האדם היחיד שיכול לשקר לי זה אני.
ישנתי סוג של… אצל סבתא על המיטה בזמן שהיא הייתה באולפן. הם קוראים לזה ״סטודיו״ כי זה התרגום המדויק של המילה ״אולפן״ אבל בעיני זה כל כך לא נכון. הרי המילה אולפן היא בעלת קונוטציות ייחודיות שהמילה סטודיו לא קשורה להן כלל. אולפן זה המקום לדוקטריניזציה של התרבות הישראלית לתוך העולים החדשים. זה המוסד בו מבהירים להם מהו מקומם בחברה הישראלים בתור החולייה הנחותה ביותר. זה המקום בו הם נדרשים לשנן מילים אקראיות בהן הם לעולם לא ישתמשו כגון ״כגון״ וזה המקום בו הם מקבלים את המנה העיקרית של ההתנשאות של ה״צברים״ כשהמורה שלהם כל פעם מופתעת/מזועזעת כשהיא מגלה שמה שהיא חושבת שהוא יהודי וישראלי, לא מגיע מהבטן של האמא לכל אדם שמזדהה כיהודי, ודואגת להבהיר להם שכל מה שהופך אותם לשונים ממנה, הוא לא לגיטימי על גבול הבגידה.
אני לא הלכתי לאולפן. לי הספיק המבט המזועזע של המורה שלי בכיתה א׳ שלושה חודשים אחרי שהגעתי לישראל כשהיא גילתה שאני לא יודעת לשיר את התקווה. אני גם לא ידעתי להגיד ״אני בת 5״ אבל זה לא הטריד אותה באותה המידה. ההורים שלי היו באולפן וכנראה שמשם יש לי את הדעה הכל כך חיובית על המוסד הזה שרק מועצמת על ידי השיחות עם סבתא שלי שמספרת לי על איך שהמורה שלה מתעקשת ללמד אותם פיעל פועל והתפעל ומלא מילים חסרות שימוש כי ככה צריך ללמוד את השפה המקודשת שלה, למרות שהם כולם שם בני 70+ שרק צריכים להסביר למוכר בחנות שהם צריכים שתי ״עגבניות״ ולא שתי ״גבינות״. והם לא מצליחים לזכור מה הבדל.
אבל בנושא יותר מעניין, יש לומר שזו הייתה שינה קצרה ומעניינת. לא ממש ישנתי כלומר. סוג של התהפכתי והתנדנדתי בין שינה להזיה. המצב האהוב עלי כשאני צריכה להתרוקן. אתמול כשישבתי שלוש שעות רצופות ופטפטתי עם שתי הרכזות של חברת הגנים בה אני עובדת, הסברתי להן על עומס חושי וזה שאני צריכה לנוח מלא כל פעם כשאני מתקשרת הרבה עם אנשים והן צחקו ואמרו ״מה זה אומר, שמחר את לא תוכלי לעבוד?״ אני עניתי להן שכבר יש לי טריקים איך למלא מצברים אז זה לא ישפיע.
אני טעיתי. הבוקר לא הייתי משובצת לעבוד באף גן והיה לי ברור שאני גם לא אבקש. פשוט לא יכולתי לדמיין לעצמי איך אני מתקשרת עם אדם אחד נוסף עד אולי אחר הצהריים. הבוקר ישר הסברתי לסבתא שאני לא תקשורתית וביליתי את כל היום עם האני העצמי הפנימי שלי. זה יום מושלם לזה כי לסבתא היה אולפן עד הצהריים ואחר הצהריים היא הלכה לפדיקור ובן של דודה שלי גם כן יצא להסתפר אז ביליתי את רוב היום בדירה לבד. יש לי עכשיו יכולת לתקשר. לפחות עם המקלדת.
בזמן שסוג של ישנתי ראיתי בעיני רוחי את עצמי בדמות של מישהי אחרת. והיא הפכה למישהי לגמרי אחרת ואני הייתי אדם שונה שהתבונן בה מהצד. היא הייתה במאית של מחול מודרני והיא עשתה איזה מופע מטורף ומורכב ועצמתי והייתה מאוד גאה בעצמה ואמרה אחר כך למפיק/בן זוג שלה שהיא השיגה בחיים שלה כל מה שרצתה אבל עדיין היא מרגישה ריק פנימי. היא, ללא התייחסות לזה שהיא לא נמצאת לבד, פתאום הפנתה את תשומת הלב שלה פנימה ושמעתי אותה מדברת לעצמה ומזמנת את הקול הקטן הזה שתמיד עוזר לה כשהיא מרגישה תקועה. אני הזדהיתי וידעתי ששתינו מכירות את אותו הקול, והנה הוא הופיע מולה בצורת אוסף של נקודות זוהרות כחולות בגודל של ספל תה ממש לידה והיא הסבירה לו שהיא רוצה עוד רמז. שהיא צריכה עוד ניסיון להגשים את מה שיש לה להגשים ושהיא צריכה שהוא יכוון אותה כי היא מרגישה אבודה ולא מבינה מה חסר לה הפעם. הוא אמר לה שהוא יעזור לה אבל שזו תהיה הפעם האחרונה. היא נראתה מבולבלת. הוא הסביר שיש לה עוד ניסיון אחד בלבד. ולאחר מכן הוסיף, ככה שזה יהיה ברור שגם אני שומעת, שבכללי מעכשיו עוד מעט לכולם יהיה רק ניסיון אחד בלבד.
במילים האלו אני התעוררתי מתוך ההזיות שלי והתחלתי לנסות לחבר את זה למשהו הגיוני כי זה הרגיש לי חשוב.
נזכרתי שערב לפני זה ישבתי במטבח של סבתא אחרי שהיא כבר הלכה לישון ואמרתי לעצמי שאני מוכנה לפרוש. פשוט הרגשתי שאני כבר פגומה מדי. כמו קלטת שהקליטו ומחקו והקליטו ומחקו ממנה כל כך הרבה פעמים שיש כבר מלא שריטות ושאריות של שאריות של שריטות ואין טעם לנסות להקליט עליה משהו חדש כי זה לא יצא איכותי. אין לי יכולת לחוות משהו בפעם הראשונה ולהתלהב. ומעולם לא הייתה לי. לא הגעתי לעולם הזה ריקה. לא מחקו לי טוב את הזיכרון במעבר וכל החיים שלי הכל נראה לי קצת מקולקל כמו שלאדם בוגר, הניסיון של הצעירים להבין מה זה מה, נראה במקרה הטוב חמוד ובמקרה הפחות טוב, נלעג. עכשיו זה נראה לי חמוד. כשהייתי קטנה זה היה נראה לי מאיים.
״איך אתם לא מבינים?! זה הרי כל כך ברור שלא ככה עושים דברים!״
וזה הביא לי רק כאב ותסכול לדעת את מה שהמבוגרים עוד לא גילו.
אתמול את שתי הרכזות פגשתי בדרך לקנות מלבין לחולצה שלי שהצהיבה בכביסה. יש את זה במחיר טוב בחנות פארם זולה בכיכר רבין. לפני זה ביליתי כמה שעות במוזיאון תל אביב ושם לא היה כלום מעניין כמעט בכלל וכבר הייתי בדרך להתקפל ממרכז העיר, אבל אז בדרך לפארם ראיתי אותן יושבות בבית קפה קונדיטוריה ממש איכותית איפה שהן יושבות לפעמים ואני בדרך כלל אומרת יפה שלום וממשיכה ללכת, אבל הפעם נשארתי לפטפט.
לא התכוונתי להישאר להרבה זמן אבל גם לא ממש מיהרתי. באותו יום הייתה שביתה בגני הילדים כי הסתיימו הטילים והפוליטיקה חזרה לשגרה אז שלושתנו לא עבדנו. בהתחלה הדיבור היה על הסייעות והצוות בכלל בגנים ולמה הוא לא איכותי. אחת מהן טענה שהחומר האנושי הוא ברמה נמוכה והשנייה אמרה שהיא דווקא מעריכה אותן מאוד ואני טענתי שהחומר עייף ומותש ולכן מתפקד לא טוב ואין מה לעשות עם זה והדרך היחידה לשפר את המצב חוץ מלפטר את כולן ולגייס מחדש, לא ברור מאיפה, זה להגביר את הנוכחות של המנהלות ולהתייחס עליהן ביותר פיקוח והנחייה קצת כמו ילדים. אין להן את היכולת להציב לעצמן סטנדרטים גבוהים כי הן מותשות.
שתי הגברות הן נשים חזקות מבוססות כלכלית, מלאות מוטיבציה וכוחות נפשיים והיה להן קשה להבין שרוב הנשים שעובדות בחברה הן לא ככה. אבל בסוף הייתה לי הרגשה שהצלחתי להעביר את הנקודה. אחר כך התחלנו לדבר על ילדים מיוחדים ועל הקשיים החינוכיים איתם, ואני נתתי בתור דוגמא את עצמי והסברתי את המציאות בה אני חייה בתור אדם על הרצף האוטיסטי. אחת מהן, היותר ביקורתית, ישר הבינה על מה אני מדברת והשנייה, היותר אופטימית, ניסתה להסביר לי שאני מגזימה ושאלה אותי אם אני בטוחה.
לא עזר לי שאמרתי שהלכתי על קצות האצבעות ולא היו לי הבעות פנים כשהייתי קטנה וגם לא עזר לי שהסברתי שגם היום, כאשר שואלים אותי ברחוב באיזה כיוון זה הים, אני מראה להם איפה זה כיוון מערב יחסית לנקודה בה אני עומדת. אני אמרתי להן שלהרבה אנשים קשה לקבל את זה וכשניסיתי להסביר למה, האופטימית הצליחה איכשהו להסיט את השיחה למקומות אחרים וככה לא נתתי את התשובה הכי חשובה שלי:
״לאנשים קשה לקבל את זה כי זה אומר שאני לא כמוהם.״
זה מפחיד אותם לחשוב שמי שיושב מולם בנוי אחרת מהם. זה מעורר בהם חשדנות. וזה ככה בעיקר אצל אנשים שגם ככה לא מצליחים לקלוט אנשים כל כך טוב. הם הכי מפחדים מאנשים שהם לא כמוהם כי אז כבר ממש אין להם מושג. זה חשוך להם מדי.
האופטימית היא הרכזת שאמרה לי שבטח הבית שלי הוא עננת עשן כי היא פשוט הניחה שאני סטלנית. וזה למרות שהיו לנו אין סוף שיחות על החיים ועל העבר שלי ועל האופי שלי אבל היא לא ממש קולטת. גם אם זה נאמר לה במפורש. זה מה שהופך אותה לכל כך אופטימית. וכמעט וחבל לי להרוס לה.
השנייה, הביקורתית, היא הסיבה בגללה אני עובדת בחברה. היא הייתה הרכזת שלי כשהתחלתי לעבוד והיא כל כך יסודית בעבודה שלה שהיה לי ברור שכל עוד אני עובדת איתה, יש לי גב. אם לא היא, לא הייתי מרגישה בנוח לעבוד בגנים מספיק זמן כדי לבסס את המעמד שלי מול כל המערכת הזו לרמה בה אני יכולה לבטא את עצמי ולא לדאוג. אבל היא לא שרדה. היא הייתה יסודית מדי וראתה יותר מידי פגמים שהביג בוס שלה לא החשיבה כבעיה.
יש כמה דרגות לעסק. והדרגה שכל עסק שואף עליה היא הדרגה של מינימום הוצאות ומקסימום הכנסות. הדרגה שהרכזת שאפה עליה היא על גבול הרוחני שבה משתמשים בעסק מצליח כדי לקדם את החברה. אבל העסק של צהרונים בתל אביב הוא לא רוחני. הוא מדשדש באזור הרווחי מינוס מס הכנסה מינוס חובות קורונה מינוס שביתות ועצבים על כל אלף הדרישות של העירייה שיש למלא גם אם אין בהן הגיון ולא נשאר שום מקום לרוחניות ולכן כשאני סיפרתי שיש גנים בהם הצוות שם לילדים מים בסקוויזר של הסבון כי אחרת הילדים משחקים עם הסבון ומבזבזים אותו, הביקורתית הזדעזעה והכריזה שאנשים כאלו לא צריכים לעבוד עם ילדים ואילו האופטימית לא ממש התייחסה לזה ובעיקר אמרה שהצוותים הם צוותים טובים ושאם יש משהו שפוגע בילדים אז היא תתעקש, אבל על דברים לא מהותיים היא לא תתחיל לנזוף בהם.
וזה למה היא כרזת והשנייה כבר לא. צריך להיות עיוור אופטימי וחסר יכולת לקרוא אנשים כדי לקבל את זה ש 80% מהצוותים מעגלים פינות ברמה הזויה. לעומת זאת עם אחת הגננות היותר מוערכות בעיני היא הצליחה לריב. למה? לא ברור. אבל ממה שאני מכירה את שתיהן, כנראה על רקע חוסר יכולת שלהן לפלות כינים אחת לשנייה מהראש. כלומר הגננת לא הצליחה להתחנף בצורה הראויה והרכזת הרגישה זלזול. אז יאללה בלאגן.
תוך כדי שכל הדיון הזה מתרחש, הגיע עלינו לשולחן בחור ערבי צעיר והתחיל לנסות למכור לנו שטויות שהיו תלויות לו משקיות מהכתף. כל מיני מוצרים זולים שאף אחד לא צריך. הוא עשה פרצוף עצוב ואמר שלא מכר כלום כל היום. כנראה זיהה אל מי צריך לדבר כי הרכזת הביקורתית התחילה להסביר לו שאין לה מספיק מזומן. אני הופתעתי. אני כבר מזמן הבנתי שלאנשים כאלו לא צריך לתת פתח עם הסברים ותירוצים אלא להיות אדיש ולהגיד לא וזהו. וכמובן ברגע שהיא אמרה שאין לה מספיק הוא שאל אותה כמה יש לה והיא אמרה שיש לה רק עשרים והוא אמרה שהוא ימכור לה בשלושים וביקש שתבדוק שוב. היא אשכרה בדקה שוב. הוציאה שטר של עשרים והוא עשה טובה שלקח את זה ממנה ב״הנחה״ ונתן לה בתמורה אריזה של אטבי כביסה צבעוניים. לא הבנתי. מי מאיתנו היא אימא לילדים, גננת ותיקה, רכזת צוותים, אישה מבוגרת בת כמעט חמישים, ומי האוטיסטית הילדותית חסרת הבית… ?
אני סיפרתי על עצמי מלא. הסברתי גם על מה שאני חושבת שצריך לעשות כדי לשפר את המצב עם הצוות בגנים, הסברתי מה אני חושבת שאפשר לעשות כדי להבין יותר טוב ילדים על הרצף. הסברתי מה זה PDA והן אפילו ביקשו שאשלח להן חומר על זה. סיפרתי להן גם על זה שכתבתי ספר ילדים כי הן התחילו להתעניין במי אני ומה אני עושה והן ביקשו שאשלח להן אותו גם. וישבתי איתן ושיחקתי את המשחק הפוליטי ופליתי להן כינים מהראש ונתתי להן לפלות כינים משלי. ובכל זאת עדיין הרכזת האופטימית שאלה אותי:
״מה לא נהנית לשבת איתנו?״
היא לא הצליחה להבין את המשמעות של ״עומס גירויים״ וחוסר היכולת לתקשר לאורך זמן. ובעיקר לא הצליחה להבין כשאמרתי שאני לא צריכה את התקשורת הזו. הסברתי לה שזה לא שאני סובלת מלשבת איתן. ואם לא הייתי רוצה לשוחח אז הייתי ממשיכה ללכת, פשוט זה כמו ללכת לחתונה. את רוקדת ונהנית אבל אז את מגיעה הביתה מותשת. אז אני מותשת אחרי תקשורת ממושכת עם אנשים. לא המשכתי להסביר לה את מה שעצוב להודות בו, משהו שהבנתי רק אחרי.
אני בזבזתי את הזמן שלי. היא חשבה שאנחנו פשוט פורקות. זה מה שהיא עשתה שם. זה כנראה גם מה שהרכזת השנייה עשתה שם למרות שהיא הייתה יותר קרובה לצד המעשי ונראה שמנסה להגיע לאיזה שינוי בעקבות השיחה. אבל לאופטימית לא הייתה שום כוונה נסתרת. היא ישבה איתנו בשביל לדבר. ברגע שהדיבור הסתיים היא קמה והלכה לדרכה בתחושת הקלה כי היא קיבלה תשומת לב, דיברה על עצמה ופרקה דברים שהיו לה מעיקים. מבחינתה המפגש היה הצלחה.
אני בבוקר הבנתי שאני פעם נוספת נתתי לעצמי להיסחף לפיתויים ילדותיים. כמובן שישר שלחתי להן חומר על PDA וגם את הסיפור שכתבתי וכמובן ששתיהן לא קראו מזה כלום. אין להן צורך. מעולם לא היה להן צורך. הן רק רצו לפרוק. ואני לא רוצה לפרוק. אני רוצה שכשאני כבר פותחת את הפה שלי ומסבירה משהו ומקשיבה למישהו אחר מסביר את נקודת המבט שלו, אז זה יהיה אך ורק למטרות מעשיות. אם אין לזה תוצאה של שינוי אז אני סתם שרפתי לעצמי כוחות. עדיף כבר היה לשבת שלוש שעות ולראות טלוויזיה. בקיצור. אני אהבלה.
איזו מוטיבציה כבר יכולה להיות לי לעשות משהו, ליצור משהו, להתמקצע במשהו אם כל מה שאני עושה חסר ערך בעיני אחרים? אני יכולה לחקור את הטבע האנושי כל החיים ולהגיע לתובנות שיכולות לשנות את ההיסטוריה האנושית ואשכרה לספר על זה לאנשים וכל מה שהם יקבלו מזה זה בידור לכמה דקות של שיחה.
אני שנים באה לבחורות ומספרת שאני לא סובלת מכאבי מחזור כבר עשור בגלל שאני כל חצי שנה עושה צום של יומיים. הבחורה התורנית תמיד אומרת שזה מעוד מעניין ומעולם אף אחת לא ניסתה לעשות את זה. רק קונות עוד אדוויל ומתלוננות. וכי למה שתנסה לשנות את זה? הרי אם לא יהיו לה כאבי מחזור על מה היא תתלונן עם החברות שלה? מה יחבר ביניהן? אני למעשה בהצעה שלי מנסה לחבל בקשרים החברתיים שלה. אני נזק.
כשאני אומרת לכרזת שיש ערך לזה שהיא תהיה יותר פעילה בהתנהלות של הצוותים כדי למנוע שחיקה ולהיטיב עם הילדים, אני למעשה מייעצת לה להסתכל על הצוות שלה בצורה יותר ביקורתית וזה יוביל אותה לחשדנות ואולי גם על בעלה היא תתחיל להסתכל בצורה יותר ביקורתית. ואולי אפילו על עצמה. ואז מה יהיה? הרסתי לה את הנישואין, את הדימוי העצמי ועכשיו כל הצוותים שונאים אותה, אבל לילדים יש נייר טואלט וסבון בשירותים. אז משהו בהגיון הבריא הפנימי שלה אומר לה לחייך אלי יפה ולמחוק מיידית את כל מה שאני אומרת כי אחרת החיים שלה יראו כמו אחרי הפצצה של הנאצים. אני שמחה בשבילה. אני צריכה ללמוד לסתום ת׳פה.
ויש לי רק עוד ניסיון אחד. עוד מעט לכולנו יהיה רק ניסיון אחד. זה מעניין.
עוד מעט אנשים ייוולדו עם ניסיון אחד. ולא תהיה אפשרות ללמוד מטעויות. אני מבינה שהמצב שהאנושות הגיעה אליו נובע מהמירמור מהכישלון הבלתי פוסק שלנו בלנסות להבין איך העולם עובד. יש אנשים שמצליחים מהר אבל הם מיעוט. הרוב לא מצליחים בכלל ומעטים מצליחים אחרי כמה עשורים של כישלונות. רק שבתהליך של הכישלונות המרובים נוצר המון הרס. התסכול גדול מדי. ועוד מעט אנחנו נעבור למבנה אחר. לכל אחד תהיה רק הזדמנות אחת להבין איך עובד המשחק שלו ואם הוא לא הבין אז הוא פשוט מת. אין עוד ניסיונות. לא יהיו טראומות ילדות שמובילות אותנו לחיים ארוכים של תסכול.
נולדת, קרה לך משהו חרבנא, יש לך ניסיון אחד להשתמש בזה כדי לשחק מהלכים מעניינים על הלוח ואם אתה נכשל אז מורידים אותך. בסיבוב הבא שאולי יהיה לך, אתה תגיע אחרי שבילית זמן מחוץ למשחק ותכננת טוב יותר את המהלכים של החיים האלו וכשאתה נזרק לתוך האנושות פעם נוספת אתה ריק מתסכולים ושוב יש לך רק ניסיון אחד. ככה אין הצטברות של זעם ורוע ופחד. הכל במינונים סבירים. לא יודעת למה הם רוצים ככה אבל מעניין אם זה יעבוד. כנראה דברים אחרים שהם ניסו לא עבדו.
היום חמסין. עכשיו כבר שש בערב ואחרי ששטפתי את הרצפה בבית של סבתא והתקלחתי וירד קצת החום אז אפשר לצאת לסיבוב בעולם החיצון. אקנה קפסולות של קפה נטול. ואולי שוקולד עם אגוזים.