היום צריך לצאת מהמרכז. עוד לא יודעת לאן. לא מטריד אותי ממש. מטריד אותי שהשר לאנרגיה אטומית בישראל הוא אדם, שלפי המידע ברשת, בעל אינטליגנציה ואופי של ילד מפגר בן 4. מטריד אותי שהתקציב עבר. מטריד אותי שהמחאה בירושלים לא הגיע לחדשות כי כנראה לא הייתה משמעותית מספיק למרות שהיו בה כמה מאות אלפי אנשים שחלקם הלכו ברגל מתל אביב לירושלים במשך כמה ימים. מטריד אותי שאין לציבור מספיק אורך רוח כדי להתנגד במשך 4 שנים ומטריד אותי שרוב האנשים לא מבינים שיש בעיה. הם חושבים שצריך להתחיל למשול. זה ממש מצחיק אותי. הם לא מבינים שאין דבר כזה. אפשר להנהיג או לכפות. ומנהיגים הם לא. בעולמי הקטן אני יודעת את ההבדל. לכפות זה לצעוק על ילדים שיסדרו ולהנהיג זה לגשת אליהם ולהסביר שאני רוצה שלא יאבדו להם חלקים מהמשחק ואני רוצה שאף אחד לא יחליק, ועכשיו סוף היום ואני גם לא רוצה שמישהו מהם ישאר אחרון לסדר את הכל לבד, ולכן אני מבקשת עכשיו מכל מי שיושב ליד השולחן של הפלוס פלוס, לקום יחד ולאסוף מהרצפה את כל החלקים. ולתבל ב:

״תראו לי שאתם הכי זריזים בעולם כשצריך.״

נכון לא תמיד יש זמן וכוח לנאומים כאלו אבל לרוב לא צריך. צריך רק בהתחלה ואם עושים את זה כמה פעמים אז זה מתחיל להיות שגרה וצריך רק להזכיר: 

״יאללה תראו לי שאתם הכי זריזים בעולם כולו ודואגים לצעצועים שלכם.״

וישר כל הילדים מתחילים להתרוצץ אחוזי טירוף. למה גננות יודעות את זה אבל מדינאים לא? כי גננות שיש להן חמלה לא יכולות להשתמש בכפייה. מבנה האישיות שלהן לא מאפשר להן. ולמדינאים שלרוב יש הורמונים אחרים, יש רצונות להפוך כל דבר למשחק בית״ר שבו האוהדים מתפרצים לדשא, והמאבטחים צריכים להבריח את נשיא המדינה מחשש שיפגע. 

למה? כי זה כיף. לשר לאנרגיה אטומית יש כבר שלושה תיקים אחרים בממשלה. זה ממש מרשים. הוא גם סוג של שר למשפטים יחד עם שר המשפטים האמיתי והוא גם שר הזובי והתיזי… אני בכלל לא זוכרת רק יודעת שיש רשימה. והוא מבסוט מהחיים. כי יש לו על החזה מדליות שהוא קיבל מראש הממשלה שמראות שהוא איש חשוב בהחלט. סוף סוף. אחרי שכל החיים שלו היה תת רמה אנושית. 

כשעשיתי את העבודה שלי לתואר ראשון על הנסיבות והגורמים לעליית היטלר לשלטון, היה פרק שלם שדיבר על כל המדוכאים שהיטלר צ'יפר במעמד רם כדי שילחמו למענו. ככה זה גם ברוסיה וככה זה גם בארה״ב. ישראל לא המציאה כלום. פשוט אצלנו זה יכול להיגמר רע באופן מיוחד. 

אולי זה למה אני לא מצליחה להירשם ללימודים או להשתקע בדירה. אולי זה לא רק אני שלא אהיה פה תכף. אולי זה כולנו. בעולם מושלם הייתי מנצלת את כל החוכמה הגדושה שלי כדי להיכנס לפוליטיקה ומשמשת דוגמא ומופת ואיזון או לפחות מקבלת משכורת על מה שאני בכל מקרה עושה, שזה התעסקות בפוליטיקה של המדינה הזו מגיל 10. אבל יש בעיה אחת. זה ממש לא כיף לי. 

בשמחה הייתי עושה את המאמץ. אבל זה פשוט לא כיף לי. כיף לי לשיר ולרקוד ולצייר אבל אני לא מצליחה לעשות את זה בגלל הפוליטיקה או לפחות ככה אני מתרצת את זה. ואילו ההתעסקות בסחלה האנושי לא ממש נעימה לי. יש אנשים שכן. למשל השר לאנרגיה אטומית ממש מתפלש במשרה שלו כמו כלב בבוץ. ולי רק תביאו בקתה ביער על גבול פירנצה עם נחל קטן וטיסו תלוי מתקרה של 6 מטר. 

אתמול הקשבתי לפודקאסט על הפילוג ההיסטורי של שבטי ישראל. הם תיארו איך בתקופת התנ״ך היו רגעים בודדים בלבד בהם היהודים אשכרה הסתדרו ושאר הזמן הם היו עסוקים בלבגוד אחד בשני ולהילחם. המקום היחיד בו היה מוזכר שכל עם ישראל התאחד לעם אחד היה כשהם החליטו להשמיד את אחד השבטים. המנחים הסבירו שלפי ההבנה והראות שלהם, התנ״ך הוא לא משהו לשאוף אליו אלא משהו ללמוד ממנו על הסכנות האפשריות. והשאיפה האמיתית היא לא לחזור עליהן. הם כמובן הפליגו לזה שהמדינה הדמוקרטית היא המענה על כל שגיאות התנ״ך ופה אני חוששת שהם הפליגו רחוק מדי כי את הדמוקרטיה אפשר לשפוט לחומרה בדיוק כמו את התנ״ך ואין פה ממש פתרון קסם לבעיית המשילות. 

אתמול באוטובוס בדרך חזרה מהגן התיישבה במושב לידי גברת מבוגרת ותקעה את האצבע שלה בתוך המדבקה של ״לפני שיבה תקום״ ושאלה אותי אם אני יודעת מה כתוב כאן. אני אמרתי שכן ושאני שמחה ששתינו יודעות לקרוא. היא התחילה להתנפח על זה שאני אדם בזוי שאני לא מצייתת לחוקי הכבוד לזקנים. ואני ניסיתי לשמור על קור רוח למרות שלזקנות כאלו צריך ישר לדפוק את הפרצוף בשמשה כדי שמההלם של הדם שישפך להן מהאף הן יסתמו את הפה המלוכלך שלהן ולא יעזו לפנות יותר לאף אדם ולטמא את המרחב הציבורי עם שנאת הנעורים שלהן. 

הייתי ממש מנומסת. אמרתי לה שאני לא פגעתי בה ואין הצדקה לזה שהיא תוקפת אותי עכשיו. היא המשיכה לטעון שאני סוג של ביזיון למין האנושי ואני שוב אמרתי שיש לה מקום פנוי לשבת לצידי ואין שום סיבה שהיא תתעצבן על זה שאני יושבת במושב הקדמי. ולא היה שום רגע שהיא הייתה צריכה לשבת ומנעתי את זה ממנה או מכל אדם מבוגר אחר. אמרתי לה שהיא מאשימה אותי לשווא ומטרידה אותי וזה הרבה פחות מנומס ממה שהיא מאשימה אותי בו. היא אמרה לי: 

״בלמי את פיך!״ 

ותקעה את האצבעות שלה באוזניים. אני אמרתי שהיא מתנהגת יותר גרוע מילד בגן ונתתי לה להתנפח בתוך עצמה עם האצבעות שלה ופשוט בהיתי בחלון. למה אין לי איך לפגוע בה חזרה? למה אני לא יכולה להגן על עצמי מפני תקיפה כזו? למה מותר לה לעשות לי את זה? מה שיצא ממני היה הכי רגוע, מכבד ומנומס ומתחשב שאי פעם יצא ממני בנסיבות של זקנים מוטרפים שמוציאים את העצבים שלהם על אנשים שלא רשאים להתגונן מפניהם, ויכולתי להיות גאה בזה אבל עדיין… זה לא כיף להרגיש חסרת אונים. 

ניסיתי להבין איך יכולתי להתמודד עם זה טוב יותר. באותו יום בגן הייתי עם הילדה שאף אחד לא הצמיד לה משלבת ולכן אין לה שום כלים להתמודד חברתית עם המציאות והיא רק מראה אצבע משולשת ומפזרת את הצעצועים כשהיא מרגישה חוסר אונים מול משהו שלא ברור לה וכל הילדים שונאים אותה ומציקים לה והגננת כבר מותשת כי אין לה באמת כישורים להתמודד עם ילדה של חינוך מיוחד עם PDA חמור. 

ישבנו ליד השולחן עם הפלוס פלוסים ושיחקנו. יותר נכון היא שיחקה ושני הילדים לידה חצי שיחקו וחצי התעללו בה. החביאו לה את מה שהיא שיחקה בו והעמידו פנים שהם לא יודעים איפה זה. אני אמרתי להם שזה לא מכבד והם התממו ואמרו שהם לא עשו שום דבר ושהם סתם צוחקים איתה ומה לא בסדר בזה? ברור לי היה שהם יודעים ממש טוב מה לא בסדר עם זה, אבל הם חושבים שאין לי דרך לתפוס אותם ולהוכיח להם. אבל הם לא ידעו שאני לא צריכה. 

אני אמרתי שכל אחד ראוי שיכבדו אותו ושאיך שהם צוחקים עכשיו זה פוגע ושהם לא היו רוצים שמישהו יעשה להם את זה. הם נראו קצת כועסים שמצאתי דרך להוציא אותם רע למרות שלא הוכחתי באופן חד משמעי שהם אלו שהחביאו את החלקים שלה, כי זה לא בידיים שלהם בכלל וזה זרוק על הרצפה… אבל המבט שלהם ירד קצת והם הפסיקו. 

אחרי זה שיחקתי עם הילדה קצת בחלקים שאספנו שהיא עדיין לא הצליחה להבין מה קרה להם כי היא לא ממש מבינה מה קורה סביבה. תוך כדי גם ניסיתי לשחק עם שני הילדים האחרים כדי לעלות את הערך שלי בעיניהם. הצלחתי כשהתחלתי לנופף במהירות אצבעות מול העיניים שלהם ולשאול ״כמה זה?״ בגלל שהיד זזה מהר אז לא מצליחים להבין ישר כמה אצבעות אני מחזיקה והם לא הצליחו לנחש מניחוש ראשון וזה ממש ריגש אותם. הם התחילו לעשות את זה אחד לשני וקוטלגתי בתור ״יצור אנושי תחת כותרת מבוגר שיש לו ערך״. 

הילדה לא ממש אהבה את זה שאני מקדישה תשומת לב למישהו שהוא לא היא והתחילה לצעוק. אני אמרתי שזה לא נעים לי והיא הגבירה את הקול. היא רגילה לזה שזה התחלה של עימות ולכן כבר מגיבה בהתאם. אני אמרתי לה שאני לא מצליחה לשמוע ככה שום דבר ושאני מבקשת ממנה לעבור לצד השני של השולחן. הילדים הסתכלו עלי מוזר כי הם לא רגילים שהתנהגות כזו מצידה עוברת בלי צעקות מצד הצוות. היא לא הפסיקה לצעוק אז אני קמתי מהשולחן ואמרתי לה שזה לא נעים לי ולכן אני אקום עכשיו. היא ישר הפסיקה כי ראתה שזה רציני והתחילה להתחנן שאשאר ושהיא תפסיק. אני אמרתי שאני צריכה עכשיו ללכת לעשות משהו אחר ושאני אשחק איתם שוב אחר כך ופניתי והלכתי למטבח. זה היה תרגיל מלוכלך. אין לה ממש מה לעשות עם זה ואם זאת היא הפסיקה לצעוק והתיישבה לשחק בשולחן עם הילדים האחרים. 

אחרי כמה דקות עברתי לידם שוב והילדים קראו לי להראות איך הם שמים פלוס פלוס על הראש אחד של השני ומעיפים אותו על הרצפה בנשיפה. זה היה די מתוחכם ומשעשע ואמרתי להם יפה אבל עכשיו תרימו את זה מהרצפה. הם קמו להרים את החלקים אבל זה היה מאוחר מדי. זה הדליק את הילדה והקפיץ לה את הפיוז. מבחינתה עכשיו המשחק הוא להעיף את הפלוס פלוס על הרצפה. בזמן שהילדים מנסים לאסוף, היא תפסה חופן ביד מתוך הקופסא של הפלוס פלוסים והשליכה את החתיכות לאוויר ואז ישר תפסה עוד אחד לפני שהספקתי לקחת לה את הקופסא. הילדים נראו עצבניים וחיכו לתגובה שלי בזמן שהם עדיין אוספים מהרצפה. אני שמתי את הקופסא על הרצפה כדי שיהיה יותר נוח לאסוף ואמרתי שננסה לשים בתוכה. פניתי לילדה ואמרתי שאנחנו נגרוף מהשולחן לתוך הקופסא. היא התחילה לקחת חתיכות פלוס פלוס מהשולחן אבל במקום לזרוק לתוך הקופסא היא השליחה אותן יותר רחוק. הילדים היו עצבניים וממורמרים אבל לא הפסיקו לאסוף ולא פנו עליה בהאשמות כמו שראיתי שהם רגילים. כל הזמן הזה הגננת הסתכלה עלינו מהצד ונתנה לדברים לקרות. אני מאוד מודה לה על זה ואני מבינה גם שהתגובה המתונה של הילדים היא בחלקה הגדול בזכות זה שהגננת שינתה את היחס לילדה מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. זו גדלות נדירה. 

הילדה ירדה לרצפה והתחילה לתפוס שוב ושוב חופנים מהפלוס פלוס ולזרוק לאוויר. אני ניסיתי למנוע ממנה בלי להתרגז ואז ניסיתי לקרב אליה את הקופסא כל פעם שחשבתי שיש סיכוי שהיא תשים את הפלוס פלוס לתוכה. לפעמים היא הצליחה אבל אז שוב התפרעה וחטפה חופן. והילדים כל הזמן הזה אוספים עוד ועוד חלקים. אני הרמתי את הקופסא גבוהה מחוץ להישג יד של כולם ואמרתי שעכשיו שמים לי ביד את החתיכות ואני אשים אותן בקופסא. הילדים שיתפו פעולה וגם הילדה שמה לי ביד כמה חלקים שהיא הרימה אבל אז שוב משהו הקפיץ אותה והיא קפצה והגיע לקופסא כדי לתפוס עוד חופן. הרגיש כאילו היא לא מצליחה להרגיע את עצמה עד שלא מגיעות צעקות אבל אני לא התכוונתי לצעוק עליה. היא התנדנדה בין הרצון שלה לשים לי פלוס פלוסים ביד לבין הצורך הקיומי באוטונומיה וכשהיא ראתה שילדים אחרים שמים לי פלוס פלוס בידיים זה גרם לה להעיף אותם לאוויר. 

בסוף הילדים אספו את כל החלקים והיא כבר לא הצליחה להגיע לקופסא כדי להעיף עוד והיו לה ביד רק עוד כמה ואני הושטתי לה את היד שלי ואמרתי לה שהיא יכולה לשים לי ביד כמו שהיא שמה לי את הפרחים ששיחקנו איתם קודם. היא הניחה לי ביד את החלקים בלי בעיה. אולי בגלל שלא היו יותר חלקים על הרצפה או שאולי בגלל ששאר הילדים הפסיקו לשים לי ביד חלקים… מי יודע… כשזה הסתיים הגננת קראה לה לשיחה והושיבה אותה ליד הדלת. כנראה כי חשבה שזה בקלות יכול לקרות שוב וכבר סוף היום ואין לנו זמן לשיטות חינוך ניסיוניות. ואני הנחתי את הקופסא של הפלוס פלוס על השולחן שבו ישבו בשקט הילדים ואמרתי להם שזה היה מאוד בוגר מצידם ושהם יכולים להיות גאים בעצמם. הם הנהנו בשקט. אולי הם באמת היו גאים בעצמם. אולי הם יקבלו את זה שאפשר להתייחס אחרת למצב בו הילדה מתפרעת ולשמור על רוגע בזמן שהיא משתוללת ואולי הם סתם חשבו שאני מטומטמת שלא יודעת לשלוט. מי יודע…

מה שכן כנראה שהדבר הנכון היה להתייחס לזקנה באוטובוס באותה מידה של חמלה וסבלנות. רק שזה הרבה יותר קשה עם זקנות מאשר עם ילדות. יכלתי ברוגע ובנועם להסביר:

״אין לי שום כוונה לתפוס מקום של אדם מבוגר אבל המשמעות של המדבקה הזו היא לא שהמקום שמור לאדם מבוגר אלא שכאשר אדם מבוגר עולה לאוטובוס אז יש לפנות לו מקום. יש עוד הרבה מדבקות כאלו בכל רחבי האוטובוס עם סימון של כוחות הביטחון או נשים בהריון או נכים עם כלב וכו'. זה לא אומר שכל המושבים האלו צריכים להישאר ריקים עד שיעלו לאוטובוס חייל, אישה עם בטן, ואדם בכיסא גלגלים. זה פשוט מעיד על קדימות ולא על בלעדיות. ושאנשים שיושבים במושבים הראשונים באוטובוס לא עושים זאת מתוך חוסר התחשבות במבוגרים אלא פשוט כי זה מושב פנוי שלגיטימי לשבת בו. ומעולם לא ראיתי שמישהו לא פינה את המקום לאדם מבוגר. לפעמים זה נכון שאנשים יכולים שלא לשים לב שאדם מבוגר עומד מולם אבל זה לא מתוך רוע לב או זלזול אלא פשוט כי אנשים בארץ פחות רגישים ולא שמים לב לדברים כאלו ויש להפנות את תשומת ליבם כדי לאפשר להם לעשות מעשה טוב, שהם ישמחו לעשות ברגע שיראו שיש צורך.״ 

אבל זו, עם כל הכבוד, דרגת קדושה גבוהה ואני עוד לא שם. אני לא יודעת אם באמת הגיוני וראוי לשאוף לרמה כזו של התעלות רוחנית. הרי מה יישאר מצלם האנוש שלי אם כשיתקיפו אותי אני לא ארגיש שום מתח ורק חמלה ורצון להטיב עם התוקף. זה בכלל אנושי? ילדים זה דבר אחד אבל מבוגרים? מה, הדרך היחידה להתנהל מול החרא הזה זה לתת לאדם לדפוק אותי ולהגיד תודה ואז להסביר לו כמה יותר טוב העולם יכול להיות אם רק כולנו נוכל להיות חברים..? למה אני צריכה לדכא את היצרים הבסיסיים שלי לנקמה? למה כדי להיות אנושית אני צריכה להפסיק להיות בן אדם?

הבוקר באברהם הוסטל אין כמעט אנשים בארוחת בוקר. רגוע ושקט ואני יכולה לשבת לכתוב. כבר 9:15 וכנראה שכדאי שאשים לעצמי אוכל מהמזנון של ארוחת הבוקר. אחר כך צריך ללכת לחדר להוריד שערות ברגליים, לאסוף את התיק טיולים שלי, לשים בתיק הקטן כל מיני דברים עודפים שאני אנסה להשאיר בחדר כושר. אחר כך אוריד את התיק למחסן בלובי ואצא לי לנסות לקנות חלק עליון של בגד ים כי המקום היחיד שאני חושבת שהגיוני לנסוע עליו אחרי העבודה היום זה לכנרת. בטח יהיה שם סדום ועמורה מחר ביום חמישי אבל הערב עוד יהיה סביר. ובחמישי אוכל לשבת חצי יום באיזה תחנת דלק ולכתוב ואז לעשות הליכה לאיזו חורשה באזור ולבלות שם עד ראשון בבוקר. או שאולי אנסה את אזור יוקנעם? לא יודעת. אבל צריך להתחיל ממשהו ובגד ים נראה לי התחלה סבירה.