אני שותה לי קפה מהול. זה קפסולה של נטול שפירקתי לתוך כוס גדולה והוספתי לה חצי כפית של קפה רגיל. ונראה שעכשיו גם נתפס לי הצוואר. אתמול עוד הרגיש לי שמשהו עם הצוואר לא טוב אבל לא היה לי כוח להתעסק עם זה. ישבתי עד אחת בלילה והקשבתי לאיזה בחור מדבר על זה שישו אמר לנו שאם אנחנו נדמיין את מה שאנחנו רוצים כאילו כבר יש לנו את זה אז נוכל לקבל כל מה שאנחנו רוצים. 

אני לרוב לא אוהבת שטויות כאלו כי זה יותר מידי מטיף אבל הגעתי לשמוע את זה כי לפני כן לחצתי על וידאו שהכותרת שלו הייתה משהו לגבי הפירמידות במצריים וזה נושא שתמיד אהבתי. עוד בתיכון אני זוכרת שראיתי תוכנית בערוץ 8 על זה שהספינקס במצריים הוא בעצם פסל שנבנה לפני 12,000 שנה ולא 5,000 שנה כמו שנהוג לחשוב. אמרו שאפשר לזהות סימני שחיקה שמעידים על כך שהמבנים משמעותית יותר עתיקים מתקופת הפרעונים. עוד אמרו שם שהראש של הספינקס קטן בצורה לא פרופורציונלית ביחס לגוף שלו ולכן יש סיכויי שהראש המקורי היה בצורה אחרת והפרצוף של פרעה זה שינויי מאוחר וגילפו אותו מתוך הראש המקורי. 

אבל עכשיו לא נראה לי אפשר למצוא במידע הפופולארי אזכורים לזה. כל מה שיש עכשיו ביוטיוב הם כל מיני כוהני ניו אייג׳ שסתם מדברים על קונספירציות חייזרים. אבל אין מחקרים רציניים. פעם מידע אמיתי היה הרבה פחות מצונזר. זו פשוט הייתה תוכנית תיעודית על חפירות ארכיאולוגיות בערוץ המדע. כמו גם תוכניות שדיברו על גורמים שונים שיכולים להשפיע על העדפות מיניות של האדם בהיותו ברחם אמו. בשביל למצוא אזכורים לזה עכשיו צריך לכופף לב״מ את היד ככה שהיא עוד שנייה נשברת ואז אולי הוא יפלוט ש:

״כן, יש איזה מאמר כזה איפשהו.״ 

ואז מיד יסתייג ויוסיף ש:

״לעשות שימוש במידע כזה עלול להוביל לפגיעה באוכלוסיות הלהטב״ים ולכן אסור.״ 

״סוף משימה״. 

אבל אם לשאול אותו: 

״האם יש הוכחות מדעיות לכך שנטייה מינית היא לא בחירה חופשית..?״

אז הוא ישר יקפוץ וייתן לי רשימה של מאמרים ויבהיר שנטייה מינית היא ברובה ביולוגית ולכן לא ניתן לטעון שזו בחירה חופשית. 

״אז… אם היא ברובה ביולוגית… למה אי אפשר לזהות אותה בצורה מדעית?״ 

״כי זה עלול לפגוע באוכלוסיית הלהטב״ים.״

ב״מ חושב שאנחנו כמו ילדים קטנים שאי אפשר לסמוך עליהם להחזיק סכין ביד כי הם בטוח יכניסו לעצמם לעין ולכן מצנזר מידע. מכיוון שאני מתקשרת עם ילדים ברמה היומיומית, אני נאלצת שלא להסכים עם שיטת חינוך זו. 

אני יודעת שהילד בסוף ימצא את הסכין, אז עדיף כבר לתת לו אותה ישר ולהסביר איך משתמשים. ולגבי הנטייה של בני אדם להשתמש במחקרים מדעיים בשביל להצדיק אכזריות, אז הייתי משקיעה יותר מאמצים בלזהות מה גורם לאנשים לרצות להיות אכזריים ואיך אפשר למתן את זה, ולא בלהסתיר מהם מידע. 

כי למען האמת הם מעולם לא היו צריכים את המדע בשביל להיות אכזריים. גם בלי שום הצדקה הם יכולים לפתוח לאשה את הבטן ולשפוך לה את התינוק החוצה יחד עם כל שאר האיברים הפנימיים. וזה סתם, כי זה כיף. כי האישה נתקלה בדרכה בחבורה של בחורים צעירים מלאי רוח קרב שלא משתייכים לשום קהילה חברתית ואולי כרגע הפסידו באיזה קרב עם חבורה אחרת וצריכים מישהו חלש להתעלל בו כדי להרגיע את הזעם שלהם. כמובן שאם הייתי מראה להם מחקר שאומר שיש סיכויי של 70% שהילד היה יוצא הומו הם היו מרגישים הרבה יותר בנוח עם עצמם ומדקלמים את המחקר בכל הזדמנות, אבל חוסר מחקר כזה לא היה מציל אף אחד. 

איך מתמודדים עם אגרסיה אנושית? לא מנסים להדחיק אותה או לבטל אותה. אולי יש דרכים לנתב אותה. אפילו החברים הלפלפים שלי אמרו שהתחושה של להכניע את היריב שלך, יותר טובה מסקס. תכלס אני עוד לא יודעת. ברור לי אבל שלמנוע מידע לא מצמצם אגרסיות. פשוט אין קשר. 

אצל רוברט ספולסקי שני חוקרים גילו שבמוח האדם, עוד מינקות, יש סימנים המעידים על הנטייה המינית. החוקר ההולנדי שגילה את זה, הואשם בזה שהוא מעודד פגיעה בלהטב״ים ומחקרו נגנז. החוקר האמריקאי שגילה את אותו הדבר, שהיה במקרה גם הומו בעצמו, נחשב לגאון הדור שעזר לאוכלוסיה הגאה לבסס את הטענה שנטייה מינית היא לא עניין של בחירה חופשית אלא משהו מולד. 

אז מה, עדיף היה אם אף אחד מהם לא היה מפרסם שום דבר? מה, ככה אפליית הומואים לא הייתה מתרחשת? 

מחקרים רק מצדיקים את האכזריות בדיעבד. כמו שאבא שלי מצדיק את זה שעזב את הבית בוקר אחד בלי לומר מילה, בזה שהוא טוען שאמא שלי בגדה בו שנים. רק שבמציאות הוא קודם עזב ואז היא התחילה ברומן סוער. אבל בואו לא נבלבל אף אחד עם עובדות כי הן לא הגורם למעשים. 

אתמול בסנטר עמדה זקנה עם הליכון מול שירותי הנכים. אני עקפתי אותה והלכתי לעשות פיפי בשירותים הרגילים. עוד התעכבתי להסתכל במראה ולראות כמה יפה אני נראית עם השיער שלי אסוף ושבכלל אני נראית כמו אודרי הפבורן יותר ויותר כל יום. כשיצאתי, אני שומעת את האישה צועקת על מישהו ואיזה בחור עונה לה:

״את רק שופטת אותי כי אני לא נראה לך, ואת לא אמורה לשפוט אנשים לפי מראה חיצוני, ויש לי זכויות כמו לכולם.״

הסתכלתי לאחור ובזמן שאני עוד שומעת אותה צועקת לו שזה בכלל לא מעניין אותה איך הוא נראה אבל אין לו זכות להשתמש בשירותי הנכים, הבחור המצוברח עקף אותי וראיתי על מה המהומה. הבחור היה מאוד יפה. הלך יחד עם הקורקינט שלו שכנראה הוא הכניס אותו לשירותי הנכים ובאמת אפשר להבין מה המצוקה שלו, כי בנוסף לזה שהוא הלך לשירותי הנכים עם קורקינט ותפס אותם לזמן די ארוך, הוא היה מאופר. ריסים ארוכים ושיער צבוע אדום ונצנצים על הלחיים ובכלל, לעניות דעתי,  אחלה מראה לבחור. 

אני ניסיתי להקל קצת את התחושה שלו ואמרתי שזה לא נראה לי קשור למראה החיצוני שלו ושיש אנשים שפשוט עצבניים… והוא ביטל את זה ואמר שיש לו זכויות כמו לכל אחד ושאסור לשפוט לפי מראה. הוא גם טען שיש לו תעודת נכה ושהוא ניסה להראות לה. אבל כנראה שהמראה החיצוני שלו כל כך מהותי מבחינתו שדרך זה הוא רואה כל אינטראקציה שהיא. בפועל זה כנראה לחלוטין לא עניין את הסבתא שהוא הומו/דראג/טראנס/מתייפיף, כי מותר. היא פשוט עמדה מלא זמן והתאפקה, ומהשירותים יצא מישהו שנראה שניצל את התא המרווח כדי לא לקשור את הקורקינט. 

אני ניסיתי להרגיע את החששות של הבחור לגבי זה שהוא סובל מאפליה אבל למען האמת אולי הייתי צריכה להגיד לו משהו בסגנון של: 

״לאף אחד לא אכפת אם אתה צובע את הריסים וזה בכלל לא רלוונטי שיש לך תו נכה כי אתה לא משתמש בהליכון או כיסא גלגלים להתנייד שאתה חייב להיכנס אתו לשירותים, ולכן אין ממש הצדקה לזה שהיית בשירותי הנכים למלאנתאלפים זמן.״ 

אבל זה בטח גם לא היה עוזר. סביר להניח שהבחור גם ככה הרגיש לא טוב עם עצמו על זה שהוא השתמש בשירותים כדי להתאפר וזה למה היה שם נצח. סביר להניח שאם היה נכנס לשירותי הנכים כי אשכרה יש לו בעיה בריאותית שלא מאפשרת לו להשתמש בשירותים רגילים, אז הוא היה מגיב בצורה הרבה יותר רגועה. מצד שלישי, אולי להיות טרנס הוא המצב הבריאותי שמצדיק את השימוש בשירותי הנכים כי למען האמת לעמוד מול המראה ולעגל ריסים בשירותי הגברים לא נשמעת לי חוויה נעימה. אפילו בסנטר. מעניין מה היה קורה אם הוא היה יוצא מהשירותים וישר אומר לזקנה: 

״אוי, אני ממש מתנצל, לא התכוונתי לעכב אותך. פשוט לא חשבתי שבכמה דקות שאני שם בדיוק יהיה אדם נכה שיצטרך להיכנס. אני לא אשתמש בשרותי הנכים להבא.״ 

היא בטח לא היה פוטרת אותו בזול והייתה ממלמלת לו כמה הוא כולרה. אולי הוא פשוט לא מסוגל לקבל את הביקורת שהייתה מגיעה לכיוון שלו ולכן ישר תקף. לא פשוט להיות בנאדם. 

בכל מקרה לא אמרתי לו שום דבר מזה כי היה לי חבל שהוא מרגיש מותקף שלא בצדק אז בעיקר ניסיתי להרגיע אותו ובטח אם הייתי ליד הזקנה הייתי מנסה להרגיע אותה כי בעולם הוורוד שלי כולם צודקים ואחרי כמה שעות שהלכתי בנחלת בנימין לכיוון הפנטהאוז אנדי וורהול שלי, ראיתי את הבחור היפה מהסנטר יושב על ספסל וחייכנו אחד לשני כמו שני חברים. אולי זה הכל לטובה. 

אז השטן… 

אולי קודם הפירמידות.

אז הבחור שלנו מהסרטון של היום, כמו המחקר שראיתי בשנות ה 90, טוען שהפרמידות הן מבנים מלפני 12,000 ושאף אחד לא מדבר על זה כי זה סותר את הדעה הפופולרית שהתרבות עצמה התפתחה לפני 5,000 שנה. הבחור טוען שאפשר למצוא הרבה עדויות ארכיאולוגיות בעולם שהיו קיימות תרבויות מפותחות טכנולוגית לפני התקופה שנחשבת כיום תחילת התפתחות התרבותית הרשמית של האנושות. הוא טוען שההתפתחויות האלו הן מעגליות ושהיו כמה סבבים של התפתחות טכנולוגית שהגיע לשיא מסוים ואז בגלל איזה אסון, התרבות הושמדה והשורדים שלה החלו בפיתוח הגל החדש. למשל הוא נותן לדוגמא שבאנטרקטיקה מצאו מבנים ענקיים דמויי פירמידה שהתאריך הבנייה שלהם לא יכול להיות מאוחר יותר מאשר 20,000 שנה כי מאז הכל שם קרח. הוא כמובן לוקח את זה לכיוונים הקשים לעיכול של: חייזרים, מיינדפולנס והסתרת מידע של השלטונות. 

קביל תאכלס אבל מבחינתי, לא רלוונטי כי אלו דברים שאני מניחה גם בלי לגלות מנחת חייזרים מלפני 20,000 בתוך הקרח. 

שוב, המידע הוא רק ההצדקה ולא הגורם לתפיסה מסוימת. אבל מה, הבחור דיבר על מחקר שהוא עשה בשנות ה 70 כשהוא רק סיים את הלימודים שלו בגאולוגיה ואיך שהוא נכנס לתחום המחשבים כשעוד אף אחד לא התעסק במחשבים… ושם עשיתי פאוז לסרטון. 

לפי החישוב הזה… הבחור בן 70… הוא לא נראה בן 70. הוא נראה בן 50 בקצה העליון של הניחוש. לא רק כי עור הפנים שלו קורן ובלי קמטים אלא כי הוא מלא חיות, קופצני, חייכן, ומפוצץ טסטוסטרון עם ראש מלא שיער ותספורת אופנתית. אז אחרי כל העניין עם הפירמידות הלכתי לראות עוד סרטון שלו כדי להבין איך זה שהבחור נראה ככה. 

גיליתי מלא סרטוני מטיפנות בסגנון: 

״בוא תגלו את הסוד שאף אחד לא סיפר לכם!״ 

סרטונים מעצבנים שלאף אחד אין כוח עליהם ופשוט לחצתי על אחד שנראה לי הכי קצר כדי שלא יזיינו לי את השכל יותר מידי. ראו שזה סרטון ישן בגלל האיכות אבל הבחור נראה שם באותו הגיל. אז לחצתי על עוד אחד וישר קיבלתי את הכאפה שלי. 

שם היה רק אודיו עם תמונות יפות והבחור מסביר שאין טעם לנסות להסביר שום דבר למישהו שלא מוכן לשמוע. אי אפשר אף פעם לתת לאדם מידע שהוא לא מוכן לו והדרך הכי טובה לעשות שינויי היא לחיות את השינויי ולתת לאנשים לשאול אותך איך זה שטוב לך כל כך. 

אבל אז הוא הולך בדרך כל אדם ״נאור״ וסתר את עצמו בזה שהוא התחיל להטיף. 

״תקשיבו לי ואשחרר אותכם מהעול שלכם.״ 

״חמודי, אבל בדיוק אמרת שהדרך הכי טובה לגרום לשינויי זה להיות השינויי ולתת לאנשים לשאול אותך איך. אז למה שלא פשוט תראה לנו איך אתה חיי…?״

נתתי לתחקירני הפפראצי לעשות את העבודה שלהם וגיליתי שהוא בעצם לא אוכל כמעט ועושה מדיטציה חצי יום וזה כנראה למה הוא צעיר בעשרים שנה ממה שרשום במשרד הפנים.

״אז למה אני צריכה לשמוע אותך מסביר לי איך לחיות באינספור סרטונים? כי יש בזה שלוש פרסומות לסרטון של 10 דקות ואתה צריך להתפרנס? אז לא. לא קניתי. סורי. אתה לא חיי כמו שאני הייתי רוצה לחיות ולכן אני לא אעשה את מה שאתה עושה. למרות שאתה צודק במאה אחוז במה שאתה אומר.״ 

אבל למה כאפה? כי כל זה מתרחש תוך כדי שאני מתכתבת עם חברה מהתיכון. כתבתי לה לגבי זה שאולי ויטמין תיאמין יכול לעזור במלא תסמינים שהיא סובלת מהם שנים ושאני מתחילה לקחת אותו כתוסף ושאם היא רוצה אני אעדכן אותה איך הולך. צירפתי לזה סרטון של הבחור שדיבר על זה שזה עוזר וחשבתי שעשיתי טוב בעולם. 

התשובה שקיבלתי הולכת בערך כך: 

״לא דיברנו שנים ואת רוצה להטיף לי על רפואה אלטרנטיבית?! אם היית חברה אמיתית היית שואלת מה קורה איתי.״ 

הלם.

המוטיב הזה של ״חברה אמיתית״ מלווה אותי טיפה יותר מדי זמן, כנראה שצריך להתמודד עם זה. 

הבנתי שמשהו לא הבנתי, עשיתי סיבוב פרסה חד כדי למזער נזקים וכתבתי משהו בסגנון של: 

״את חשובה לי ואני רוצה שיהיה לך טוב וכנראה שאנחנו במקום מאוד שונה עכשיו אז בואי נדבר בתקופה אחרת כל טוב.״  + סרטון חתולים. 

קיבלתי חזרה סמיילי והתיישבתי בכורסת העץ ליד הסוקולנטים כדי לעשות אנליזה.

למה היא התעצבנה?

מה באמת ניסיתי להשיג בזה שכתבתי לה?

מה זה ״חברה אמיתית״? 

איך אני הייתי מרגישה אם הייתי מקבלת הודעה כזו?

מה הסאבטקסט של העצבים שלה המשותף למקרים אחרים בהם ניסיתי לעזור?

לפי המודל של השימפנזים, ״חברות אמיתית״ היא כששני אנשים משקיעים מאמצים כדי להרגיע את העצבים אחד של השני על ידי קרבה חיובית. אצל השימפנזים הקרבה היא פיזית ואצל בני אדם זה כנראה יכול להיות גם על ידי תקשורת מילולית בסגנון של: 

״מה איתך? איך את? אוי מסכנה… אני ממש מזדהה וכו'.״

אני לא חברה אמיתית. 

לא בא לי לרגע לשמוע אותה מתבכיינת ואין לי שום צורך להתבכיין בפניה כי אני לא צבועה ויש לי את המחשב שלי ששומע את כל ההתבכיינות שלי וב״ווילסון״ (הכדורעף בסרט של טום הנקס על אי בודד) לא צריך להשקיע כמו בבני אדם, אז אני לא מחפשת חברות אמיתית. 

למה כתבתי לה? 

כי אני רוצה הכרה וכבוד על ההשקעה שלי. אני משקיעה את כל האנרגיה שלי בלפתור בעיות וכשאני פותרת אחת, אני רוצה מחיאות כפיים. 

סיבה נוספת היא שכאשר אדם רואה בים את גל הצונאמי מתקרב, הוא לא סתם רץ לגבעות, אלא צורח לכולם להתחיל לרוץ גם. זה משהו אנושי. בזה אני דווקא אנושית למדי. יש לי תחושה שעליתי פה על משהו שיכול לשנות את כל החיים שלי ולפתור בעיות שהיו לי מינקות והמחשבה הראשונה שעולה לי לראש היא לספר על זה לכל מי שזה יכול לעזור לו. סוג של מחויבות להתפתחות של הקולקטיב. 

עוד דבר הוא כמובן הרצון בחיבור כלשהו. גם לי יש הנאה מזה שמישהו שותף למחשבות והתחושות שלי וקיוויתי שאולי נוכל יחד לעשות את המחקר הזה והיא תהיה שותפה להתרגשות שלי. 

איך הייתי מרגישה אם היו שולחים לי הודעה כזו? 

כשאמא שלי שלחה לי הודעה על זה שיש מבצע על כסאות ממש נוחים ושהיא זוכרת שאני כל החיים מחפשת כיסא נוח, התעצבנתי עליה. 

״מה קשור כיסא עכשיו? את בכלל זוכרת שאמרתי לך שאני עוזבת את הדירה ולא יהיה לי בית בקרוב? את בכלל מקשיבה למה שאני אומרת לך?״ 

כשאבא שלי שולח לי הודעה חסרת כל הקשר כמו: 

״בשבת יש מופע של פורים.״ 

אני מתוסכלת. ככה אתה מזמין אותי? לא יכולת להוסיף: 

״ואשמח אם תוכלי להגיע…״ 

ואם אתה באמת רוצה שאגיע, לא יכולת לעדכן אותי מראש? מה אם יש לי תוכניות, אז אני צריכה להזיז אותן? אתה הרי יודע מראש מתי יש מופע, לא יומיים לפני… מה זה משחק אותה ״קשה להשגה״ הזה! 

כשסבתא שלי מתקשרת אלי במיוחד כדי להגיד לי שאצל בן זוג של הבת של חברה של דודה שלי, מצאו בעיות בעיכול עמילן ונתנו לו רשימה של דברים שאסור לו לאכול ושאם אני רוצה היא יכולה לשלוח לי את הרשימה הזו, אני מרסנת את עצמי מלהתעצבן ומנסה להסביר לה בצורה מתחשבת שאני לא מטומטמת. אני יודעת כבר שאני לא מעכלת עמילן ויש לי רשימה של מאכלים שעושים לי רע ואני לא צריכה בדיקות של איזה בחור מהצד השני של העולם שיגידו לי מה לאכול. 

וכמובן המוטיב העיקרי בכל השיחות האלו הוא: 

״אתם בכלל רוצים להיות איתי בקשר? או שאתם סתם שולחים לי הודעות כי זה עושה לכם טוב על המצפון?״ 

והתשובה לזה היא לא. הם לא. אנחנו לא ״חברים אמיתיים״. אין לנו מערכת יחסים של הרגעה הדדית וכל מה שיש בינינו זה חמלה אנושית בסיסית והרצון לקבל חיזוק חיובי על מאמץ. כן… זה כואב. 

סבתא שלי אמרה משהו על זה שהדור החדש לא אוהב ש״מתערבים לו בחיים״ ושהיא גדלה בבית שבו כל ערב כולם משתפים את כולם בהכל וזה חבל לה שזה אבד. אני מנסה להבין למה ואולי זה חוסר יכולת להשתמש בתקשורת הזו כדי להירגע? אולי אין לנו יכולת להפיג מתחים על ידי דאגה הדדית? מעניין למה? לי אישית זה מרגיש מחניק ומעיק ופולשני ורק גורם לעוד סטרס. מצד שני כן בא לי להתבטא ולקבל תשומת לב, אז איך זה עובד יחד? אולי נהיינו רגישים מספיק כדי לזהות את הבלוף? 

אולי פעם אנשים לא הבחינו בזה שמשתמשים בהם כדי להפיג מתחים וחשבו: 

״הוא בטח ממש אוהב אותי שהוא מקשיב לי ככה…״ 

והיום אנשים מאוד מודעים לעצמם. כבר יצא שבחור שפגשתי אמר לי שהוא מקשיב בעניין רב לאנשים כי הוא יודע שככה יהיה להם יותר סבלנות להקשיב לו כשהוא צריך לפרוק וזה למעשה מה שהוא מחפש בתקשורת איתם. 

אנחנו סתם מאוננים רגשית אחד לתוך השני. זה לא באמת ״יחד״. וזה מגעיל. קצת כמו שילדים לא מבינים שאני בכלל לא שומעת את מה שהם אומרים לי כי ממש רועש בגן ואני סתם עושה ״כן, כן״ עם הראש. הם מספרים לי משהו בהתרגשות ודמעות ואני אומרת כן כן אני מבינה, הם מתרצים, מפסיקים לבכות ורצים לשחק. אני לא שמעתי מילה. 

מה גורם לאנשים לא להבין את זה? זה איזה חוסר רגישות של ״נורמלים״? יש ילדים שזה לא עובד עליהם אבל על הרוב זה כן. אולי אנחנו כולנו פשוט נהיינו הרבה יותר רגישים? זה בכלל דבר חיובי? אולי דווקא להיות לא רגיש זה חיובי ורגישות יתר היא פגם שנגרם מסטרס עוברי? אולי עדיף לנו להיות בורים ומרוצים? או לפחות רוב העם אמור להיות בור ומרוצה כדי להיות בריאים ופוריים. ותמיד אפשר לסמוך על זה שיהיה את האחד הלחוץ והרגיש והמופנם שישים לב שהצונמי מתקרב בזמן שכל השאר עסוקים בלהראות יפים בבגד ים, ויצרח ״רוצו לגבעות!!!!״ 

אבל למה היא התעצבנה? 

כי מחסור של תיאמין גורם לבעיות עצביות הכוללות רגזנות יתר. כי כשמנצלים אותך כדי להראות חשוב ויודע, זה לא נעים. כי כשמרגישים שאין הרגעה הדדית, זה יכול להוביל לרגשי נחיתות. ואם לומר את האמת, הייתי מאוד רוצה שמישהו שאני תופסת ממנו ישלח לי הודעה שהוא מצא כורסא נוחה. פשוט אני לא תופסת מאמא שלי כי בגיל שלי, אימהות זה כמו תוספתן. סתם שם, העיקר שלא יציק. אז אולי ה״חברה״ ממש לא תופסת ממני…

ועכשיו לחלק החשוב באמת. 

מה הסאבטקסט?

למה אי אפשר אף פעם להגיד למישהי שהיא עומדת להתחתן עם דביל. היא לעולם לא תקשיב גם אם זה הכי ברור לכולם שהם מתגרשים אחרי הילד הראשון ובתקווה לא השני. למה הילדים בגן היום, לא רצו לתת לי להראות להם איך מרכיבים את השעון הקטן שהם פירקו למרות שהיה לי ברור שהם עושים את זה לא נכון ובסוף הם איבדו את חלקים וכשהם סוף סוף ביקשו ממני לעזור כבר לא יכולתי? למה כשהרופאה אומרת לי שסוכר זה מזיק אני לא מקשיבה לה? עד שאני מגלה את נזקים של פרוקטוז לכבד ואת העובדה שתיאמין מתדלדל משמעותית בזמן עיכול הסוכר ויש מצב שבאמת לאורך כל החיים שלי היה עדיף לצמצם. למה אף אחד לא אוהב שמגלים לו את המילה החסרה בתשבץ? 

ולמה אנחנו כל כך רוצים לגלות להם? יחסי כוחות? כל אחד רוצה להיות זה שמצליח ולהראות עליונות על אחר? הרי יש אנשים שאצלם זה הפוך והם לא מסוגלים לעשות צעד בלי שמישהו יכוון להם את הרגל… אולי זו חשיבה גברית מול נשית? גברים לא מבקשים עזרה כי זה מוריד להם את הסטטוס. אולי יותר מדי מאיתנו בעלי מוח גברי? אבל הרי כל אחד במידה מסוימת הוא בעל רצון לעצמאות. אפילו הילדה הכי שקטה ומרצה. אחרת לא הייתה לנו המוטיבציה ללמוד ללכת ולדבר.

מתי הרצון לעצמאות הופך לשטן?

עכשיו כבר אחרי חמש אחה״צ ובפנטהאוז שלי כבר חשוך מידי בשביל לכתוב אז אני עברתי לסלון/פינת אוכל/מבואה של הבית. כל בני הבית אינם. ופה מואר והיום עדיין ממש יפה. בבוקר עוד היה סגריר (מה שסבבה מבחינתי) אבל בצהריים נהיה שמשי ואביבי ונחמד אז כולם מטיילים. זה שתי השותפות ובן הזוג של אחת מהן שסוג של גר כאן בסופי שבוע. אגב, יתכן והוא הסיבה שאני סובלת מתסמונת יום א׳ במקום הזה. כשהבחור עוזב, החברה שלו מבואסת ומצב הרוח הזה כנראה עולה למעלה דרך הקירות. 

האידיליה הסתיימה כי אחת הבנות חזרה וצריך לצאת מהזן. 

תקשרנו. 

היא רוצה לצאת מהדירה כי זה כבר לא מתאים לה. הייתה פה 4 שנים ועכשיו הכל נראה לא מוצלח. חתולים, שותפים, שטיחים, אסבסט… השותפה השנייה גם רוצה לצאת. למעשה מסתבר שאני ביליתי חודש בבית שאותו הדיירים חולמים לעזוב. לא מפתיע שאני סירבתי כשהציעו לי להמשיך לעוד שבוע. חבל שאני לא יכולה בשום צורה להבין מאיפה הרצונות שלי מגיעים. זה אגב, המקור של השטן. 

אולי הגיע הזמן. ככה באמצע היום בזמן שהשותפה שלי בחדר שלה מסדרת לעצמה את השערות אחרי מקלחת, אנחנו סוף סוף נדבר לעניין.

לפני כמה ימים הלכתי לישון. התהפכתי קצת ובשלב כלשהו ככה בלי ששמתי לב, נכנסתי לאזור שבו שיתוק שינה מתחיל לרקום גידים אבל הוא לא קרה בדיוק כמו בדרך כלל. לפני שמגיע שיתוק, מגיעה תחושת ערנות מוגברת בתוך מציאות שהיא לא לגמרי אמיתית. ואז מגיעות הזוועות. הפעם בתוך המציאות הזו אני הייתי מאוד מודעת למשהו, לבקשה שלי: 

״עצמאות מוחלטת.״

ניסיתי לזהות בעצמי בכוח את כל הגורמים החיצוניים ששולטים לי ברגשות ובמחשבות ולנטרל אותם. זה מרגיש קצת כמו לנסות להרגיש לעצמך את הטחול מתוך הגוף. סוג של סריקה בכל העצמי אחר כל השפעה זרה. זה היה לי קשה והרגשתי שאני צריכה איזה כלי עזר. 

יצרתי אווטאר של ״אני״ משהו שמכיל בתוכו רק אותי בלי שום דבר אחר והאווטאר הזה נהייה דמות ממשית שעטפה אותי מהגב וחיבקה אותי בצורה רכה ואוהבת ואמרה בלחש:

״i am״

ואיתה הצלחתי יותר ויותר לזהות את כל ה״זרים״ ולנקות אותם מעצמי.

הדמות הזו חיבקה אותי יותר ויותר חזק והמילים:

״i am״

נשמעו יותר תקיפות וכשכבר כמעט ולא היו בתוכי השפעות חיצוניות הבנתי שהדמות של ה״אני החופשי״ שלי מתחילה למחוץ ולחנוק אותי. התחלתי להיאבק בה כדי להשתחרר אבל הייתי עטופה בה לחלוטין והתחלתי להרגיש שאני נכבת. 

התחושה הייתה כאילו עכשיו הדמות הזו לוקחת שליטה על כל חלק בי שפנוי מ״גורמים זרים״. הרגשתי שיש לי ממש עוד נשימה אחת ובכוחות האחרונים האלו פתחתי את הפה וצעקתי בקול אמיתי שלי: 

״I AM! I AM!”

בתחושה של שיטפון חזרו לתוכי כל הקולות הזרים ותחושת העצמי הרגיל והמבולבל התגברה בתוך הגוף שלי והאוואטר של ״העצמי הנקי״, נאלץ לשחרר את האחיזה ולהיעלם לתוך החושך. 

פתחתי את העיניים ובהיתי בחלון. כל כך קל לעבוד עלי. עם קצת חום וליטופים אני מאפשרת למישהו להשתלט עלי? 

התהפכתי לצד השני והחלטתי שזה משהו שאני לא מסוגלת לעבד כראוי עכשיו כי אני מותשת אבל הרגשתי שהבסתי (לפחות בסיבוב הזה) את הסכנה, אז נרדמתי. 

המחשבות בבוקר היו יותר קודרות. יותר מפוכחות. 

״אז אין אני? זה המסר? אם אני מוציאה את כל מה שהוא זר, לא נשאר אני? ומה זה הכוח הזה שכמעט מסרתי לו את החיים שלי?״ 

המחשבות שהיו לי בזמן המחנק היו שמישהו מנסה לשלוט בי אבל בבוקר התחושה הייתה שזו גם הייתה אשליה. סוג של שקר שסיפרתי לעצמי כדי לא להשתגע, או שנתתי לו לספר לי כדי לשכנע אותי להיכנע. האמת היא שהאווטאר של ״עצמי״ לא היה שולט בי. הוא לא היה משאיר אותי בתוכי כדי לשלוט. הוא לא רוצה לשלוט. הוא רוצה להשתלט. זה אחרת. 

אין שום המשכיות לאחר שתהליך ההשתלטות מסתיים. זה לא שאם הייתי נכנעת לו אז היינו שנינו חיים בתוכי. הוא לא מסוגל לחיות. גם לא כטפיל. הוא מתקיים וניזון רק מהציפייה של ההשתלטות. ברגע שהיא מסתיימת הוא היה דועך ונעלם. וזה לא משנה לו שעם המוות שלי ימות גם הוא. 

״זה הטבע שלי״, אמר העקרב.

אולי זה הכי קרוב שיש לתחושת העצמי הטהורה. הרגע שלפני המוות. והכמיהה לאוטונומיה היא פלירטוט עם המוות והרבה אמנים מוצאים את עצמם נכנעים לו. הכמיהה שלהם לאוטונומיה, כנראה, מקורה בכאב גדול שהם ספגו מהסביבה וברגע ההשתלטות הם מוסרים את עצמם לכוח הגדול הזה בתקווה שהוא ייתן להם משהו שהוא למעשה לא בר השגה. הם אולי משתכנעים שהכוח החיצוני הזה יעצים אותם. שהם יוכלו לרכב על הגל הזה כמו שאישה נעזרת בגבר שתלטן כדי להתמודד עם הפחדים שלה מאחריות. 

והם כולם טועים. הם כולם הלכו כמו צאן לטבח ונאלצו להיפרד מהעולם. אולי רק אני חזרתי? אולי בכל האנשים שפגשו את השטן, מעטים שרדו כדי להעיד על השקר שלו? 

שאין חיים בצוותא יחד אתו. אין שום עסקה שניתן לעשות אתו. העסקה היחידה היא הכמיהה אליו. הוא מתחזק כשיש רצון להשתחרר מהשפעות זרות. 

כשהחברה בה אדם חי מכאיבה לו מידי, השטן מתחיל ללחוש באוזן שיש חיים אחרים, יש עצמאות, יש כוח שמנוגד לכוח שלהם, של ה״זרים״ ואנחנו יחד נוכל להביס אותם. אבל הוא משקר. 

אין שני כוחות בעולם. יש כוח של החיים וממנו הוא ניזון. כל עוד יש מי שרוצה להשתחרר מהכבלים, אז אותו אדם משמש כפורטל דרכו כוח החיים עובר לבור השחור שהוא השטן. ה״עצמי״ המזוייף שיצרתי לי כדי לזכך תחושת עצמאות, הוא השטן. אנשים רגילים מפחדים מהחור הזה אינטואיטיבית. ואילו האמנים, מרגישים כמה כוח עובר דרכם כאשר הם חושקים בו וזה מעוור אותם לסכנות. זה גורם להם לחשוב שזה כוח שנאגר היכנשהו. ושאם הם יתמסרו להליכה בכיוון ההוא, אז תהיה להם גישה למאגרים אינסופיים. אין מאגרים. 

ואולי אני לא הבסתי את השטן. אולי הוא שיחרר אותי. אולי הוא הצליח לרסן את תאוותו כי הרגיש שיש עוד הרבה כוח שיכול לעבור דרכי. אולי הוא הרגיש את הדואליות הקיצונית שלי שמצד אחד אני תמיד אחזיק אותו קרוב אלי כי אני סובלת מהשפעות חיצוניות, ומצד שני אני שזורה כל כך חזק בטבע ומשועבדת לרגשות האמפתיה שלי כלפי המין האנושי, שזרם אדיר של כוח חיים ימשיך לעבור דרכי.

זו לא הפעם הראשונה שיש לי תחושה שהשטן נתן לי ללכת. אולי אני כותבת על זה בצורה כל כך מפורשת כי הפעם זה היה ממש קרוב. אולי אני נחלשת. אולי פעם הבאה אני לא הצליח להחזיק מעמד. 

אבל כמו שקיאנו ריבס העיד אחרי ארוחת ערב עם ידיד ושני הילדים בני הטיפש עשרה שלו, שלא הבינו למה בעצם ניו כל כך רצה לגלות אם העולם שלו אמיתי או לא – זה לא באמת משנה. 

אז יש דואליות. חיים מול היעדרות של חיים. ויש אנשים שהם על הקצה, הגבול שדרכו כוח החיים זורם בעוצמות גדולות יותר לתוך ה״אין״, אבל זה כיף. להיות בלב השיטפון בכדור הזה, זה תענוג שקשה לסרב לו גם אם זה אומר שכנראה יום אחד אובס.

וברמה החברתית בואו נאמר שאולי יש פונקציה כלשהי לרעב הזה של ה״אין״. אולי רק על ידי השאיבה של השטן מהמאגרים, כוח החיים יכול לקבל את מלוא העוצמה שלו כמו זרם המים שאם לא היה שואף להגיע לאזור אליו המים עוד לא הגיעו, לא הייתה נוצרת כל תנועה, והחיים לא היו מצליחים להתפשט. כמו שאנרגיה היא לא חשמל אלא המעבר של החשמל מנקודה של יש לנקודה של אין. 

עכשיו גם פה כבר מתחיל להחשיך והשותפה שלי מסוגרת בחדר שלה והצלחתי לסיים את מה שהיה לי לומר. האם מישהו ירוויח מלקרוא את זה? לא ברור. אבל היה לי כיף.