עכשיו בוקר.
בבית הקפה ליד בית העיתונאים. יש להם רחבה מקורה מתחת לבניין עם מלא שולחנות וגם עמדות גבוהות עם שולחנות בר. בקצה השולחן בר יש מדרגה קטנה והפלאפון שלי נשען עליה מצוין כאילו לזה נועדה. שילמתי 33 ש״ח על קפוצ'ינו קטן וקרואסון. אני חושבת ששילמתי בעצם על המדרגה.
אתמול אחרי העבודה בקייטנת ל״ג בעומר הגעתי לספרייה באוניברסיטת ת״א כדי לשבת ולכתוב עד הערב בשביל להגיע לסבתא רק בזמן לישון. בדרך לשם מהגן שהייתי בו ברמת אביב, שמתי שיר באוזניות. כשנכנסתי לספריה שמתי עוד שיר וככה ישבתי שם עד שהספרייה נסגרה בשמונה בערב. פשוט ישבתי ושמעתי שירים. מלא שירים אמוציונלים כמו שיר לכדור הארץ של מייקל ג׳קסון ששמעתי איזה 14 פעם ושירים של טרייסי צ'פמן ומטאליקה ואדל. תיבלתי בקצת ״אבינו מלכנו״ ו״ירושלים של זהב״. אני ישבתי והרצתי סרטי גבורה, תהילה וניצחון בראש וניגבתי דמעות וחוויתי את כל מגוון הרגשות שכנראה הייתי מוצפת בהם בתקופה האחרונה ולא באו לידי ביטוי. לבכות זה חשוב.
כשאני כותבת, אני חושבת שזה מה שאני צריכה להשקיע בו ולפתח כדי להביא תועלת לאנושות. כשאני מקשיבה למוזיקה בא לי לשיר למען האנושות וכשאני בגן, למען האנושות אני ניגשת לגננת בסוף היום ואומרת לה תוך כדי ברירת מילים קיצונית שהיחס חסר הסבלנות שלה כלפי הילדה, שלעניות דעתי צריכה משלבת, נותן לגיטימציה לילדים להתעמר בילדה. זו גננת שהיא גם בנאדם. ובכמה מילים הראשונות היא עוד ניסתה להתגונן ולהישמע מופתעת אבל במשפט השני הודתה בזה שבאמת כבר אין לה כוח לילדה והיא מקבלת את הביקורת. מדהים. לא יודעת כמה זה יעזור כי זה לא ישנה את הרמות כוח שיש לגננת אבל אולי… זה פעם ראשונה שאני פוגשת מצב כזה.
בהרבה גנים יש ילדים שלא משתלבים חברתית בגלל מוח ״לא טיפוסי״ ולרוב, שאר הילדים מתייחסים עליהם בהבנה. אפילו בהבנה יתרה ולא נכנסים איתם לעימותים כמו עם ילדים ״רגילים״ כי הם מבינים שפה אין ממש עם מי לדבר. יש גם מצבים בהם הילדים מגוננים על הילד המיוחד ודואגים לו כמו לילד קטן מהם עם המון חמלה וסבלנות גם אם הוא שובר להם צעצועים וזורק עליהם כסאות ברגע של קריזה. אבל פה הילדה לא הייתה אלימה בכלל. סתם חסרת מודעות עצמית. קצת קולנית ומציקה בצורה מגושמת. לא ממש מבינה אם צוחקים איתה או עליה, לא קולטת שהיא מדברת חזק מידי ולא קשור לשום נושא. בנוסף היא יחסית גדולה ויש לה כינים. היא התיישבה בשולחן וכל החמישה ילדים האחרים בשולחן עשו פרצוף גועל ונדחקו לצד השני של השולחן כאילו יש ממנה ריח רע. היא לא הבינה בכלל ופשוט הניחה את הראש על השולחן. נראה כאילו היא כבר רגילה לתגובות כאלו. אני הייתי מזועזעת וציינתי את זה לגננת והגננת פשוט אמרה לי:
״כן, הם נגעלים ממנה.״
והמשיכה בשלה בלי להגיב לילדים בשולחן. בשלב מסוים הילדה לא הצליחה לשבת בשולחנות ולשחק עם הילדים האחרים אז היא ליקקה את המשחק והפילה אותו לרצפה. הילדים התחילו להציק לה והיא החזירה להם. הגננת התעצבנה עליה והוציאה אותה החוצה לחצר. הילדה הייתה שם חצי שעה בזמן ששאר הילדים כל כמה זמן מתקרבים לדלת ומוציאים לה לשון ואומרים לה שהיא בעונש. הילדה לא שידרה הרבה מצוקה. פשוט התנדנדה לבד על נדנדה לשניים. כשהילדים הקטנים יותר בגן השכן יצאו לשחק, היא עמדה ופטפטה איתם ליד הגדר. בסוף הגננת הכניסה אותה חזרה לגן והילדה רצה לצייר. זה נמאס עליה די מהר ושוב נהיה לה משעמם. היא התחילה להסתובב. אבל אסור להסתובב אז הגננת הושיבה אותה ליד הכניסה למבואה.
ליד המבואה היה שולחן קטן עם מלא חפצים שונים. ליד כל חפץ הייתה פתקית עם מילה. זה שולחן הדברים שמתחילים באות מ׳. היה שם מפתח ומגרש כדורגל צעצוע ותמונה של מסי ומכוניות צעצוע והילדה לקחה לה משם שקית קטנה עם סליים (לא יודעת למה זה במ׳) היא פשוט הרימה אותה כי זה היה נעים למגע. ישר ארבעה ילדים קפצו מהמקום שלהם ורצו לכיוון השולחן. הם נעמדו מעליה והתחילו לגעור בה שאסור לגעת בשולחן. היא המשיכה לשבת שם, מתחמקת מהמבטים שלהם ומצחקקת עם הסליים ביד. והם צועקים ומעליבים. אני ניגשתי לשם ואמרתי להם שהם מציקים וזו לא התנהגות טובה. והם התחילו להציף אותי בסיבות ללמה היא לא בסדר ואיך אין להם ברירה כי הם צריכים להגן על הצעצועים שלהם מפניה.
שאלתי את הילד שהוביל את ההתקפה מה הצעצוע שלו והוא הצביעה על המכוניות והניח את היד עליהם כדי להגן. אני פניתי לילדה ואמרתי:
״הוא מבקש שבמכוניות שלו לא תגעי. זה חשוב לו כי הוא רוצה שהן יישארו בדיוק כמו שהן ושלא ירימו אותן או יזיזו אותן מהמקום. זה בסדר מבחינתך? אפשר להבטיח לו שלא ניגע לו במכוניות?״
הילדה הנהנה ואני פניתי לילד ואמרתי לו שבמכוניות שלו לא יגעו ושעכשיו כולם צריכים לחזור למקום. פניתי לילדה ואמרתי לה שאם מישהו מציק לה אז היא יכולה להגיד לו שזה לא נעים לה ושזה מציק. יש לה את היכולת הזו ולא רק הגננת יכולה. היא נראתה מבולבלת. ויתרתי.
בסוף היום הילדים הביאו מהחצר את העבודות יצירה שלהם. אלו היו הדמיות של מדורות ל״ג בעומר על קרטון. פלסטלינה ונוצות ומלא מלא נצנצים מודבקים באופן רופף. הגננת עבדה על זה איתם כל היום והייתה מאוד גאה. יצא סבבה. הילדים נכנסו עם זה לגן ואני אמרתי שילכו בזהירות כי הנצנצים לא מחוברים טוב ויכולים ליפול. הילדה ישר התחילה לנופף בזה באוויר במטרה להעיף כמה שיותר נצנצים לרצפה. הגננת מהצד השני של הגן התחילה לצרוח:
״מה את עושה!״
עטה עליה וחטפה לה את העבודה מהיד. הילדים המשיכו במקהלה:
״מה את עושה?! אסור! את עושה רק בלאגן! בדיוק ניקו פה!״
ואני עמדתי באמצע כל זה קצת חסרת אונים. פניתי לילדה ואמרתי לה:
״אני ממש השתדלתי שהרצפה תהיה נקיה בשביל שמחר בבוקר, הילדים יוכלו להגיע לגן נקי ולכן אני מבקשת מכולם לא ללכלך בעיקר לא עם נצנצים כי זה הכי קשה לנקות.״
הילדה התיישבה על הרצפה והתחילה לאסוף את הנצנצים מהרצפה אחד אחד.
אחר כך בזמן שההורים התחילו לאסוף את הילדים, כבר נהיה משעמם לכולם כולל כולם ובעיקר לי, אז פניתי לעיסוק החביב עלי:
״תנו לי כיף גבוה גבוה נראה כמה גבוה אתם יודעים לקפוץ.״
כל הילדים כמובן התחילו לקפץ סביבי. כולם חוץ מאחד. זה שהוביל את המתקפה ממקודם. הוא ניגש לילדים ואמר:
״אל תגעו בה. היא שיחקה עם ההיא…״
הילדים לא הקשיבו כי לקפוץ זה כיף מדי אבל המילים האלו היו חזקות. היה בהן הרבה רעל וכוח ואם לא הייתי מצליחה לשדר מספיק ביטחון ולהתעלם מזה לחלוטין כאילו הילד הזה אוויר, אז בטוח הילדים היו מצייתים. אני המשכתי לחלק כיפים ולצחוק עם כולם גם עם הילדה ה״היא״. חילקתי כיפים לכולם חוץ מלילד ה״הוא״. והילד ה״הוא״ הוא הילד שבשבילו יש בגן משלבת בשעות הבוקר כי הוא לא מצליח להבין סיטואציות חברתיות ונכנס מלא לעימותים ואלימות.
אני גיליתי אותו עוד בבוקר אחרי שילדה אחרת באה אלי בוכה ואמרה שהוא אמר לילדים שהוא ילך לבתים שלהם ויהרוג כל אחד ואחד מהם כשהם ישנים. ניגשתי עליו ושאלתי למה הוא אמר כזה דבר נורא והוא הסביר שזה בגללם.
״הם צעקו עלי.״
ניסיתי להסביר לו שזו תגובה לא מידתית ואז הגננת הגיעה ואני אמרתי לה שזה מה שקרה פה והיא הקשיבה לשני הצדדים ואמרה:
״טוב, כולם נכנסים לגן! יש לנו חוג!״
והלכה.
מאיפה מגיע סבל? לא מתוך רוע, אלא מתוך חוסר אונים ותשישות.
מאיפה מגיעה אכזריות? לא מתוך כוונה להזיק, אלא מתוך פחד ותסכול.
מה יהיה עם הילדים האלו כשיגדלו? כמה אלימות וסבל ואכזריות הם יספגו ויפגינו? וכל זה למה? כי הגננת מותשת. הם 35 ילדים תוססים. כל אחד בעל אישיות דומיננטית והיא איתם לבד עם סייעת אחת ש80% מהזמן עסוקה בלנקות ולסדר. אני מסוגלת לראות דברים כי יש לי את הרעננות לראות אותם. אני עובדת שעתיים וחצי ביום וגם זה רק אם בא לי. אם נהיה מוכנים באיזה שלב להתחיל לצמצם את כמות הסבל בעולם אז ראוי להתחיל בלתת לגננות יום עבודה של גג 4 שעות וקבוצות של עד 20 ילדים.
קבוצה של 35 ילדים בגיל 6, מתפלגים ויוצרים קליקות ומלחמות פנימיות שקשה לזהות מהצד.
וקבוצה של 35 ילדים בגיל 3 פשוט לא מכירים את כל מי שיש להם בקבוצה כי המוח שלהם עוד לא מסוגל לקלוט כמות כזו של בני אדם בקבוצה אחת, אז מי שלא רגיש כל כך, חווה את שאר הילדים כרעש לבן ומי שיש לו רגישות במידה כלשהי, חווה את הגן כמו שכלב חווה כביש סואן.
אבל אנחנו עדיין לא שם. עוד לא נמאס לנו מהסבל.
הבוקר, בגן אחר התחלנו את היום בהסבר שיש אזעקה ביום הזיכרון שהיא עולה ונשארת. ויש אזעקה אחרת שעולה ויורדת וכששומעים אותה לא צריך להיבהל אלא רק לעשות את מה שהגננת אומרת ולהתפנות למקלט. צה״ל תקף בעזה ואנחנו קיבלו הוראה לפתוח את המקלטים נגד טילים בכל רחבי ת״א.
אז עברנו את זה בשלום. נכון להיום. הגננת הייתה לחוצה והילדים קצת השתוללו אבל לי בגדול ממש לא אכפת. אני יותר נלחצת מזה שאומרים לי שאני צריכה לבדר 35 ילדים במשך 40 דקות כי הגננת מתעכבת. אבל אין מה לעשות והמצב רוח של מי שלידי מחלחל גם עלי וכשהיו בומים מאתר הבנייה ליד ואמבולנסים עוברים בדרך לאיכילוב גם הדופק שלי עלה. והילדים לא פראיירים. הם יודעים על איזה כפתורים ללחוץ וישר התחילו לעשות רעשים של אזעקת טילים כאילו הם שרים שיר מהאירוויזיון. והעצבים של הגננת נחלשו עוד טיפה. בסביבות שלוש ההורים שקיבלו הודעות מהנהלת הגן על פתיחת המקלטים, התחילו להגיע לאסוף את הילדים ובארבע היינו עם שתי ילדות שישבו וציירו ברוגע בגן בזמן שהגננת עושה טלפונים לכל מי שהיא מכירה לשאול אותם אם הכל בסדר אצלם. אני סיימתי שם את כל ההילולה והלכתי להתאמן בחדר כושר במחשבה שאם יהיו בומים אני אצטרך לקפוץ מהר מההליכון כי מעלי נמצאת הגלריה עם המשקולות ולא בא לי לקבל אחת בראש. מה שלמעשה עובר לי בראש כל פעם שאני באה להתאמן כי המתאמנים זורקים אותן על הרצפה עם הרבה פאסון כל פעם אחרי ההרמה האחרונה בסט וזה מרעיד את כל הגלריה. מי שם משקולות על גלריה מעץ… ?
התלבטתי אם ללכת להתאמן כי לא היה לי באמת חשק ומה שבאמת בא לי זה בירה אבל אמרתי לעצמי שאני ילדה טובה ואעשה מה שילך לי ולא חייבים להתאמץ העיקר להגיע ואז אחרי זה אלך לשתות בירה. אז חצי שעה הלכתי במהירות במעלה ההר הדמיוני על ההליכון, אחר כך עשיתי מתיחות ושכיבות שמיכה והרמת רגליים מעבר לראש בשביל לחזק את הבטן ואפילו הייתה לי המוטיבציה לעשות קצת תרגילים בשביל שריר הירך האחורי הפצוע שלי שעוד בסטודיו בפלורנטין החלטתי לנסות לתקן. אחרי זה טיפסתי קצת על החבל בחדר מזרונים. בקיצור יצא שמתוך ״לא בא לי בכלל, עזבו אותי״ עשיתי את האימון הכי מקיף שלי עד כה.
עכשיו ערב.
בירה וצ'יפס בקינג ג׳ורג׳. והכל היה יכול להיות מושלם אם לא היו פה את צוות ההנהלה של בית הקפה שמתהלך ומסביר לאחראית משמרת מה לא נקי לטעמם ומכניס את כל המלצרים לסטרס ודיכאון. אחד מהם כבר הצליח להעיף על הרצפה את המגש עם הכוסות ועכשיו הוא ביקש הפסקה והוא יושב לידי ומתמסטל כהוגן. אבל כל הסטרס שלו לא באמת גרם לו לנקות אחרי עצמו ואני קצת עצבנית עליו כי המלצרית השנייה הייתה צריכה לגלות את השלולית קפה על הרצפה וללכת להביא סמרטוט ומגב ולנגב את הקפה מהמדרגות כניסה. והתגובה שלו הייתה:
״אבל הרמתי לך את השברים…״
היא נתנה לו מבט שאני נותנת לילד שאומר לי שצריך להחליף לו כשהוא עומד מולי עם מכנסיים רטובות משתן. מה יש לומר… עכשיו מלצרית אחרת באה לנקות את השולחן שהבחור ישב בו כי הוא סיים את הג'וינט שלו ועלה לשירותים בלי לפנות את השולחן שלו. אולי הם משאירים את הסטלן הלחוץ פה כחיית מחמד… מי יודע.
עכשיו כבר מתחיל להחשיך ותכף אני גם אצטרך לשירותים כי חצי ליטר גולסטאר צריך ללכת לאנשהו למרות שביקשתי מכבי. העיקר לא להיתקע אצל סבתא במטבח ליותר מידי זמן. אני אגיע, אשב איזה עשרים דקות ואשתה תה, אלך להתקלח וישר לישון. למזלי, מתל אביב לפתח תקווה זה עוד איזה שעה וחצי נסיעה בתחב״צ. נראה לי ללכת ברגל זה בערך אותו הזמן.
בשולחן מולי, ישב בחור שאיתו פעם הייתי בסדנת משחק שהוא העביר. יצא לנו גם להיפגש לכל מיני הכנות לאודישנים יחד וסה״כ הוא מאלו שתופסים ממני כי הוא ממש לא תופס מעצמו ואני נראית לו יחסית בעלת סטטוס גבוה. כנראה כי אני בחורה שמקדישה לו תשומת לב, וזה שם לי אוטומטית תגית של ערך. יחסים משונים. מעניין אם זה תמיד ככה גם בדרגות סטטוס גבוהות יותר. האם באמת הכל רק סטטוס? יש בכלל משהו אחר שיחסים מתבססים עליו?
הבוסית שלהם פה בקפה היא סוג של אשה/גבר ארס. יש לה תכשיטים כמו לאישה אבל היא עונדת אותם כמו אגרופן. ממש מרגישים ממנה את הכוחנות אפילו לפני שהיא פותחת את הפה.
״תגרמי לזה לקרות״.
היא אמרה למנהלת המשמרת הרוסיה. הם קוראים לה ״יולא״ בצורה עילגת. כי לא יודעים לבטא ״יוליה״ רך וזה נשמע כאילו הם לועגים לה. אני מגוננת…
מאשה, הפליטה האוקראינית בגן היום, לא מדברת. היא מבינה כבר עברית אבל עוד לא מדברת. והיא מתפרעת כל הזמן. היום לא יום טוב להתפרע בו והגננת ממש לא הייתה מסוגלת להכיל את זה אז אני באתי לילדה ואמרתי לה ברוך של אמא רוסיה ״בואי חתלתולה, תעזרי לי עם הצלחות״. היא התרככה ישר ובא לסדר צלחות. אחריה הלך המאוהב התורן וביקש לחלק מזלגות. ילד שבשום מצב בעולם לא היה מתנדב לעזור לחלק כלום ושום דבר. אבל אם הוא יכול להסתובב ליד הילדה עם הצמות העדינות והעיניים הירוקות אז הוא יעשה את המאמץ. למזלי ילדים אוקראינים יודעים רוסית. אם לא… מצבנו היום היה לא נעים בכלל.
לבחור מהסדנאות משחק שבא להגיד שלום, לא היה מה לומר לי. שנינו אנשים מובסים. מזכירים אחד לשני תקופות בהן עוד לא ידענו את זה. אמרתי שאני עובדת עם ילדים והוא עשה חיוך מאולץ. אחר כך אמרתי שאני גם מציירת ושם הוא חייך באמת. זה עיסוק לגיטימי וראוי. אני לא לגמרי איבדתי את המעמד שלי ולכן לא היה בזבוז זמן לגשת להגיד לי שלום.
ריק פה. כל תל אביב די מרוקנת. מעניין אם עכשיו סוף סוף המחירים של ההוסטלים ירדו למשהו סביר. על הלילה שלשום שילמתי יותר מ 150 ש״ח.
מה עושים עם אנשים שבילדות לא קיבלו שום חינוך? אפשר בכלל לחנך אותם בגיל מבוגר? כלומר בטוח אפשר אבל באיזה מחיר? הרי צריך גדוד של אנשים לחנך אותם בילדות וזה דורש המון סבלנות וזמן. למי יש כזה דבר להשקיע באדם מבוגר שכבר מגובש בצורה קלוקלת.
כמה אני יכולה להשקיע בסבתא שלי כשהיא מגלה את העולם האמיתי? כמה אפשר להתחיל להסביר לה כמו לילד קטן איך אנשים חושבים ולמה הם עושים דברים רעים? אני אמרתי לה שזה שמפקד ואגנר סירב להילחם עד שרוסיה תשלח לו ציוד ונשק, זה בעצם דבר חיובי.
היא לא הבינה איך יכול להיות שאדם כל כך נורא יכול להיות מקושר למשהו חיובי. אני אמרתי שזה שהוא רואה ערך בחיי אדם ברמה שהוא לא מוכן שחיילים תחת הפיקוד שלו ימותו סתם, מראה שאפילו באדם כזה יש חמלה וזה מבחינתי מוערך פי כמה מאשר סתם איזה טבעוני יפה נפש. אבל היא התעצבנה.
״איזה ערך לחיי אדם?! את יודעת מה הוא עשה?״
ברור שאני יודעת. אני יודעת מה ההורים שלי עשו. ואני יודעת מה אני עשיתי. ואם אני יכולה לסלוח לעצמי אני יכולה לסלוח לכולם. לא אומר שאני ומפקד ואגנר נהיה חברים עכשיו אבל אני רואה את האפור. אני רואה את הערך של הביקורת שלו על התנהלות השלטונות הרוסים כי זו ביקורת שהשלטון לא יוכל לקטלג כנאציזם״. הוא אדם שנראה ללאומניים הרוסים כאמין, ואם הוא מעביר ביקורת אז אולי גם אצלם תתחיל להתערער האמונה האבסולוטית. יש לזה ערך. לשחור לבן אין ערך.
אם אתה אומר שישראל רוצחת ילדים קטנים בעזה, אין לזה ערך. אם אתה אומר שהמבצע הצבאי הנוכחי לא באמת ישיג שום הרתעה כי אין לממשלת ישראל תוכנית מדינית לשטחים, יש לזה ערך.
אבל את התגובה שלי לא פרסמו בטמקא. אני מתעקשת להגיב. בעיקר כדי לאזן את התגובות הלאומניות הקיצוניות.
אני הבנתי שב״חגיגת״ יום ההולדת של סבתא שלי, אני עשיתי טעות. אני טענתי שרוב הישראלים לא חושבים שיש לי זכות לאזרחות ישראלית כי אמא שלי לא יהודייה, וכל המשפחה בשולחן החג אמרו לי שזה שטויות. אני טעיתי והם צודקים. זה באמת שטויות. רוב האזרחים הישראלים לא חושבים כלום.
רוב האזרחים של כל מדינה לא חושבים כלום. הם עסוקים בלחיות. וכשפתאום צריך לגבש דעה, הם בודקים בתקשורת מה נשמע להם שהיא דעת הרוב והולכים איתה. לכן חשוב להבין מי ״נשמע״ כמו דעת הרוב ולא מה הסטטיסטיקה האמיתית שמשקפת את הרוב. רוב הגרמנים לא חשבו שצריך להשמיד את כל יהדות אירופה, אבל זה נהיה עובדה כי מי שחשב כך צעק חזק ובעקביות עד שכל השאר הסתנכרנו עם ה״רוב״ בלי לחשוב.
אז זה בכלל לא משנה שאני לא אשכנע אף אחד במה שאני כותבת בתגובות של טמקא, העיקר שאני כותבת מהצד הנגדי ללאומנים וזה מאזן את התפיסה של מה היא ״דעת הרוב״. אבל אני לא בטוחה שלא נכנסתי לרדאר של האלגוריתם שלהם ונחסמתי.
בינתיים נראה שדעת הרוב לא תומכת בקשקוש המבצע הנוכחי. נראה שדעת הרוב לא קונה את זה שצריך לזנוח את המחלוקות הפנימיות שלנו (והביקורת על המהפכה המשפטית) ולהתייצב יחד מול אויב אכזר. בינתיים הרוב אומר שזה קשקוש ושום חיסול ממוקד של מחבל לא ישנה את המציאות של אף אחד. מה הערך בזה שיש לנו את היכולת להגיד את זה בלי להיעצר כי אנחנו עדיין דמוקרטיה, אם התוצאה היא אותה התוצאה? כמו ברוסיה בסוף חיילים ימותו בגלל חרדות של פוליטיקאים למעמד שלהם ומאבק על שטחים.
אצלנו מתים פחות. אבל אנחנו קטנים ובכלל… קשה לספור את כל מי שמת בגלל מחלות הקשורות לסטרס עקב מצב חירום בלתי פוסק בישראל. ברוסיה הם לא יודעים מה זה סטרס. הם חווים רק דיכאון. כל אחד ושלו.
המלצרית השנייה גם קצת שלומיאלית. בכלל עושה רושם שהצוות פה בלתי מיומן ברמות מרשימות. מעניין אם זה קשור לזה שהבעלים היא שחקן פוטבול אמריקאי על סטרואידים בנשמה. אני יכולה להזדהות. להגיע למצב בו אתה יכול שלא לשלוט אלא להנחות, זה לא פשוט. צריך בשביל זה להיות מסוגל לתת אמון.
אומרים לנשים שהן צריכות לשחרר, להירגע, לא להיות בשליטה כל הזמן ולנסות לשמוח קצת. זה לא רציני. אם אדם מעולם לא זכה להרגיש מוגן, אז הוא לא יכול לשחרר. הבעיה היא שאדם כזה מחבר אסוציאטיבית אמון עם חולשה וזה סותם לו את הגישה לתחושת הזו. אמא שלי ככה. אבל היא לומדת. אני גם ככה ואני לומדת. אני קצת יותר טובה בזה מאמא שלי ואמא שלי קצת יותר טובה בזה מהבעלים של הקפה. אבל לא לי ולא לאמא שלי אין עסק משגשג בלב תל אביב. הוייב של הבעלים של הקפה פה, מאוד דומה לוויב של הבעלים של המסעדה ברמת הנדיב בזכרון יעקב. הם לא אנשים רעים, פשוט ממש ממש מנותקים מיחסי אנוש ומאוד מאוד כוחניים. על אישה זה פשוט נראה עוד יותר מוזר. חבל שהאופי שלנו יכול כל כך לא להתאים לגוף.
אני עדיין רוצה רגליים ארוכות. אני חושבת שאם יהיו לי רגליים ארוכות אז אוכל להיות סוף סוף להיות מאושרת. אולי זה למה אין לי. אולי חוסר שביעות הרצון הוא שמניע אותי לזוז בכלל. אם היו לי רגליים ארוכות הייתי יושבת בחוף הים ומתפעלת מעצמי כל היום ולא היה לי שום דבר חשוב להגיד על פוליטיקה או חינוך.
עכשיו פיפי ולסבתא.