתאים לפעילות ומה שאני עשיתי היה טוב פי אלף. 

אני בהתחלה תכננתי להדליק את הפנס רק כדי לגרום להם לשכב ואז לתת לה לעשות את מה שתכננה אבל היא פשוט איפשרה לי להמשיך ונראתה כל כך מבסוטה שהקסם רק התגבר. אחר כך היה לנו חוג ואני קיבלתי מהרכזת הודעה שב 12 אני צריכה לרדת לגן השלישי שיש באשכול בקומת הכניסה. אז אספתי בדרך מהגן הראשון את שארית הדברים שלי שהיו בעיקר בגדים ספוגי מים שתליתי על המוטות של הווילונות כשהגעתי בבוקר, והודעתי לבנות שאני צריכה לעבור לגן אחר וספגתי את המבטים של הכעס מהול בתבוסה בזמן שהן נפרדות ממני עם חיוך כי ברור לכולם שאני לא אשמה. אבל לקינוח לפני שעברתי לגן השלישי שלי פיזרתי קצת רוע על הבחור של החוג. 

זה אותו הבחור שלפני שנה גרם לילדה על הרצף להתחרפן כי הוא ניסה להכריח אותה להודות בקול רם שהיא מצייתת לפקודותיו. בגדול כל פעם שאני רואה אותו בא לי לחבוט בו. בדמיוני אני שוברת לו את השיניים ברצפה תוך כדי שאני צועק לו שאני מוכנה ללכת לקראתו ולהפסיק אבל רק אם הוא יגיד בקול ככה שכולם ישמעו שהוא מוכן לציית לפקודותי. אבל במקום זה עזרתי לו להזיז שולחנות ולפנות מקום לחוג ספורט שלו. הרוע שלי יצא כמו שרק נשים יודעות להוציא אותו. הבחור המסכן עמד על ידיים ועשה מיני פעלולים שונים ומשונים ואני ישבתי כל החוג מולו ושיחקתי עם הטלפון שלי תוך כדי שאני מצחקקת באקראי כשאני רואה משהו מעניין כאילו הפעלולן מולי הוא אוויר. אבל זה משהו מיוחד. הבחור הזה הוא משהו מיוחד. אני חושבת שאשכרה אין עוד אדם בעולם שמוציא ממני כזו תגובה ומשהו בהתנהלות אתו מהיום הראשון שבו פגשתי אותו וזה היה לפני כ 20 שנה במקום עבודה אחר לגמרי, מעוות. 

הוא לא זוכר אותי ממקום העבודה ההוא ואני כמעט ולא זכרתי אותו אבל זכרתי את התחושה שהייתה לי ממנו. משהו אנושית לא נעים. אני לא מצליחה לחייך אליו, אני לא מצליחה לרצות לדבר אתו ואני עונה ממש בקצרה על כל שאלה שהוא מפנה לעברי וזה עוד לפני שבכלל נתקלתי בצד המשפיל של שיטות ההוראה שלו. ואני בטוחה שזה רק גורם לו לפשל לידי יותר. 

כל כך הרבה נקבע על ידי תחושות. כל כך הרבה אנשים היו קרים ומגעילים ואדישים אלי כי פשוט לא באתי להם בטוב והם בכלל לא טרחו לנסות לברר למה. כל כך הרבה חוסר צדק כי אין לנו זמן ופנאי לטפל ביחסים עם כולם. אם הוא היה חלק יותר משמעותי מהחיים שלי אז עוד הייתי מקדישה זמן לנסות לברר למה הוא חרא ואיך אפשר למתן את החראיות שלו כדי שלא ארגיש צורך לפרק אותו מכות ואהיה פנויה לרגשות אחרים מהם אני נהנית יותר, אבל לא. הוא חסר חשיבות. כל כמה חודשים הוא מהבהב בזווית של העין שלי לכמה רגעים באיזה גן ואז שוב מתאדה. למה שאשקיע. 

וככה גם בי לא טרחו להשקיע כל האנשים שהיו להם כל כך הרבה אנשים אחרים בעלי חשיבות שלא העלו להם את הסעיף של האיכס. ומה זה אומר? שצריך להתעקש ולפתח שיחות עומק עם כל אחד שלא נראה לנו? או שאולי שבחברה בה היחסים הם ארעיים, רצוי לא לתת יותר מידי משקל למה חושבים עליך אנשים שלא טורחים לברר איתך את היחסים?

בגן השלישי לעומת זאת, היה לי חשוב לברר יחסים. זו גננת בת 60 בת קיבוץ שמתגאה בערכים שהיא מעבירה לילדים, היא מלמדת אותם על היסטוריה ומה זה המילה ״מרזב״ ושמה להם מוזיקה קלאסית בשעת משחק ומלמדת אותם לשיר במקהלה והיום היא סיפרה להם על הגבורה של היהודים בזמן מלחמה גדולה שהייתה לפני כ 60 שנה. היא טעתה. זה כבר יותר משמונים שנה אבל הזמן זז יותר מהר ממה שאנחנו מסוגלים לשנות נרטיב. 

אני והילדים ציירנו קצת, ופטפטנו קצת על נושאים חשובים כמו השאלה ״למה אין לאנשים עור על השיניים?״ וילדים התחילו להתאסף סביבי ולהתחכך בי כמו חתולים כי הם זיהו שאני בעלת סמכות וישר שאלו אם אני הגננת החדשה שלהם. ואני אמרתי שבאתי לעזור להם בצהריים אבל הייתה לי הילה של ניצחון מהגן הקודם אז הם רצו קצת מאבק הפיות שעוד נשאר עלי. חתכתי להם ירקות לארוחת הצהריים והגשנו קציצות ופסטה ואני והגננת פטפטנו בשמחה על זה שעשו לנו טובה ביום הזה והביאו פסטה ולא פתיתים או אורז כי פסטה ממש קל לנקות מהרצפה. ואחרי שאחרונת הילדות נלקחה, והגננת עשתה לעצמה סוף סוף כוס קפה כדי לשבת ולעבור על כל הדברים שהיא צריכה לסדר בסוף הקייטנה, יצא לנו לדבר. 

לא זוכרת בדיוק איך זה התחיל. האם היא ניסתה להעביר לי איזה ערך ולהסביר למה היא מספרת לילדים על הגבורה של השואה או שאני התחלתי כשאמרתי שהייתי רוצה שיספרו את יציאת מצריים עם מוסר השכל של:

״ומה היית עושה אחרת אם אתה היית מלך מצריים? ואיך נכון להתנהג לאנשים שכפופים לך?״ 

אבל איכשהו הגענו לזה שאמרתי:

״ליחס האנטישמי כלפי היהודים יש הסבר.״ 

והתחלתי להסביר בתמימות שזה כמו ילד שלא מקבל אהבה בבית שמשדר עויינות גם בגן ולכן בגן לא אוהבים אותו. ניסיתי להעביר איזה מסר שאנחנו צריכים לזהות את הפגם הזה בנו ולהפסיק לשדר עוינות וככה יפסיקו להיות עוינים כלפינו אבל במקום זה הופנתה אלי השאלה: 

״תגידי, את יהודייה?״ 

אמרתי שלפי ההלכה לא והגננת אמרה שאז זה הגיוני שאני מדברת ככה כי זה מהצד של האמא הלא יהודייה שלי, ושאם הייתי יהודייה לא הייתי יכולה להגיד דברים כאלו על העם שלה. היא גאה להיות יהודייה והיא גאה בעם שלה ובמדינה שלה… 

ואני התחלתי להחזיק את הדלפק שעמדתי מאחוריו חזק מידי. ניסיתי לשאול אותה אם היא מבינה מה ההבדל בין דת ללאום והיא נראתה כאילו היא לא מבינה את השאלה. ויתרתי. אמרתי שזה לא משנה שאמא שלי לא יהודייה ושהזהות לא נקבעת רק לפי הדת של אמא והיא הייתה עדיין מבולבלת. אמרתי לה שכתבו לי בתעודת זהות שאני יהודייה בטעות כשעלינו לארץ כי אמא שלי נראית יהודייה ושאני וכל המשפחה שלי סבלנו מאנטישמיות כל החיים ואז היא נראתה עוד יותר מבולבלת. שתינו כבר עבדנו יחד בעבר והיא מחבבת אותי וזה העמיד אותה במקום לא טוב. קשה לשנוא מישהו שמחבבים אז מה שהיא חוותה כנראה מתואר באופן מקצועי כ״דיסוננס קוגניטיבי״. 

היא אמרה שמה שאני אומרת נראה לה לא הגיוני ושכנראה אמא שלי שיקרה לי ושיקרה לרשויות כדי שיכתבו לה בתעודת זהות שהיא יהודייה. אני ליטפתי ברכות את הדלפק שהפריד בינינו ואמרתי שאמא שלי בכלל לא ידעה מה כתוב לה שם וגילתה את זה רק אחרי שנה כשלמדה לקרוא עברית. הגננת אמרה שוב שזה לא נשמע לה הגיוני כי היא יודעת שמי שלא יהודי לא מקבל בכלל תעודת זהות. אם אני לא יהודייה אז צריכה להיות לי אשרת שהייה ולא תעודת זהות ושאני צריכה לחדש אותה כל כמה שנים. בעיקרון מבחינתה זה שיש לי אזרחות ישראלית זה תוצאה של שקר או טעות לא סבירה. 

נזכרתי שוב בסיפור של אבא שלי על איך בחרו את השומרים לאיזה מלך בריטי כלשהו. בחנו איזה צבע הם נהיים כשמעצבנים אותם. אם הם מאדימים אז הם נפסלים ואם הם מחווירים אז הם מתקבלים. עם נשימות איטיות ורגועות הרפתי את כל השרירים שיכולתי לזהות בגוף שלי באותו הרגע, שחררתי את הדלפק ונתתי לעיניים שלי לרגע לנוח על כלום בחלל החדר. הגננת אמרה שהיא לא רוצה להיכנס לריב ושזה לא הסגנון שלה, סובבה לי את הגב והתחילה לקפל את הדפים שלה. 

אני אמרתי לה שאין לי כוונה לריב ושאני לא חושבת שיש לנו בכלל משהו לריב עליו אבל היא שמה מילים בפי ומנהלת ויכוח עם אנשים שפגעו בה בעבר והם לא אני. ומה שאני מנסה לומר הוא משהו אחר וזה שהיא קוטעת אותי ולא מקשיבה לא נעים לי. היא נעצרה והסתובבה. הסברתי שלדעתי ביהדות יש חינוך לחשדנות ועוינות ושזה מעורר תגובה מהצד השני של חשדנות ועוינות. ניסיתי להסביר שאני אומרת את הדברים האלו לא כדי לקטול את העם היהודי אלא כדי להאיר נקודה שצריך לתת לה תשומת לב ולשפר, ואמרתי שמה שאני מנסה להעביר זה שהאנטישמיות היא תוצר… היא קטעה אותי ושאלה אותי אם הייתי בארה״ב? אני הופתעתי ושתקתי.

״לא? לא היית? אז אני הייתי… גרתי שם שלוש שנים.״ 

התחילה להסביר כמה שבארה״ב יש הרבה יותר גזענות מבישראל. ואני הסכמתי עם זה. אמרתי שישראלים הם אנשים סובלניים בצורה בלתי רגילה ואין שום דבר כזה באף מקום בעולם. אבל בנוסף, יש ביהדות חינוך של דורות לחשדנות ונתתי בתור דוגמא את הפתקית עם נרות השבת שקיבלתי מבנות שניסו לעשות מצווה. בפתקית היה מסופר על יהודי טוב ותמים שישב במטוס ליד גוי וברגע שהיהודי הלך לשירותים, החליף הגוי את הקציצה הכשרה של היהודי בקציצה הלא כשרה שלו והיהודי התמים חזר ואכל לא כשר ללא ידיעתו… ואז היא שאלה אותי אם אני יודעת איך נקראו היהודים שחיו פה לפני קום המדינה. 

״את יודעת? לא? אני מנסה להבין אם את יודעת את ההיסטוריה של המדינה. אז אני אגיד לך, הם נקראו הישוב הישן. והם היו בעיקר דתיים והישוב הישן נחלש והרצל ראה שהדת היהודית נחלשת וראה שצריך ליצור משהו חדש וככה קמה הציונות.״ 

היא המשיכה לספר עוד על היהודי החדש ועל זה שהציונות הצילה את היהדות כי היהדות הדתית כבר עמדה להכחד ועכשיו הדתיים רוצים לגזול מאיתנו את הארץ שלנו… ואני קטעתי אותה. 

״אז מבחינתך הציוני החדש הוא שיפור? ודבר חיובי?״ 

״כמובן…״ 

היא ענתה וניסתה להמשיך אבל עצרתי אותה כמו שלמדתי שעוצרים ילדים שלא מבינים שדיברו מספיק על אותו הנושא והחזרתי אותנו לטענה המקורית שלי כי אני לא עמדתי לתת לה לסחוף אותנו לנושאים אחרים לפני שאני מסיימת את הסיבה בגללה אנחנו עומדות שם כבר עשר דקות באנרגיות של יום הדין. 

״אז זו הנקודה שניסיתי להעביר. בשביל להגיע לשיפור היה צריך לזהות את הבעיה וברגע שזיהו את החולשה שהייתה קיימת ביהודים היה אפשר ליצור את התיקון לזה בדמות הציונות. מה שאני אומרת הוא שהחשדנות והעוינות לפיה מגדלים את הילדים בארץ היא שוב חולשה שיש לתקן כי זה גורר יחס של חוסר כבוד כלפי האחר. אמנם זה מתחיל באחר שהוא מחוץ לעם אבל יחלחל גם ליחס שלנו אחד כלפי השני עד שנגיע ללחתוך בבשר של עצמנו.״ 

היא אמרה שהערבים ירצו להרוג אותנו ואין מה לעשות עם זה ואני עניתי לה ששוב הבעיה לפי דעתי היא חוסר כבוד. אם מראש היו מתייחסים אליהם בכבוד ולא כמו ילדים חסרי בינה אז אולי המצב היה נראה אחרת ונתתי דוגמא את הדרך בה ניסו לפני כמה עשורים לפנות את הערבים מעזה בלתת להם כמה פרוטות ולשלוח אותם כרטיס כיוון אחד לדרום אמריקה בתקווה שלא ימצאו את הדרך חזרה. הם כמובן מצאו וחזרו עצבניים כי הכסף לא הספיק להם לפחית קולה והם הבינו שרימו אותם. היא צחקה ואמרה שלא הכירה את זה. היא אמרה שהיא מקווה שיתנו להם מדינה ונסיים עם זה כבר אבל היא לא יודעת איך להתמודד עם מה שקורה בעם שלנו היום. אני אמרתי שזה בדיוק אותו הדבר. זה הכל חוסר כבוד של שני הצדדים לנרטיב של הצד השני בגלל חשדנות. הסברתי שהשמאל לא התייחס לימין בכבוד מאז הקמת המדינה. לא ניסו להשקיע משאבים כדי לפתח אותם כי לא חשבו שהם ראויים לזה ורק נתנו להם קצבאות כדי לשלוט בהם. ככה נוצרו דורות של אנשים שמאמינים שהם חסרי אונים שמכורים לקצבאות כמו לאופיום ושהשמאל מעולם לא ניסה לשנות את זה. אבל זה התפוצץ לשמאל בפרצוף כי עכשיו הם הרוב והשמאל לא מצליח לשלוט בהם. אז עכשיו מצביעי הימין המקופחים בוחרים להם מנהיגים שמשקפים את איך שהם מרגישים וזה לא משנה שאותם מנהיגים לא עושים שום דבר למענם, לפחות הם משקפים להם את התחושה הפנימית של חוסר אונים וכעס. 

״אז מה עושים?״ 

היא שאלה אותי פתאום בתמימות של ילדה. פה אני הייתי לרגע טיפה מבולבלת. ניסיתי להגיד משהו על זה שאני מנסה להילחם בתופעה של חשדנות על ידי זה שאני גורמת לאנשים להרגיש שאני סומכת עליהם ושהם יכולים לסמוך עלי. אבל זה הרגיש לי חסר. הסברתי גם על מרד המיסים החוקי שלי באמצעות תרומות אבל גם זה לא התאים. ואז פתאום אמרתי שזה מטורף למשל שאחוז כל כך גדול בארץ לא יודעים אנגלית והגננת פתחה עיניים לרווחה ואמרה שזה מטורף גם בעיניה. 

״זה יכול להרחיב כל כך את התודעה… איך זה שהם לא יודעים אנגלית…״ 

ואז אמרתי שחבל שכל אותם החברה שנוסעים להתנדב באפריקה או אסיה ומלמדים ילדים אנגלית מתחת לאיזה עץ בננה לא חושבים על הצרכים של האנשים שנמצאים ממש קרוב עליהם. הגננת הסכימה שזה חבל ובגדול הנהנה לא מעט לקראת סוף הנאום שלי לגבי איך מצילים את היהודים מעצמם ובנימה אופטימית זו סוף סוף הרמתי באוויר את שקית הזבל שהחזקתי ביד שלא תפסה את הדלפק ואמרתי לה שאני צריכה ממנה רק דבר אחד אחרון, את הקוד של חדר הזבל. חייכנו ונפרדנו יפה וסיכמנו שניפגש בשמחות. 

אני לא יודעת מה הייתה המשמעות של מה שהתרחש בגן ברמה הקוסמית אבל ברמה האישית זה היה לי קסם. קסם של המילים. כמו מה שניסיתי להסביר לילדים במפגש בכמה דקות שהגננת הייתה פתאום צריכה לצאת לסדר משהו והושיבה אותי בכיסא שלה ואני בוהה בילדים שבוהים בי ופתאום אני אומרת להם: 

״מילים זה כמו קסם.

כי אנחנו לא יודעים לקרוא מחשבות של אנשים והרבה פעמים ילדים רבים כי הם לא ידעו מה השני חושב והם לא השתמשו במילים כדי להסביר. 

כשאנחנו רוצים משהו או כשכואב לנו משהו או כשעצוב אף אחד לא יודע את זה. ולפעמים אנחנו יכולים לכאוס או להיעלב על ילד אחר כי הוא עושה משהו שפוגע בנו אבל האמת היא שהוא פשוט לא יודע מה אנחנו מרגישים. ואם אנחנו נשתמש במילים כדי להסביר את מה שאנחנו רוצים ומה שאנחנו מרגישים אז רוב הריבים לא יקרו.״ 

תמיד היו לי מילים. גם כשהייתי קטנה אבל לרוב המילים באו רק אחרי שהסטרס עבר. וזה היה תמיד מאוחר מידי. אתמול בגן השלישי בסוף היום, המילים באו כי לא נתתי לסטרס למחוק אותן, למחוק אותי. אז היה יום קסום.