אני תוהה אם להתחיל עם זה שהלילה פגשתי את השטן או אולי משהו רך וקליל כמו זה שאני חושבת להיות יועצת פרלמנטרית של מירב מיכאלי… למעשה יש שיגידו שאין הבדל רב בין שתי האופציות 🙂 הייתי חייבת…

אז בשיחה הדמיונית בינינו הסברתי לה שהשירותים המופלאים שאני יכולה לספק מגיעים עם מחיר גבוה. ראשית את המשכורת הבסיסית של יועץ, אני מתכוונת לקבל כפול ממה שמקובל כי מה שמקובל הוא פחות מהשכר של משרה מלאה של קופאית. אבל המחיר האמיתי הוא במשהו שההסבר הכי טוב שמצאתי לו הוא ״טיפול שורש״. 

״אני…״

הסברתי למירב,

״מטפלת בכל דבר כמו שרופא עושה טיפול שורש. כשאני מתבוננת בנושא מסוים, הדבר שאותו אני מחפשת זה את הסדקים. אפילו הקל שבקלים. וכשאני מוצאת, ואני תמיד מוצאת, אני מתחילה לחפור ולחפור בלי רחמים עד שכל הריקבון שהסתתר במעמקים מוסר יחד עם עוד אחוזים נכבדים מהחלקים הבריאים למען הסר ספק. ורק אז אני מתחילה למלא את מה שחסר בחומר בריא וטוב.״ 

הבחורה המסכנה מסתכלת עלי ולא מבינה. ואני מבינה ששוב לא הצלחתי להסביר את עצמי נכון כי אנשים לא חיים בסדרה אמריקאית משנות ה 90  שבה הכל עובר במטפורות מורכבות ושנונות. אוף… וגם הדוגמא של טיפול השורש יצאה בכלל לא מדויקת כי זה יותר תיאור של סתימה רגילה אבל להגיד שאני כמו סתימה זה לא ממש מרשים. בקיצור… השיחה הייתה לא ממש מוצלחת ולא התקבלתי לעבודה. אולי באמת כדאי לי ללמוד בדיקת תוכנה. 

ועדיין בא לי מחשב. רק לא בדיוק מחשב. בא לי מחשב בגודל של הטלפון שלי מקסימום, מקלדת, עכבר ומקרן. כשהסתכלתי על מחשבים בחנות חשבתי אולי לקנות אייפד. תכלס מי יודע בשביל מה אני באמת צריכה את זה ובעיקר בא לי מסך בגודל שלא מכאיב לי למוח. אבל באייפד אי אפשר לפתוח שני חלונות במקביל וזה למה בסוף החלטתי שאני צריכה מחשב שעולה ושוקל פי שלוש. תכלס אולי אני דינוזאור. אולי לפתוח חלונות במקביל זה לא מה שצריך בימינו. עכשיו בא לי לבדוק אם יש אפשרות לפתוח חלונות במקביל באייפד יקר יותר והאם אפשר לעבור בין מסך למסך. 

טוב… אז מסתבר שאפשר! אם רוצים אין זו אגדה. אבל רק באייפד החדש אבל זה בסדר כי זה אומר שאני לא צריכה מחשב. אני כן צריכה מקרן שיכול לעלות איזה אלף ש״ח והמקרן הזה יוכל לשמש אותי לשנים רבות כי תמיד צריך אחד. ובכלל מאז שנודע לי שיש דבר כזה מחשב, לא הצלחתי להבין למה המסך לא יכול להיות על כל הקיר כדי שכל המשפחה תוכל לראות את מה שאתה עושה. אז אפשר. אני אוכל לסחוב איתי בינתיים את הטלפון שלי ולהראות לאנשים דברים עם המקרן ואם אצטרך לכתוב ולראות משהו יותר גדול אז אוכל. ואם אצטרך להקרין ציור על קיר אז גם אוכל שזה אחלה ובכלל השימושים שיש למקרן הרבה יותר מגניבים מהשימושים שיש למחשב. חוץ מדבר אחד מאוד חשוב. חסם פרסומות… זה ממש מצער שאין. אולי גם זה יש. אז במקום להוציא עכשיו 4,500 ש״ח על משהו די בסיסי ולא בטוח מדויק, אני יכולה להוציא 1,000 על משהו שישרת אותי בטוח לשנים. וגם זה הרבה יותר הגיוני לפרק את המסך מהמקלדת כי זה לא באמת נוח להקליד מתוך המחשב נייד. מעולם לא היה נוח ושובר את הצוואר. 

יופי.

ובכלל אני חושבת שהרעיון של אגירת מידע ואגירת חפצים עומד לעבור מן העולם. פשוט יותר לאחסן הכל בענן ולגשת לזה מכל מקום בעזרת ציוד מינימלי. והרבה יותר קל לחיות בסוג של קומונות הוסטל בהן יש חברת ניהול שמנקה ומתחזקת וקובעת ואוכפת כללי התנהגות, מאשר בבית עם שותפים שלרוב לא חושבים להוציא את הפח כשהוא מלא ולא מחליפים מנורה שנשרפה ומשאירים כלים בכיור ושואבים כל כך הרבה אנרגיה על שטויות. הן באמת אחלה, באמת. אבל הן בני אדם. עם שטיקים וטוויסטים וכל עוד אני לא מקימה משפחה אני באמת לא רואה סיבה להתאקלם ולהיתעגל לכל הפינות שלהן. פשוט כי זה המון עבודה. אין משאבים לשטויות כאלו. 

למה? כי לאדם המודרני אין מנגנוני נחמה. כמעט. בהרצאות של ספולסקי, הוא מתאר איך חבורה של קופים אחרי שנמלטו מאיזה נמר שניסה לטרוף אותם, מתיישבים ומתחילים ללקק אחד את השני. זה מנגנון ויסות מתחים. קופי הבונובו מרחיקים עד לכדי סקס מלא בשביל הפגת מתחים. הם אגב, גם לא רבים בינם לבין עצמם… 

אז העניין בלכתוב ולהסתכל על מסך גבוה זה העניין הקטן הזה שצריך להרים את העיניים מאוד בשביל לראות מה כתבתי אחרי שרוב הזמן העיניים הן על המקלדת. זה קטע שלא חשבתי עליו… עכשיו שמתי את הטלפון על גליל של נייר מגבת בערך בגובה הראש שלי וזה לא כזה נוח להרים את המבט כל כמה שניות בשביל לראות שלא כתבתי ג׳יבריש. אז אולי יש הגיון כלשהו בלשים את המסך קרוב למקלדת . מצד שני המסך של המחשב שלי היה בערך בגובה הזה כשהייתי יושבת מולו אז כנראה שזה עניין של הרגל. קטע… הרגלים…

בכל מקרה, מנגנוני ויסות. זה משהו משמעותי. לבני אדם אין. אז הם נלחצים מכל שטות וצריכים תרופות הרגעה וסמים קלים וקשים ואלכוהול ובידוד חברתי וכו'. אין ממש אנשים שהתפקיד שלהם זה להוציא לנו כינים מהראש כל פעם שאנחנו נלחצים וגם כל אחד נלחץ מדברים אחרים בזמנים אחרים אז אין ממש סינכרוניזציה של לחצים ונחמות. אז אני והשותפות שלי הולכות על קליפות בייצים אחת ליד השנייה כי לא ברור אם משהו שאחת תעשה עלול לצער/להביך/להטריד/להעיק/לשעמם/להעליב את השנייה אז פשוט מתנצלים הרבה ויושבים לבד בחדר. יש כמובן את הנחמות החמודות של מזון וקניות וחידושים. אבל זה עדיין לא מספק את הצרכים האדירים שנוצרים על ידי חיים בקבוצות גדולות חסרות מימדים ברורים בהן רוב החברים לא מוכרים לך. כל החיים הייתה לי סוג של מחשבה/ פנטזיה על משפחה שיושבת במטבח ומדברים כל אחד מנקודת המבט שלו על משהו שהם רואים יחד על מסך ענק. מעניין אם קיום של תינוק יכול לווסת סטרס… 

זו נקודה מאוד מעניינת. אתמול הייתי בגן בו הגננת בגיל שלי והיא הייתה משונה. היא מאוד מאוד רכה ונעימה ונחמדה ומדברת בקול מאוד מאוד רך ועדין וטיפה נשמע כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי. וכשהיא צריכה להרים את הקול כדי להבהיר לילדים שהיא מתכוונת ברצינות למה שהיא אומרת זה בכלל נשמע כאילו היא נשברת נפשית. אבל היא לא מדברת על שום מצוקה. היא רק שאלה אותי מה שלומי. עבדנו יחד לפני כחצי שנה ואני זוכרת שהיה חיבור סבבה אבל לא זכרתי אותה במפורט. והיא ראתה אותי וישר חייכה חיוך רחב, ניגשה אלי ושאלה אותי: 

״אז איך את בתקופה הזו?״ 

שאלה טיפה משונה. זה לא נשמע כמו ״מה שלומך״ רגיל. אז אמרתי לה שאני בסדר. והיא שאלה אם מצאתי דירה ולא חושבת שחיפשתי דירה בתקופה שבה עבדנו יחד כי עוד הייתי בזיכרון אז הבנתי שמשהו פה לא מכוון עלי. ואז נזכרתי שאנשים ששואלים שאלות אישיות ולא קשורות לרוב רוצים לפרוק, אז שאלתי אותה מה שלומה. היא אמרה:

״בסדר… בגדול… הכל בסדר חוץ מהקייטנות…״ 

נפתח הסכר. היא בדיוק יצאה מישיבה עם הרכזת ומפריע לה שהסייעות שלה רק רוצות לדבר כל הזמן והן חופרות לה ולא נותנות תשומת לב לילדים ולעבודה. וקשה לעבוד עם נשים שמדברות כל הזמן… אני הבנתי והזדהתי ואמרתי שגם לי לפעמים קשה כי יש נשים שרק רואות מישהי חדשה ומרגישות צורך להתלונן על כל הדברים שמפריעים להן ששאר הצוות כבר לא יכול לשמוע. והיא חייכה ואמרה:

״כמוני?״ 

אני חייכתי ואמרתי שאני שאלתי מה שלומה בכוונה אמיתית לשמוע ואם היא לא תעביר את כל היום בלדבר על הצרות שלה אז זה לגיטימי לענות לי בצורה כנה אם משהו מעיק עליה. וגם אמרתי לה שאני מרגישה שהרבה פעמים התלונות מגיעות ממקום של תסכול ותחושת תבוסה. היא לא הבינה אותי ואמרה שאם כך אדם מרגיש ליד ילדים אז הוא לא צריך לעבוד עם ילדים… ואני ניסיתי לתקן את עצמי ולהסביר שהכוונה הייתה תסכול מול המערכת ולא מהילדים אבל זה היה מאוחר מדי והיא נסחפה למחוזותיה. דיברה על כל מיני קשיים שלה עם הסיעות שמגיעות לעזור לה בקייטנות ושהן לא נשות חינוך ולא משקיעות, ובכלל אנשים שהם לא אנשי חינוך לא צריכים לעבוד עם ילדים ושזו שליחות ושהנשים שמגיעות סתם נמצאות שם בשביל הכסף ומעבירות את הזמן… 

ותוך כדי שהיא מסבירה את כל זה היא לגמרי לא מצליחה לארגן את הילדים לארוחת הצהריים ומתחילה לחתוך סלט סלק בזמן שהילדים מתפזרים בגן ולא מצליחים להבין מה צריך לקרות עכשיו. אז נזכרתי שפעם אחרונה שעבדתי איתה זה היה כשהיא רק התחילה לעבוד בגן הזה ואז חשבתי שהיא מאוד לחוצה בגלל שזה חדש ולא ממש יודעת עדיין איך לנהל את הזמנים שלה כמו שצריך. איכשהו לא ברור אצלה מתי מתחיל מפגש ומתי צריך לצאת ומתי הזמן להתחיל לאכול והיא כל הזמן נשמעת כאילו הכל חומק לה מבין הידיים ונאלצת לצעוק כל הזמן בקול חנוק: 

״אתם לא מקשיבים למה שאני אומרת!״ 

רק העניין הוא שהיא מאוד לא חד משמעית לגבי מה שהיא אומרת. היא מהנשים שחושבות בקול רם ולא מבינות למה אנשים לא מסיקים מזה את המסקנות הנדרשות ופועלים בהתאם. בזמן שהילדים אכלו היא הוציאה פסטו מהמקרר ואמרה שזה טוב לכריכים. אני כבר התחלתי לקלוט אותה וישר שאלתי: 

״את רוצה שאעשה כריכים?״ 

היא ענתה לי: 

״כמובן. מה, את לא עושה בכל הגנים?״

עניתי לה שברובם לא כי הילדים לא רעבים אחרי שעתיים אז פשוט נותנים להם פירות. היא נראתה מבולבלת ואמרה שכן. שפה הם עושים כריכים עם פסטו וטחינה. הוצאתי את הלחם מהמקרר ושאלתי אותה כמה כריכים לעשות. היא התחילה לחשוב בקול רם ולספור כמה ילדים יש וכמה בערך כל אחד אוכל ולכמה חלקים צריך לחתוך כל פרוסה ואני עומדת שם עם הלחם ביד ומחכה שהיא תגיד לי כמה פרוסות להוציא והיא באה ללכת. אני עוצרת אותה ושואלת כמה פרוסות לעשות להם. היא לא מבינה מה אני לא מבינה ומתחילה שוב לחשב כמה ילדים יש ובערך כמה רבעים כל ילד בדרך כלל אוכל ואני עדיין עומדת מסתכלת עליה עם הלחם ביד. ושואלת:

״כמה פרוסות לעשות עם פסטו?״

היא אומרת שלוש וממשיכה לחשב ולדבר לעצמה אז אני שוב עוצרת אותה ושואלת:

״כמה פרוסות של טחינה לעשות?״ 

היא ממשיכה לחשב ולחשוב ואני שוב עוצרת אותה ואומרת בתקיפות כי כבר נגמרת לי הסבלנות: 

״אני צריכה שתגידי לי כמה פרוסות להוציא ולשים עליהן טחינה.״ 

היא עוצרת עם פה פתוח כאילו בעצמה לא באמת יודעת את התשובה ומניחה שהיא נתנה לי את כל המידע שאני צריכה כדי להוציא מזה את המספר בעצמי אבל אני לא משתפת פעולה ובקול טיפה מצוברח נאלצת לשאול את עצמה את השאלה הזו ישירות ואחרי רגע קל עונה לי 10.

יש אנשים שלעולם לא יוכלו לעבוד עם בינה מלאכותית… 

עשיתי 13 פרוסות. 3 מתוכן מרחתי בפסטו ו 10 מרחתי בטחינה ואת כולן היא שכחה על הדלפק. כך גם את הפירות שהיא בעצמה שטפה. הכריכים עוד הצלחתי לדחוף לפני סוף היום לאיזה 5 ילדים שנשארו בגן אבל הפירות נשארו על הדלפק למחר. את הפסטו היא עושה בעצמה מכוסברה ושקדים. יצא לנו גם לדבר על בעיות העיכול שלי והיא אמרה שגם לה יש ועכשיו בדיוק עומדת להתחיל טיפול הוליסטי כלשהו כדי לטפל בזה והופתעה כשאמרתי לה שסיבים מסיסים לא עושים לי טוב כי הייתה בטוחה שזה הכי בריא אבל אז הודתה בזה ששוקולד מריר באמת לא עושה לה טוב עכשיו כשהיא חושבת על זה… 

היה לנו חוג יוגה וכמו איזה שילוב קוסמי שקורה רק בסרטים המדריכה הייתה שכפול של הגננת. שתיהן התאהבו אחת בשנייה ממבט ראשון והחוג עבר בצורה רגועה וחסרת כל טונים גבוהים בצורה משעממת ברמות בלתי רגילות כשהמדריכה כל כמה שניות אומרת את המשפט:

״ועכשיו את זה נעשה ברוגע וביוגה וברוגע וביוגה נעשה את הפעולה הבאה לנוח ולנשום עמוק ברוגע וביוגה…״ 

ואני רציתי לשבור משהו. היה לי לא כיף. ורחוק מרגוע. בסוף החוג הגננת נתנה לילדים לצאת לחצר ואמרה שעושים יצירה. היא עצמה נשארה בגן לברר איזה משהו עם אחד הילדים ואני בדיוק סיימתי לשטוף כלים נעמדתי בדלת והסתכלתי על איך הילדים מתרוצצים בחוץ ושאלתי אותה אם היא רוצה שאצא להיות איתם. היא אמרה שכן. יצאתי. חלק מהילדים ישבו ליד השולחנות בצורה מאוד רגועה ושקטה וחלק שיחקו בחצר. הילדים באמת מאוד בוגרים ואחראים וקשובים ואפילו נראה לי משונה טיפה כמה שהם פשוט יושבים שם בלי לזוז למרות שעל השולחנות שלהם אין עדיין שום דבר חוץ ממפות. 

בסוף הגננת יצאה ונתנה להם לצבוע חתיכות נייר ולהדביק עליהן מקלות ארטיק צבעוניים כדי לעשות דגל. הכל על מי מנוחות. הבנים שלא עשו יצירה שיחקו די יפה בחצר עם גלגלים ואני לא ממש נדרשתי לעשות כלום. מסרתי לכמה מהם את הגלגלים הגדולים שהם גלגלו על הרצפה והם היו מבסוטים כמו כלב שמביא את המקל. בנים זה פשוט. אני לא יודעת למה קרה הדבר הבא. באמת שלא. אבל התחלתי לחפש בכל האידיליה הזו משהו שלא הבנתי מהו. ניגשתי לילדים שנראו שרבים והפרדתי ביניהם. אחר כך הם התגלשו במגלשה בצורה שזיהיתי שיכולה בפוטנציאל מופרך למדי להביא לפציעה, אז עצרתי אותם. הם היו די ממושמעים למרות שניסו להסביר לי שאני טועה וזה בעצם בסדר להתגלש אבל אני התעקשתי והייתי אסרטיבית ברמת אישה בת 40 שיודעת דבר או שניים על החיים. ואז היו כמה ילדים שממש נאבקו על אחד הגלגלים ואני באתי והפרדתי ביניהם פיזית תוך כדי שאני מצווה עליהם לחלוק. שנים מהילדים אמרו שהילד השלישי ניסה לחטוף את הגלגל ומבירור הסתבר שזה ילד שסיים לצייר ובא לשחק ורצה גלגל אבל לא נשאר לו אז ניסה את מזלו בקצת כוח. אמרתי לו שלא חוטפים ושנראה למי יש גלגל שאפשר לשחק אתו ובזווית של העין שלי ראיתי את שני החמודים ששיחקתי איתם קודם. בחרתי אחד באקראי ופקדתי עליו לתת לילד החדש את הגלגל שלו ולשחק בגלגל הנותר עם הילד השני. 

הסברתי שהם יכולים למסור אחד לשני גלגל אחד במקום למסור לי את שניהם ולחכות שאני אמסור חזרה. הילד היה קצת בהלם ואחרי מירמור קל שלא קיבלתי נאלץ לוותר על הגלגל. הוא ישר פרץ בבכי מר ורץ לפינה של החצר והתחיל לבעוט באדמה. לזה לא הייתי מוכנה. ניגשתי עליו להבין מה הדרמה והוא התעקש שהוא רוצה את מה שהיה לו. שום דבר שאמרתי לגבי לחלוק או לשתף לא עזר ואפילו כשאמרתי לו שנוכל לבקש את הגלגל הצהוב מהילד השני תמורת הכחול שנשאר להם, הוא לא התרצה. ניסיתי להסביר שאין אפשרות שלכל ילד יהיה גלגל לבד ועכשיו כשיש יותר ילדים בחצר אז צריך לשחק אחרת אבל הוא היה פשוט בהיסטריה. 

כמה ילדים הגיעו לראות מה קרה ולנחם אותו ונראו ממש מבולבלים. הם ליטפו לו את הראש והסתכלו עלי כאילו נתתי לו סטירה. עמדתי שם ולא היה לי ברור עכשיו מה ההתנהלות הנכונה כי את כל הטיעונים הלוגיים נתתי וזה לא עזר ואז הגננת שאלה אותי מה השעה ועניתי לה שארבע ועשרה. היא הופתעה ואמרה שחייבים לאסוף הכל ולהיכנס לשבת במפגש כי ההורים באים. 

הילדים סידרו בקרירות את הגלגלים תוך כדי שהם זורקים לי מבטי שנאה ואחד מהם אפילו דחף אותי תוך כדי שהוא רץ חזרה לגן. הגננת נעמדה ליד הדלת והתחילה להוציא ילדים להורים בזמן ששאר הילדים מסתובבים חסרי כיוון בתוך הגן ונתקלים אחד בשני. הילד הבוכה עדיין בכה וילדה צדיקה לידו עמדה והסבירה לו משהו שלא שמעתי אבל לפי התנועה יד שעשתה לכיוון שלי יכולתי לנחש. 

אבל אני עקשנית. יותר מילדים בני חמש. ניגשתי עליהם והסברתי שוב ככה שהילדה תשמע שצעצועים צריך לחלוק ושאי אפשר להיות עם אותו הצעצוע כל הזמן כשיש עוד ילדים שרוצים לשחק ובחצר ביקשתי ממנו למסור את הגלגל כדי שילד אחר יוכל גם לשחק וככה זה יהיה הוגן. ואז שאלתי אותם איך הם בדרך כלל פותרים דברים כאלו. אולי יש להם שיטה שאני לא יודעת עליה. הילדה ישר התחילה להסביר לי שגננות לא עושות כאלו דברים. ושאני לא אמורה לעשות את זה. הסברתי שוב שאין לנו בגן 26 גלגלים כדי שכל ילד ישחק עם גלגל משלו ושאם היו אז בשמחה הייתי נותנת לכל ילד גלגל אבל אין אפשרות כזו ולכן האפשרות היחידה שיש היא שילדים יחלקו גלגל עם עוד ילד ושלא אמרתי לו שהוא לא יכול לשחק בכלל אלא שהוא יכול לשחק בגלגל עם עוד ילד. הילד עדיין בכה אבל טיפה פחות ונראה שהוא מתחיל להבין שאין פה דרך יציאה אלגנטית ושהוא קצת סתם מתעקש והילדה התחילה להסתבך עם עצמה ואמרה שהילד השני בכלל לא שיחק עם הגלגל ושנעשה עסקה ושפעם הבאה שאבוא ניתן לכל ילד גלגל… אני אמרתי לה שאין לנו אפשרות כזו ושפעם הבאה אשתדל לבקש בצורה יותר מתחשבת אבל עדיין אין אפשרות לשחק עם אותו הצעצוע כל היום לבד. 

הילדים נראו מתוסכלים בגלל חוסר הכלים הלוגיים לעמוד על זכויותיהם שהרגישו שנדרסו כי כואב בלב, אבל שידרו קצת פחות עוינות כלפי. ואז שמתי לב שהגננת עדין בדלת והילדים ממש חסרי מנוחה מסתובבים ומתחילים לעשות שטויות. הדיבור היה שהיא עושה מפגש… אז ניסיתי להושיב אותם אולי זה יזכיר לה מה היו התוכניות… עשיתי את הטריק של:

״מי שיושב יפה יכול לתת לי כיף!״ 

וכולם התיישבו. זה עבד גם על הגננת שראתה שילדים יושבים ובאה למפגש אותם. 

״היה איזה עניין עם אחד ההורים… תודה שהושבת אותם…״ 

סבבה. אין בעיה עם זה שיש עניין. אין בעיה עם זה שאני אשב למפגש אותם. אבל יש בעיה עם זה שהיא לא יודעת לזהות את הצרכים האלו ולתקשר לי אותם. ואז נזכרתי בגן האלטרנטיבי ״שיטה מצוצה מהאצבע כלשהי״ שבה היו 35 ילדים ודממה כמו בספריה. כל ילד ישב עם עצמו או עם גג ילד נוסף ושיחק במשחק שאותו הוא החזיר מיד לארון כשסיים לפני שהוציא משחק חדש. מהצד, פלאים. מהתבוננות מעמיקה, מחריד. למה? אין שם ממש משמעת. יש שם גורם אחר. הגנן שם שידר מצוקה. כשילד אחד בכל זאת עשה איזה משהו לא כשורה, הגנן ניגש אליו במטרה לעשות שיחה רצינית והילד ברח במבוכה. הגנן התעקש שהילד יחזור לדבר אתו כי:

״מאוד נפגעתי מההתנהגות שלך.״

והוא שיחק אותה יופי ונראה ממש ממש פגוע. הילד המבולבל למעשה אולץ להגיע להתנצל/לנחם את הגנן ולקבל את המרות עליו כי אחרת נוצר מצב של חוסר ביטחון מוחלט, כי המבוגר האחראי במצוקה. זו גם שיטה. למעשה השיטה של ההורים שלי הייתה דומה למדי. ובכל פעם שהם לא הצליחו להיות ברורים ואסרטיביים עם הדרישות שלהם הם פנו לצרחות מקפיאות דם, אלימות פיזית או התקרבנות. לגננות אסור לצרוח או להרביץ אבל אף אחד לא אמר שהן לא יכולות לשדר מצוקה. ואם הגננת מרימה את הגבות שלה כמו כלב מוכה ובקול שבור ודמעות בזווית העין מסננת ״אבל למה אתה עושה לי את זה…?!״ כשילד מנסה לקחת מקל ארטיק ללא אישור, יש משמעת ברזל.  אני משערת שבגן הזה באמת הגננות לא פוקדות על ילדים למסור את הצעצועים שלהם לילדים אחרים ובילדה הקטנה שניחמה את הילד ראיתי את עצמי. היא הרגישה המבוגר האחראי. כי אין מבוגר אחראי. הגננת לא נחשבת לכזו. הגננת היא דמות שעליה מרימים את העיניים כי היא זו שיודעת מה יהיה והיא זו שנותנת את התוכן ואי אפשר בלעדיה אבל היא ממש לא דמות שלטון חברתי. את כל הבעיות ביחסים צריך לפתור לבד. 

אולי הייתה סיבה למה שני הילדים האלו ספציפית שיחקו לבד בגלגלים כל הצהריים בזמן ששאר הילדים רבו על הגלגלים הנותרים. אולי הם פשוט מכירים אחד את השני ויצרו מצב בו ברור מי רגיש ומי חזק ומי יכול להתמודד עם ריב ומי לא וכולם אחראים אחד על השני ואין מקום להתערבות חיצונית של מישהי שלא מכירה את הנפשות הפועלות. אין פה מקום לחוקי הוגנות נוקשים כי כל אחד הוא מיוחד… וואלה טוב… אפשר להבין למה בגן הזה קשה לגננת עם סייעות חדשות. אני לא מכירה הרבה סייעות שיכולות להתמודד עם חברה כל כך שוויונית ואוטרקית אצל ילדים בני 5. האם זה נכון לחנך ככה? לא ברור. אבל החוג שלהם היה משעמם ברמות ואף אחד לא השתולל…

את הגננת שאלתי בסוף היום אם היא נשואה. אני אף פעם לא שואלת. זה לא מעניין אותי. היא אמרה שלא אבל הדגישה שהיא בזוגיות. שאלתי אותה אם היא רוצה ילדים. היא אמרה שהיא מרגישה שהיא עוד לא מוכנה אבל חושבת להקפיא ביציות. אני מצאתי את עצמי מתעקשת להסביר שלא צריך לחכות עד שמרגישים מוכנים כי לפעמים כשמוכנים אז כבר אין את הכוחות לעשות את זה. היא כמובן התחילה להצדיק את הבחירות שלה ואני כמובן מבינה אותה כי הייתי באותן השיחות מהצד השני מספיק פעמים אבל משום מה לא הצלחתי להרפות. איכשהו כשראיתי אותה עם הילדים עושה תרגילי נשימות עמוקות זה היה נראה כאילו היא עוד שנייה מתפוצצת מאסטרוגן. היא קימרה את הגב והבליטה את התחת שלה כמו חתול כדי להימתח, פרסה ידיים לצדדים ובתנועה מפותלת ומיופיפת הורידה את הידיים לאזור החזה. אם זה לא היה בקונטקסט של גן זה היה יכול להיות קביל בתור סרטון יוטיוב ספק יוגה ספק פורנו. מה הקשר של זה ללעשות ילדים, אני לא בטוחה אבל ברמה אינטואיטיבית בלבד נראה לי שיש. איכשהו הבחורה נראתה מאוד לא מאוזנת וההרגשה שלי היא שהלידה והגידול של ילד יביא לה את האיזון. היא מבחינתה כנראה מזהה את החוסר הזה ומנסה למלא אותו לפני שהיא מביאה ילד לעולם כדי לא לדפוק אותו. כנראה. אבל זה לא ממש עובד ככה. אמרתי משהו בסגנון שהתפקיד של ילדים הוא לעשות להורים תיקון כלשהו והיא התנגדה לרעיון שמביאים ילד לעולם מתוך אינטרסים אישיים. פה כבר נטשתי את הדיון כי מבחינתי אין שום דבר שעושים שלא מתוך אינטרסים אישיים אבל הפערים בינינו לא יאפשרו לי להסביר לה את זה. 

אבל חזרה לענייננו, אולי לעשות ילד זה מנחם? אולי זה כמו כלב? 

אולי ילד יכול להיות משהו מועיל אם יודעים להשתמש בו נכון? הרי:

״לא צריך לחכות עד שמרגישים מוכנים כי לפעמים כשמוכנים אז כבר אין את הכוחות לעשות את זה.״