(א)

מסתבר שתה מפחית לחץ תוך עיני ומעכב התפתחות של גלאוקומה. משום מה פתאום תה ממש טעים לי. אבל זה לא מדויק. בשבועיים האחרונים תה שחור נהיה לי ממש טעים. לא ברור. אפילו יש לי קצת חשק ליין אדום. משהו בפוליפינולים או איזה שיט כזה. מי יודע… אני גם מצליחה לאכול קצת יותר מגוון בלי לרצות למות. לא בצק כמובן כי הפיצה שאכלתי לפי שלושה ימים רק עכשיו הפסיקה להעיק עלי אבל כבר בוקר שני שאני אוכלת חלווה וטונה וסלט וגבינה והכל מרגיש כאילו יש לו מקום בבטן. הבוקר גם אכלתי סלט תפו״א. מרשים. אולי זה בגלל כל שמרי הבירה שאני זוללת. אגב, היום צריך לקנות עוד. 

יש תוכניות ללכת אחרי עבודה לחדר כושר שאני משלמת עליו באדיקות כבר שלושה חודשים וגם לפעמים מגיעה עליו. שם יש לי תזכורת בפלאפון לשאול לגבי תא אחסון. אינשאללה זה יהיה בחינם. נמאס לי לשלם על דברים. זה למה אני באברהם. בכל זאת טיפה יותר חסכוני מבתי קפה לאורך כל היום. אצל סבתא עכשיו גרה אחותי. היא הגיעה לביקור לעשרה ימים ואני ארזתי תיק עם שק״ש ויצאתי להתאכסן בסיטי. 

… עכשיו ראיתי את הבחור שניקה לנו את החדר יוצא מהמבואה. סימן שהוא סיים… אולי אלך לישון שנ״צ. בכלל לא רציתי לכתוב. הייתי בחדר והתכוונתי להישכב במיטה ולמות לי לאיזו שעה לפני עבודה אבל הוא דפק בדלת. יצאתי והתיישבתי בחדר האוכל העצום של אברהם כמו גולה מארצו. הבוקר הבנתי בדיוק מה זו שנאת חינם. 

שנאת חינם זה התחושה העזה שבא לך לדפוק למישהו מכות רק בגלל שהוא קיים. הוא לא עשה משהו מכוון נגדך אבל עדיין הקיום שלו פוגע בך. ככה פגע בי הקיום של הגברות שישנתי איתן באותו החדר הלילה. משום מה הן לא הצליחו להתקיים לצידי בלי להרתיח לי את הדם. כל אחת מהן טפטפה לחדר בשעה אחרת אחרי שכבר הלכתי לישון וכל אחת מהן פתחה אורות ותיקים וריצ׳רצ׳ים והזיזה מזוודות ושקיות וסידרה לעצמה את התיק וכיבתה את האור ואז הדליקה אותו שוב כי שכחה משהו וככה איזה שלוש פעמים של שכחה וזיכרון עד שהיא סוף סוף נשכבת במיטתה ומתחילה לנחור קלות (מסתבר שנשים נוחרות גם) ואז הייתה מגיעה עוד אחת והטקס היה חוזר על עצמו. במיוחד שנאת חינם יש לי כלפי המכשפה מהגיהינום שהחליטה לשים את המזגן על 19 מעלות עם אוורור מקסימלי. אני אשכרה קפאתי מקור מתחת לשמיכת פוך במאי. בבוקר ראיתי את אחת הנשים יוצאת מהמבואה עם מזוודה וראו עליה שהיא בערך בת 50 ואני ישר איחלתי לה מוות איטי בייסורים כי בטח זו היא עם גלי החום של תקופת הבלות הבאה עליה לטובה שגזרו עלי דין סבל בלילה. זונה! 

אני מנוזלת!!!

זין!!!

אבל חוץ מזה אני ממש סבבה. לשים את הראש על המצעים הרכים של אברהם מרגיש כמו חיבוק של האמא החומלת שמעולם לא הייתה לי. פשוט הגעתי הביתה. לא כי אברהם ספציפית הוא כזה נווה מדבר, אלא כי אני השתחררתי אחרי תקופה ארוכה מהכלא של לישון במקומות בהם אני מחויבת להשקיע במערכות יחסים. פה אני יכולה לשנוא את כולם בלב שלם ולא לדבר עם איש והם עדיין יהיו נחמדים עלי. זה גן עדן. ואני הייתי בכלא לפחות חודש וחצי. 

בדירת סטודיו אומנים בפלורנטין זה היה עבודה מול הבנות ואחר כך בבית של סבתא זו הייתה ממש עבודת דוקטורט ביחסי אנוש להצליח לשמור על אווירה קלילה כדי שהם לא ישקעו בדיכאון אבל להמשיך ולכבד את היגון המתקרב כדי לא לבטל להם את הרגשות. 

הילד הקטן והחמוד שפגשתי לראשונה כשהיה בן 3 עכשיו כבר גבר מגודל בן 18 והכתפיים שלו גדלו ב 30 ס״מ בשנה שהוא בישראל. החמודי הזה בהלם עדיין מהעולם, נשלח עכשיו על ידי אימו לארמניה. למה? כי זול שם וזה הגיוני לבלות שם את התקופה בזמן שהוא מנסה להתקבל לאוניברסיטה בגרמניה. סבתא שלי לא ממש מבינה למה הוא צריך לעזוב כי הוא יכול להישאר ולחכות פה. איתה. לנצח. ולא לעזוב את הסינר שלה עד היום האחרון של החיים שלה ולשיר לה שירים כל לילה כמו שהוא היה עושה כשהיה קטן. אבל דודה שלי טיפה יותר מתוחכמת ומבינה שכל יום שהבחור הזה גר עם הסבתא הגוססת מול עיניו זה לא לטובה ושלחה אותו למדינה האירופית הכי זולה שיכלה למצוא על המפה. 

דווקא נראה שזה אחלה מקום. רק מעניין מתי בדיוק הילד החמוד הזה יתחיל לנהל את עצמו ויפסיק להיות הבובה של הנשים בחייו. אולי אף פעם. לא כל הגברים מסוגלים לנהל את עצמם. אבא שלי למשל מעולם לא ניסה וזה נראה שהולך לו יופי. אז לפני שלושה ימים ישבנו לסעודת פרידה לא רשמית. אני בן של דודה וסבתא. הסעודה האחרונה. סבתא הכינה פנקייק ואני הבאתי עוגה שאף אחד לא אכל כי הם היו מבואסים מידי. אחרי זה הם תיכננו מראש לשחזר את הערב בו סבתא שלי ניגנה על התוף ושרה שירים ישנים שגרמו לה להרגיש נערה. אחרי שסיימנו לאכול פנקייקים, סבתא שלי הכריזה שהיא רוצה לשיר והבחור הלך להביא גיטרה. אבל אי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים ואני ידעתי את זה אז לא נתתי להם לנסות. הילד התיישב ואני שאלתי אותו מה הוא יודע לשיר. 

הוא היה טיפה מבולבל והתחיל לחפש בטלפון איזה משהו להתביית עליו. הוא מצא משהו שסיפק אותו, עצם את העיניים והתחיל לפרוט על הגיטרה שלו ולהוציא צלילים נוראיים. הילד שר כמו שאני נוהגת. זו גיטרה שהוא קיבל מתנה מחברים שלו בארץ לפני חצי שנה ליומולדת כי הוא ממש רוצה להיות מוזיקאי והגיטרה שלו נשארה ברוסיה. בבוקר למחרת סבתא שלי סיפרה לי למה כל זה מגיע לנו. 

מסתבר שעוד אמא שלה, סבתא רבתא שלי הייתה חולה במחלה הזו. בגיל 18 היא ברחה מהבית כדי לנסוע למוסקבה וללמוד משחק אבל אמא שלה רדפה אחריה ותפסה אותה בתחנת הרכבת וגררה אותה חזרה הביתה. סבתא רבתא מעולם לא נהייתה שחקנית. וגם סבתא שלי לא. למרות שחלמה על זה כל חייה. אבא שלי עדיין חולם ודודה שלי כנראה מעולם לא העיזה לחלום במודע ופשוט הלכה להיות מורה כדי לזכות בקהל שבוי. ועכשיו התור של הבן שלה לאכול את הדייסה של תשוקת הבמה. 

הוא היה שחקן בכמה הצגות בבית הספר שלו והוא היה שם הכי טוב אבל זה זכה לתגובות צוננות מצד המשפחה. הוא התחיל ללמוד גיטרה כבר לפני שלוש שנים וממש רצה להתפתח בתור מוזיקאי וכל פעם שהייתי שואלת את סבתא שלי איך הולך לו עם זה, היא הייתה אומרת שהיא שומעת שהוא מנסה לעשות צלילים בחדר אבל ברור שזה לא התחום שלו. מבחינתה אם הוא לא עילוי על התו הראשון אז אין מה לטרוח בכלל. בעולם שלה יש רק גאונים ובני תמותה. 

בעולם שלי יש את אילה הקטנה בת 10 שחברה שלה ביקשה ממנה להפסיק לשיר כי היא מזייפת נורא ואת אילה הגדולה שלא מסוגלת לזייף גם אם היא תרצה כי כשהיא רגועה ושמחה יש לה שמיעה אבסולוטית וקול של מלאכים. אז אנחנו שונות בהשקפת העולם שלנו. 

אני בית הלל. כלה יפה וחסודה. ובסוף יוצא שהכלה נהיית מלכת היופי כי היא אוכלת תשומת לב אוהדת מכל כיוון עד שאין לה ברירה. סבתא שלי עשתה פרצוף מיוסר ומזלו של בן דודתי שהיה עסוק בעצמו ושר עם עיניים עצומות. אני הכנסתי לתוך זה את כל מלא עוצמת הנוכחות שלי ובהיתי בילד הצורם באהדה אין קץ. 

זה עבד. סבתא שלי ריככה את המבט ממש טיפה בדיוק מספיק כדי שכשבן דודה שלי פתח את העיניים שלו הוא לא נבהל. אני לא נתתי לו וישר שאלתי מה עוד הוא יודע. משם הוא ניגן עוד שיר ועוד שיר. התחיל עם שירים באנגלית שסבתא שלי שאלה על מה הם, ועבר לשירים ברוסית שסבתא שלי הכירה את חלקם והצטרפה לשיר אתו אבל לא כמו בערב ההוא שהיא הייתה הכוכבת. בערב הזה הכוכב היה הילד החמוד המגודל. והיא נתנה לעצמה להתרפק על הפרצוף המתאמץ שלו בזמן ששר ובעיניים שלה עברו כל הרגעים שלהם יחד וכל תות שהיא קטפה בשבילו וכל דקלום שהיא לימדה אותו וכל פעם שהוא בכה ונשבר לה הלב וכל פעם שהיא ניגבה לו את הטוסיק. 

כל היגון והאבל שהיא חוותה כשאני ההורים שלי ואחותי עזבנו את ברית המועצות באמונה שלא תראה אותנו יותר לעולם, התנקז לתוך הדאגה והגידול של הילד הזה. ועכשיו הוא שוב עוזב. כולם כל הזמן עוזבים. ולה כבר לא נשאר למי לדאוג. אף אחד לא נזקק לה. היא הגיעה לפה בשנה שעברה כדי להציל את הילד מהצבא הרוסי ועכשיו שהוא ניצל ויוצא לחיות את חיו אין לה יותר מה לעשות פה. אין לה גם מה לעשות בשום מקום אחר. אדם תשוש וחולה עם גוף מתפרק ומוח חצי כוח. לא רואה טוב לא שומעת טוב והולכת עקום. ואף אחד לא צריך אותה יותר. 

אז שרנו. בהתחלה רק הוא אחר כך גם היא ובסוף הסתבר שהלהקה האהובה עליו היא Nautilus Pompilius ובמקרה זו הלהקה היחידה שאני מכירה את השירים שלהם בעל פה אז כבר לא הייתה לי ברירה. ישבנו במטבח בעשר בלילה עם חלונות פתוחים כי חם. בקומה ראשונה כשכל הרחוב בתוך החיים שלנו, בלי לשתות טיפה וודקה כי לא היה לנו מספיק מצב רוח אפילו כדי להשתכר, וצרחנו:

 ״אני כל כך רוצה להיות איתך!! ואני אהיה איתך…״

״… и я буду с тобой!״ 

פה אפילו הגברתי את הקול שלי מספיק כדי לבלום את הזיופים שלו כי יש שירים שאני לא מוכנה שישחטו אותם. את שאר הרפרטואר של נאוטילוס שרנו יחד כשאני בעיקר מדקלמת ולא מתעקשת על התווים בעיקר כדי ליצור תחושת סולידריות. ככה שרנו עד שנגמר הכוח ואז ישבנו עד איזו חצי שעה והשמענו אחד לשני ולסבתא שירים מיוטיוב שאנחנו אוהבים. כל פעם מעלים את ״הסכום״ אחד מול השני כמו במשחק קלפים כאילו שבמשחקי אסוציאציות אפשר בכלל לנצח. 

אני שמתי את “Disturbed – The Sound Of Silence״ והוא שם איזה משהו שלא הכרתי אחרי זה עברנו לשירים מהילדות עם ״Бременские музыканты״ וכשכבר ממש כבר לא יכולנו יותר אז קינחנו ב ״не спешите дети вырастят״ (אל תמהרו ילדים לגדול) מסרט ישן של פיטר פן והילד המגודל שם משהו שלא הכרתי אבל היה כל כך נוגה שאחריו כבר אסור היה לשים שום דבר. אז שטפנו כלים והלכנו לישון. 

בשלב כלשהו של הערב אבא שלי הגיע למסור לילד מעטפה עם כסף לדרך. הוא נשאר לעמוד במטבח רגיל לקבל תשומת לב תמורת הנוכחות הפסיבית שלו. אני זרקתי כמה משפטים ובדיחות והילד אמר יפה תודה והלך לחדר שלו להעמיד פנים שיש לו עיסוקים. סבתא שלי ישבה ופטפטה איתנו כאילו היא לא לגמרי שם בכלל ואני לא התאמצתי מדי ונתתי לאבא שלי להמשיך לדרכו בתחושה שאנחנו לא מעניינים ולא כיף איתנו. הילד חזר והמשכנו לשיר. לאבא שלי פשוט לא היה מקום בשולחן בסעודה האחרונה. זה היה הערב שלנו. ואולי אפילו לא שלנו אלא שלהם. אני אולי הייתי הבמאי או הקהל אבל לא השחקנים. 

בבוקר שלמחרת המזוודות נארזו סופית ונשקלו 12 פעם כל אחת כשסבתא שלי טוענת שאפשר להכניס לשם עוד חולצה וזוג מכנסיים והילד טוען שאי אפשר והמשקל כבר גבולי והוא לא רוצה להסתכן והם בילו את הבוקר בוויכוחים חסרי משמעות. בסוף כשכבר לא היה על מה להתווכח הם התיישבו על הספה זה לצד זה מה שלא ראיתי אף פעם. 

הילד לבש חולצה מכופתרת כתומה ועניבה בורדו או משהו בסגנון ונראה מאוד ייצוגי אם זאת שובב וסבתא שלי לבשה חולצה פרחונית ואפודה שהיו בדיוק בצבעים של שתי המזוודות של הילד. אני ישבתי על השולחן סלון הרחב ממולם וזיינתי להם את השכל על התיק החדש שאמא שלי הביאה לי מפורטוגל שהגיע עם ארנק אבל הארנק גדול לי מדי ואני מעדיפה ארנקים קטנים. דוד שלי הגיע לאסוף אותם לשדה התעופה. סבתא שלי התעקשה להגיע לשדה להיפרד ממנו שם. 

בבית הריק סיימתי את העוגה שהבאתי אתמול ובסוף אכלנו בעיקר לארוחת בוקר. ארזתי את התיק שלי ויצאתי לדרך חזרה הביתה. לאברהם. 

במבט שני, את הגברות בחדר שלי אני ממש אוהבת. לא משנה כמה סבל נגרם לי הלילה עוד יומיים לא יהיה לי שבריר של זיכרון מהן. לעומת זאת את השניים האלו יושבים זה לצד זה בבגדים היפים שלהם ושותקים, אני אזכור כל חיי. 

ועכשיו אלך לשחק עם ילדים תמורת תשלום.