לכבוד דר׳ *** ****
לאחר הביקור אצלך ב 30/4 יחד עם סבתא שלי, הייתי מזועזעת. הרגשתי שזה לא נכון שרופא יכול לתת למטופלים יחס כזה ולא לקבל עליו שום פידבק. ניגשתי לקבלה וכתבתי מכתב שבו אני מתארת את תחושת ההשפלה והיחס המזלזל שקיבלתי ממך. אני משערת שאין להם הרבה מה לעשות עם זה חוץ מאולי לשאול אותך:
״מה עשו לך האישה והסבתא שלה שגרם לך להרים עליהם את הקול?״
אז החלטתי שיש ערך יותר גדול בלכתוב לך ישירות.
אני כותבת לך לא מתוך רצון להאשים או להוציא עצבים אלא דווקא מתוך הזדהות. לפני שנים, עבדתי בתור מוכרת בשוק בנמל ת״א. ביום שישי עוברים שם כ 10,000 איש ויום אחד סיימתי משמרת בתחושה שכולם עברו דרכי ולקחו לי חתיכה מהנשמה. עם ישראל הוא לא פשוט ולהיות נותן שירות לפעמים מרגיש כמו להיות שק חבטות. כאשר עמדתי לסגור את החנות הגיעה אישה וביקשה ממני חומץ יין לבן. אני אמרתי לה שאי אפשר ואנחנו סגורים. היא המשיכה לבקש והתחילה להסביר שזה ממש חשוב לה כי יש לה ארוחת ערב חגיגית וזה הרכיב היחיד שחסר. אני התעקשתי שסגרנו כי פשוט לא הייתה לי שום יכולת להכיל עוד בקשה נוספת.
אבל האישה לא ויתרה. היא התחילה לבכות ולהתחנן ואני סגרתי עליה את התריס. באותו רגע לא הייתה לי טיפה של חמלה.
כל מה שהרגשתי כלפיה היה כעס ושנאה. כעס על זה שהיא לא מכבדת את העובדה שאמרתי שסגור, ושנאה כלפיה על זה שהיא משתמשת במניפולציות רגשיות כדי לסחוט ממני את מה שהיא רוצה למרות שהבהרתי לה שאי אפשר. פשוט הרגשתי מותקפת וחסרת אונים וכל הזעם שקיבלתי מכל הלקוחות שהיו לי במהלך היום היה מופנה באותו רגע כלפיה כאילו היא זו שאשמה. בדיעבד ברור שהאישה המסכנה הזו לא אשמה כלל וסביר שגם היא עברה יום לא פשוט אם היא עומדת בוכה מול תריס של חנות. הייתי עושה הכל כדי להחזיר אחורה את הגלגל ופשוט לתת לה את הבקבוק הזה מתנה ולשלוח אותה לדרכה. זה גם היה נפתר הרבה יותר מהר ובקלות ולא היה עולה לי כמעט כלום.
אני אזכור את האירוע כל חיי כי שם הרגשתי כמה קל להביא אותי למקום של רוע לב. מהמקום הזה אני עד היום נזהרת ועושה מאמצים גדולים כדי לא להגיע אליו שוב. זו עבודה לא קלה אבל אני מאמינה שאי אפשר אחרת כי רוע לב נוטה להתגלגל הלאה ולגדול.
לאחר הפגישה איתך הייתי צריכה להשקיע מאמץ בלנקות מעצמי את תחושת ההשפלה והכעס כי אני עובדת בגן ילדים ויודעת ש 35 ילדים יבדקו את הסבלנות שלי עד הקצה ואסור לי להגיע עם אנרגיות כאלו עליהם. לא מגיע להם יחס כזה. לאף אחד לא מגיע יחס כזה.
בסופו של דבר גם אם אישה זקנה שואלת שאלות שנראות לך מטופשות שחוזרות על עצמן, אפשר פשוט לענות עליהן ולשחרר אותה בנועם. כאשר אדם מרגיש שאתה קשוב עליו הוא מפתח בך אמון ופחות נוטה לשאול שאלות. סבתא שלי בעיקר הייתה צריכה שמישהו יראה אותה ויגיד לה בצורה רגועה שהכאבים שהיא מרגישה לאחר הניתוח הם תקינים ולא משהו שיש לדאוג לגביו. בנוסף לסבתא שלי יש נטייה גנטית לצלקות קלואידיות ולאחר ניתוחים שהיו לה בעבר היא סבלה מצלקות כאלו שנשארו איתה עד היום. השאלה שלה הייתה האם יש איזה טיפול שיכול למנוע את זה בכף היד שלה מאחר וזה אזור מאוד רגיש. לגיטימי לענות לה שאין לך ידע בנושא ולהפנות אותה להתייעצות עם רופא עור. לא לעניין הוא לנזוף בה שזה שטויות ואין דבר כזה ושתפסיק לשאול שאלות ושתלך כבר.
כואב לי לראות שעם כאלו עוצמות של תסכול ועוינות אתה מתחיל את הבוקר של יום ראשון. אני מאחלת לך שתמצא דרכים להקל על עצמך ושיתאפשר לך לראות במטופלים שלך בני אדם במצוקה ולא גורם שבא לסחוט אותך ולהרע לך.
בברכה אילה צייטלין