אני ישנה רע בצורה מרשימה. מרגישה כאילו התהפכתי כל הלילה, כאילו יש קוצים במיטה. גם אתמול היה לא משהו. ואין לי באמת מוטיבציה לכלום. זה חבל כי יש לי עוד בערך יומיים בפנטהאוז אמנים שלי ובא לי לסיים את הציור של הבחורה עם הפרחים וגם לעשות עוד תרגילים ובכלל להנות. אני בעיקר עייפה ומצוברחת וסתם יושבת מול הטלפון ואחר כך בוהה בכלום שעות. מה שעוזר לי להבין דברים אבל כבר נכנסתי למוד עשייה לפני כמה ימים וזה מבאס שהוא שוב נעלם. בנוסף נתפס לי הצוואר. מה, זה הכל בגלל שכמה ימים ברצף שתיתי קפה? את השבועיים הראשונים שלי פה בזבזתי כי החלמתי מזה שנשרף לי המוח מעודף קפה. ואז נהיה לי ממש סבבה כי שבועות שלא שתיתי קפה כלל ואז היה לי כל כך כיף שאמרתי לעצמי ״נו, אז כוס קפה אחת עכשיו זה ממש עוד יותר סבבה״ ואז הייתה עוד כוס ביום שלמחרת ואז עוד אחת אתמול ואני לא ישנה כמו בנאדם וכואב לי הכל. ואולי זה בכלל לא הקפה אלא העובדה שאני מתעקשת להמשיך לאכול קמח למרות שנושר לי השיער בכמויות. ה 6 כמוסות של תיאמין שלקחתי עד עכשיו עוד לא תיקנו לי את העיכול בצורה שמאפשרת לעכל לחם אבל אני חושבת שמה ששבור יותר זה המוח שלי. משהו ממש מפגר שגורם לי להרוס לעצמי דווקא כשדברים הולכים טוב. דווקא כשיש לי כוחות ואני מציירת ומתאמנת ומנגנת בכינור, אני מחליטה שעכשיו אני חסינת כל ויכולה לשתות קפה ולאכול קרואסונים ואז כל ההישגים שלי נעלמים.
אולי זו פשוט השאיפה ל״אפילו טוב יותר״ שחזקה יותר מההיגיון שבשמירה על הקיים והתקדמות איטית תוך כדי שגרה? אני פשוט יותר מידי נהנית ממצבי קיצון. כל פעם שטוב לי זה רק עושה לי טעם לעוד. ולא עוד מאותו הדבר אלא עוד גדול יותר ומופלא ומרשים ומהמם כי אם עכשיו טוב אז יש פוטנציאל לעוד. אבל זה בדיוק הפוך. והמוח שלי לא מאפשר לי להפנים את זה. זה ממש כמו התינוק שלומד ללכת ולוקח כמה צעדים ראשונים וכל כך מתלהב שהצליח שישר מנסה לרוץ ונופל על הפרצוף.
אז אני שותה נטול. שלפני כמה ימים היה לי ממש מספק וטעים ולא רציתי בכלל קפה רגיל… ואוכלת ביסקוויט עם חמאה. זה בכלל הזיה. קניתי אתמול כי היה לי חשק מטורף לקמח וזה היה הכי זול. חבילת ביסקוויטים בטעם חמאה מאוקראינה ב 3.90 ש״ח. גם החמאה היא אוקראינית. תרמתי למאמץ המלחמתי. בדיוק חשבתי על סבתא שלי שגילתה בגיל 84 שמסתבר שלא כולם כמוה ומאז לא בא לה ליצור קשרים עם אנשים והיא ממש מתבודדת.
ואז הבנתי שהיא בדיוק כמו סבא שלי. סבא שלי תמיד היה טיפוס מתבודד כי הוא חשב שכולם אידיוטים. וסבתא שלי הייתה תמיד ממש חברותית וחייכנית והייתה מפלרטטת עם כל מוכר בכל חנות והייתה מתחילה שיחות נפש עם אנשים ברכבת אבל בעצם זה הכל היה בלוף. היא אף פעם לא באמת התעניינה בכל האנשים האלו, היא פשוט חשבה שהם כולם שיקוף שלה אז היא דיברה עם עצמה.
סבא שלי ידע כמה הם ממש לא דומים לו ולכן כבר 20 שנה כמעט שהוא לא מדבר עם אף אחד. סבא שלי כנראה כבר אבוד אבל אולי סבתא שלי בגיל שלה תוכל עוד ללמוד שאפשר ליצור קשרים עם אנשים גם אם הם לא שיקוף שלך. אולי. זה קשה. זה באמת ממש כואב לגלות שיש אנשים עם דעות מנוגדות לשלך ואפילו יש רוסים שחושבים שפוטין צודק והם כולם למעשה בני-אדם ממש בסדר ולא רשעים גמורים. זה משהו כמעט בלתי נתפס מבחינת סבתא שלי.
מעניין אם תומכי השמאל בגילם המופלג יוכלו להבין שיש אנשים עם השקפות עולם מנוגדות לשלהם ושזה לגיטימי ואפשר להיות בקשר איתם ואפילו ליצור שיתופי פעולה. כי למעשה אם פותחים רגע את העיניים אז מבינים שאף אחד הוא לא באמת כמוך ולכל אדם יש איזו השקפת עולם מוזרה כזו שלא דומה לשלך בכלל.
ולפעמים צריך להתמודד עם זה שמישהו חושב שאונס קטינות הוא לגיטימי. להתמודד הכוונה אשכרה להתמודד, לא להדחיק או לגנות. אלא להיכנס לעימות ולהציב עובדה בצורה לחלוטין לא שיפוטית, כי אין לנו, בני האדם זכות לשפוט אדם אחר לפי אמות המידה שלנו:
״אם אתה ״תתחתן״ עם ילדה בת 13 ותכניס אותה להריון אני אוריד לך את הביצים. בצורה ממש לא שיפוטית ולא ביקורתית. פשוט כי אני יותר חזקה ממך ואני יכולה לכפות עליך את החוקים שלי כשאני רואה אותך עושה משהו שבעיני בלתי נסבל.״
לא צריך להתחיל להסביר לו על זכויות ילדים וכמה שלאישה יש זכויות על הגוף שלה ולהיות מתוסכל כשהוא בתשובתו מסביר לך שאלוהים מרשה לו. כל זה לא רלוונטי. לפעמים הכי פשוט זה הכי טוב.
״למה אסור? כי אני אמרתי ואני קובעת.״
בסופו של דבר הנורמות החברתיות הן כפי שהן לא כי בדקנו את כל האלטרנטיבות והחלטנו שזה הכי ״מוסרי״, אלא כי מישהו החליט ואין אף אחד חזק יותר שיתנגד לזה. ההצדקות באות לאחר מעשה. זכויות ההומואים בארץ הן לא תוצר של שינויי ערכי מודע בחברה הישראלית אלא תוצר של כוח הקנייה שלהם שנתן להם זכות לדרוש.
נורמות הן עניין של כוח. ואת זה סבתא שלי לא מבינה. היא לא מבינה שהעמדה המוסרית שלה לא נובעת מזה שרוסיה טועה בפרשנות שלה של המציאות ולכן הכיבוש של אוקראינה הוא לא מוצדק, אלא שהעמדה המוסרית שלה היא פשוט תוצר של מבנה אישיות רגיש שיש לה. היא פשוט מאוד מאוד רגישה למה שהיא מפרשת כסבל ולא יכולה למצוא שום סיבה בעולם שתצדיק סבל של מישהו.
אבל יש אנשים שהרבה פחות רגישים לסבל ומניחים שהוא חלק בלתי נמנע מהחיים ולכן זה רק עניין של איך משתמשים בו. מבחינתם זה כלי לגיטימי לביסוס העדפות פוליטיות. אגב, מהצד השני גם השלטון האוקראיני רואה סבל כדרך לגיטימית לבסס העדפות פוליטיות וזו הסיבה שהוא מאפשר לעם שלו להיקטש ולא פשוט נכנע ומעביר שטחים לרוסיה. זה לא קשור לתחושת הצדק והחירות. זה פשוט העובדה שמבחינתם הסבל שלהם הוא כלי להשיג מטרות פוליטיות של שלמות טריטוריאלית. ואם סבל מקובל על האוקראינים אז למה שהרוסים ירסנו את עצמם?
״אבל זה לא פייר!!!״
היה צועק לי בן של דודה שלי אם הייתי מנסה להסביר לו את זה, וסבתא שלי בטח הייתה יושבת לידו ומהנהנת.
מה זה ה״לא פייר״ הזה?
״לא יכול להיות שהוא גורם לי סבל והוא גם מקבל על זה פרס. אם הוא גורם לי סבל אז שלפחות יסבול גם הוא.״
זה ההגדרה של ״פייר״? איך זה שונה מנקמה? אז עכשיו יש מלא פליטים רוסים שמסתובבים בעולם וזוכים לגינויים והאשמות והשפלות בכל מדינה אליה הם מגיעים כי אזרחי העולם הגדול מנסים לעשות ״פייר״.
״אז איך אדם אמור להגן על עצמו? הוא פשוט אמור למסור לכל מי שמאיים עליו את מה ששלו?״
שאלה יפה שהתשובה עליה נשגבת מבינתם של הרוב.
״כן.״
אם מישהו ממש רוצה משהו אז כנראה שכדאי לתת לו. אם מישהו מוכן ליצור סבל כדי להשיג משהו אז כנראה שחוסר הדבר אצלו יוצר סבל. מכיוון שכל סבל הוא סבל ואנחנו רוצים להימנע מסבל, אז למען צמצום ה״סבלים״ שבעולם צריך פשוט לתת לאדם את מה שהעדרו יוצר את הסבל.
״אבל זה לא ״פייר!״
״כן. כי פייר זה המקור לנקמות והחיים הם לא פיירים. יש אנשים שנולדו יפים יותר או חכמים יותר וזה לא פייר. העולם אף פעם לא יהיה פייר.״
אולי זה למה התעצבנה עלי הילדה מהגן של הגננת המבולבלת. אולי היא מבינה משהו שאני רק מנסה להסביר. אני ניסיתי לכפות ״פייריות״ ורק יצרתי קונפליקט וסבל. אז מה זה אומר שאם מישהו בא לגנוב ממך או לאנוס אותך אז צריך לתת לו? לא ממש. זה לא מצב של חוסר התגוננות אלא מצב שבו אדם שבא לתקוף אותך הוא אדם סובל ויש לראות אותו כמישהו במצוקה ולא כיריב. אם המצוקה שלו כל כך גדולה שהוא עומד להרוג אותך אז כדאי לנסות להרוג אותו קודם. פשוט כי הוא אדם סובל שקשה יותר לשקם מאשר אותך.
״אם היינו צריכים לבחור מבין שניכם מי יישאר בחיים כדי שבעולם יהיה פחות סבל אז נבחר בך ולא בו. אבל אם הוא בא לגנוב ומאיים להרוג אותך אז זה די ברור שכדאי לתת לו את מה שהוא מוכן להרוג עבורו. כי להרוג מישהו אחר זה ליצור מוות גם בתוך עצמך וזה סבל גדול יותר מהפרדות מרכוש.״
״אז מה נחייה בעולם בו כולם שודדים אחד את השני כל הזמן?״
אנשים לא מעריכים נכון את כמויות הסבל שיש בעולם כיום. היפרדות מרכוש היא תופעה מאוד זניחה. בשבטים באמזונס בהם החיים שלהם מבוססים על מלחמות על שטחי מחייה, יש פחות סבל מבעולם המערבי.
הסבל אצלנו לא נוצר ברגע שמישהו מחליט שהוא רוצה לקחת משהו שיש למישהו אחר בכוח. הסבל נוצר ברגע שאדם מרגיש חוסר אונים קיצוני מול נסיבות חייו ובידוד חברתי שלא מאפשר לו להתנחם.
אנשים כאלו מעבירים את הסבל של חוסר האונים שלהם לאחרים על ידי פשעים. זה בכלל לא קשור לרכוש. זה אקט של הרגעה עצמית, ביסוס שליטה מול חוסר אונים. כאשר אדם שודד אותך, הוא מעביר עליך את חוסר האונים שלו. ברגע השוד אתה למעשה נחשף לסבל שהיה כבר קיים מקודם. רק לפני זה אתה חיית בלי להיות מודע עליו ואז אדם שהיה כבר מלא בו ולא מסוגל להכיל אותו יותר, מעביר אותו לך כדי להקל על עצמו.
אין בכלל שום סיבה למצבי שוד אם מראש אנשים יחפשו דרכים להקל על הסבל של הסובבים אותם. מדינות רבות מנסות להתמודד עם תופעת ההומלסים. לפי הסטטיסטיקה, בארץ יש בערך 4,000 הומלסים שמתוכם 60% הם פליטים ממדינות זרות. כלומר מתוך 10,000,000 אזרחי ישראל יש פחות מ 2,000 הומלסים. יחסית זה ממש מעט. זה לא כי ישראל התמודדה עם תופעת ההומלסים טוב יותר ממדינות אחרות אלא כי החברה הישראלית כנראה בעלת מאפיינים שלא דוחפים כמויות של אנשים למצב הזה.
אז איך מתמודדים עם הומלסים? מוודאים שהאזרחים שלך חיים בקהילות תומכות כי זה בערך המעלה העיקרית של החיים בישראל. כולם בתחת אחד של השני ושאם למישהו חסר משהו אז יש תחושת חובה לעזור לו. הניכור בארץ הרבה יותר נמוך מאשר במקומות אחרים בעולם. ולכן כל האסטרטגיות של מציאת דיור, התניית דיור בהשתלבות בעבודה, תמריצים שונים ותוכניות גמילה מסמים… כל זה פשוט שטויות. הבעיה שיש למדינות העולם היא לא שיש אנשים בלי בית, אלא שיש אנשים בלי קהילה.
אנשים שלא מצאו את עצמם ברחוב כנראה סובלים מהניכור הזה בכל זאת. ויתכן אפילו שאלו שכן גרים ברחוב גרים שם בגלל שהחיים בקהילות ההומלסים מספקים להם תחושת אחווה שחיים בדירה לא. יתכן שבשבילם להיות בלי בית הוא הפתרון לבעיית הבדידות והניכור ולא הבעיה עצמה.
אז מה היה צריך לעשות עם הפלישה הרוסית לאוקראינה?
צריך היה לנסות להבין למה אומה כל כך גדולה הגיעה למצב נפשי כל כך קיצוני שהיא מוכנה ליצור כל כך הרבה סבל. צריך היה לקחת אחריות על הסבל שכנראה היה קיים ברוסיה מלפני כן. ויתכן שזה אומר שלעת עתה להעביר להם שטחים. לא מתוך כניעה אלא מתוך אכפתיות.
אם ילד מתפרע בגלל שהוא חייב את הסוכריה הזו מיד ועכשיו, יש הגיון בפשוט לתת לו אותה. ואחר כך לנסות להבין למה הוא עמד להתפוצץ ולהחנק מבכי בגלל דבר כל כך חסר משמעות. וכן, מצטערת אבל חבל הארץ שהרוסים רוצים לעצמם הוא סוכריה חסרת משמעות, יחסית לנזק שכבר נגרם לאוקראינה עצמה ולכל שאר העולם.
אבל הם רצו להיות ״פיירים״ אז הם עדיין נלחמים. מי בכלל אמר שזה ״פייר״ שלקבוצת אנשים מסוימת תהיה חזקה על אדמה פורייה עם מלא משאבים בזמן שלאחרת יש חול ואבק? למה, כי זכית להיוולד שם? מה פייר בזה?
בכלל ההנחה שזה שאדם נולד על שטח אדמה מסוים מזכה אותו בבעלות עליו היא מגוחכת. מה אם נולדתי בים? הסיבה שאנחנו מתעקשים להשאיר אנשים על האדמה עליה הם נולדו, היא לא כי זה ״פייר״ אלא כי זה ״כיף״. ואם נעביר אותם משם הם יסבלו. ואנחנו לא רוצים שאנשים יסבלו. זה הכל. זה כל הסיפור.
נותנים לאבות חזקה משותפת על ילדים לא כי זה ״פייר״. כי זה שגבר שפך זרע לתוך אישה לא מזכה אותו בעלות על אדם חיי אחר. נותנים לגבר חזקה משותפת על ילדים כי זה מונע סבל. למעשה הטווח הוא בין הסבל של האמא והאבא והילד. ובית המשפט שמתעסק בדברים האלו לרוב מנסה למצוא את הנוסחה שתגרום לכמה שפחות סבל.
במובן הזה סבתא שלי צודקת. היא רק לא מבינה כמה סבל כבר יש כי היא לא באמת טרחה לפתוח את העיניים שלה ולראות מי זה האדם שאיתו היא מפטפטת. ולכן גם לא השכילה להגן על הילדים שלה מפני הסבל שגרם להם בעלה. הבעיה היא שאנשים התרגלו לסבול. ורק אוטיסטים רגישים כמוני לא מוכנים שיתעללו בהם.
כל השאר מרכינים את הראש ושמים את הידיים שלהם על שולחן כדי שהסרגל ברזל ינחת להם על האצבעות למה? כי ככה כולם עושים וזה רק ״פייר״. וככה אנחנו יוצרים קשרים חברתיים, על סמך סבל משותף. בינתיים לא יצרנו דרך טובה יותר.
לפני שפלשו לאוקראינה מי בכלל ספר אותם. ועכשיו הם המותק של העולם. גם היהודים רכבו על הגל הזה. וכל עוד זה החיבור העיקרי בין בני אדם אין שום סיכוי שכמות הסבל בעולם תפחת. למעשה יש למין האנושי מוטיבציה רק להגביר את הסבל כי הניכור בין בני אדם גדול מאי פעם.
אז בשלישי אני נוסעת לסבתא. אני והכינור והמזוודה ומזרן היוגה החדש שלי והציור שעוד לא סיימתי.