בוקר.
קפה שחור חזק בכוס טייק אווי גדולה.
אבל נושבת עלי רוח. אני לא יודעת לכתוב כשיש רוח. או כשמסריח. כמו בלובי כניסה המבושם של סלינה על החוף. ויש פה המון אור… ואני כנראה אצטרך לשירותים בקרוב אבל כדאי להתחיל את היום איכשהו. בסלינה בחוף יש המון צ׳ופרים. חלון בחדר הוא לא אחד מהם. אמרתי לעצמי שאני לא אשן יותר בחדר בלי חלון וחשדתי שזה יהיה המצב ולכן נמנעתי מלהזמין מיטה בסלינה המגדל שבחוף אבל אתמול כשישבתי לי על החוף וניסיתי להבין איפה בא לי להיות השבוע, ראיתי שהמחיר שלהם פתאום היה ממש זול ולא התחשק לי עדיין להיפרד מהקונספט של חוף אז לקחתי את הסיכון.
בקבלה ביקשתי שתי שמיכות אקסטרא כדי לנסות לשחזר את הצורה של האדמה בחוף כנרת ואולי זה היה טוב יותר מכלום כי באמת ישנתי כמו בול עץ מעשר עד שש בבוקר אבל נוח ממש כמו האדמה זה לא היה. בכל זאת אולי זה גם קשור להתקרקעות חשמלית או משהו. ונראה לי שמיטת קפיצים מברזל זה אולי ההפך מהתקרקעות כי כל פעם בסניפים של סלינה מיטות הקפיצים אחרי יומיים מתחילות ממש להכאיב. אז יש פה לובי ממש נחמד חסר כל שימוש כי הוא מבושם בעשר דרגות יותר ממה שאני מסוגלת לסבול ותודה לאל שהחדר לא. הוא רק טיפה קלסטרופובי אבל די גדול אז זה סביר והמסדרון מחוץ לחדרים עצום! ממש כמו אולם נשפים עם שטיח אפור כחול ותמונות יפות ומנורות עמומות על הקיר. למעלה יש גג מהמוצלחים שיש. רק לא חשבו שיש אנשים שהם לא קקטוסים וישמחו לא לשבת בשמש ישירה, אז אין ממש צל. אבל באותה הקומה יש עוד מלא חללים שונים ומשונים עם שולחנות ואני פעם הבאה כנראה אשב שם כי לשבת פה למטה במדשאה בכניסה לסלינה על הרחוב זה לא שוס. יש מצב שהפעם הבאה תהיה ממש עוד מעט ואני אצטרך להשקיע עוד 11 ש״ח בעוד קפה שחור שיאתגר את מערכת העצבים שלי כי אסור להביא לגג שתייה מבחוץ.
או! עכשיו בנוסף לרוח התחילו גם לקדוח ליד… הייתי פה.
יש פה על הגג מלא שולחנות, כורסאות וכריות על מחצלות ואיזה מאה איש מפוזרים אבל אף לא פח אשפה אחד… זבש״ם. אני משאירה את הכוס נייר שלי ככה שתעוף לה ברוח לאן שליבה הקטן ייקח אותה.
…עכשיו זה יותר הגיוני. רק שקט מדי… אני עדיין במגדל בקומת הגג אבל נכנסתי לחדרון היוגה המואר שלהם. זה כמו צריח של טירה, עגול עם חלונות ארוכים וצרים יחסית והגג עשוי מצילייה ענקית מתוחה על שני עמודים כמו אוהל של קרקס שאשכרה עושה צל ויש פה אפילו דלת ונוף לים. מספיק רוח בשביל לנשום אבל לא בשביל להעיף לי את הפוני. הייתי בכיף ישנה כאן במקום בחדר צינוק עם מלא בחורים שבאופן מופלא לא נחרו כמעט בכלל. אני לעומת זאת כנראה שכן. צריכה לשים לאיזה לילה את אפליקציית השינה שתגיד לי כמה זה חמור.
רק שאולי שקט פה מדי. אני בקלות יכולה למצוא את עצמי בוהה בחוף הים מהחלון למשך שלוש שעות במקום לכתוב שורה אחת. למזלי יש קצת אנשים שרואים מהדלת הפתוחה לגג ועל כיסא מול הדלת התיישבה בחורה אירופאית חיננית שעמדה לפני בלובי כשעשיתי צ'ק אין. יש לה קעקוע של צלב על כל החלק האחורי של הצוואר מהעורף עד לשכמות. אם היא הייתה עושה קעקוע של צלב מקדימה, על החזה, הייתי מבינה שהיא רוצה להציג את עצמה כמאמינה אדוקה לציבור הרחב. אם הייתה עושה קעקוע של צלב על הזרוע, הייתי מבינה שהיא רוצה להזכיר לעצמה שהיא מאמינה אדוקה, אבל כשזה על העורף כל מה שאני אוכל לחשוב עליו זה שהיא רוצה להזכיר שהיא מאמינה אדוקה למי שמביט בה מאחור, ואני לא חושבת שהכוונה היא למי שעומד מאחוריה בתור לצ'ק אין. זה פאקינג טוויסטד. מצד שני אולי היא פשוט חסרת מודעות כמו רוב הנשים. אולי היא חשבה שזה יפה.
בכלל זה מטורף שאין שום קשר בין איך שבחורה מציגה את עצמה לבין האופי שלה. כנראה שזה כך גם אצל גברים פשוט להם יש הרבה פחות אופי אז זה טווח צר יותר של מגוון. אבל אולי למרות כל החצי גוף קעקועים שלה, שמלת המיני השחורה שהיא למעשה כותונת לילה בלי חזייה, הבחורה היא למעשה עלמה צנועה ביישנית ורגישה כי הנימפומנית האגרסיבית שפגשתי בחיי נראתה דווקא ממש מותק. הייתה חייכנית וחברותית ולא שידרה מיניות בשום צורה כלל. למעשה כל הבחורות שהכרתי שאצלם סקס היה בעדיפות עליונה, נראו כמו ילדות בנות 12 או ספרניות או עקרות בית או סתם דודות פשוטות למראה.
ואילו הבחורות שמתלבשות כמו יצאניות הן לרוב בחורות מבולבלות שמחפשות אהבה ומשמעות בחיים. אולי זה קשור איכשהו לזה שאדם מיני מרוכז בצרכים של עצמו ואין לו מקום במוח להבין מה הצד השני מתעניין בו ולכן אין לאישה כזו מספיק יכולת להתאים את המראה החיצוני שלה לרצונות של גברים. ואילו אישה רגישה שמחפשת ביטחון ואהבה, היא אישה שמנסה לרצות ולכן מתעסקת במראה החיצוני שלה כך שתיראה הכי אטרקטיבית שאפשר וממש לא מצליחה להבין שההתעניינות המינית שהיא מקבלת היא לא אישית ולא תביא למערכת יחסים. ובעיקר אישה כזו לא יודעת מה היא בעצמה רוצה אז היא תתקשה בליצור לעצמה מערכת יחסים שתספק אותה.
ואלו השטויות שאני חושבת עליהן כשאין לי אנשים ברקע… באמת מצער.
אולי אחרי הגן אחזור לפה ואנסה לכבס את מזרן היוגה שלי… למרות ש… למה בעצם? אני קיפלתי אותו ככה שצד אחד שלו לא נוגע בצד השני ולכן החלק העליון די נקי ואני בכיף יכולה לעלות לפה ולעשות יוגה בחדר יוגה המושלם הזה.
ובכלל מסתבר שלא בא לי לכתוב. בא לי להיות. כמו בלילה בכנרת. כמו בגלריה בסגר קורונה הראשון. זה חלל קסום החדר יוגה הזה על הגג. מוגן ואוורירי וממלא בהשראה ונחת. אולי פשוט אהיה פה…
בחמישי בחוף גינוסר בכנרת, משפחת מדריכת היוגה עם החתול שהתמקמו לצידי, היו מורכבים בהתחלה מאמא ושני בנים בני כ 7-10. לידנו מהצד השני של עצי הדקל שגדלו בתוך המים, הייתה משפחה אחרת עם ילדים בגיל דומה. הילדים של המשפחה השנייה בילו את כל היום במים עם מזרוני מים והמון המון התרחשויות חברתיות ובלי שום תוכנית בידור מובנת. פשוט כל היום קופצים על המזרונים, נופלים מהם, מטפסים על הקיאק, שטים קצת נופלים ממנו ואז מתחילים מהתחלה. היה להם יום מלא צחוקים וכיף בלתי פוסק. לילדים של המדריכה ליוגה לא היה קיאק או מזרן או שמחת חיים. הם נכנסו למים כשרק הגיעו וישר הילד הצעיר דרך על מסמר ונפצע. הוא התייחס לזה בצורה די רגועה ולא בכה. אחרי כחצי שעה נראה שבכלל שכח מזה. חוץ מזה הם בקושי נכנסו למים. גם כי אמא שלהם כל הזמן צעקה הוראות של זהירות וריסון וגם כי לא נראה שהם ממש יודעים מה לעשות שם כשהם בפנים. בשלב כלשהו הם מצאו ספוג ארוך ואחד הילדים התחיל לשחק בלזרוק אותו גבוה לתוך העץ לראות כמה גבוה הוא יכול להזרק לפני שהוא נתפס שם. אמא יוגה ראתה את זה וישר אמרה לו להפסיק כי זה יתקע.
הילד ענה לה:
״אני יודע…״
לפני זה הוא הצליח בערך לשעשע את עצמו לכמה דקות כשסחב לאמא שלו את חבל הכביסה וניסה לבנות ממנו חכת דייג כמו של הבחורים הבוגרים שהיו באוהלים ליד. הוא נכשל מניסיון ראשון ולא זכה לנסות שוב כי אמא דרשה את החבל חזרה ונזפה בו על זה שהוא לקח אותו. אם הייתה כועסת באמת אז אולי עוד היה לילד סיכוי לקצת כיף אבל היא לא כל כך כעסה כמו שהיא שדרה אכזבה, תשישות, תבוסתנות וחוסר אונים. נגד זה לילד אין מגננות טובות מספיק ובסופו של דבר הוא ויתר על כל מעשה קונדס אפשרי שמזכה אותו בדקות של הנאה והתיישב לשחק בטלפון.
אם קולות השמחה של הילדים האחרים הגיעו עד אלי אז הם כמובן הגיעו עד עליו. אם הוא היה מגיע אליהם ומתחיל לשחק איתם סביר להניח שהיה מתקבל ללא עוררין כחבר משחק לגיטימי והיה מבלה את היום במצב צבירה אחר לגמרי. אבל אמא שלו לא הניחה לו להתרחק מקו הראיה שלה ובכלל אני לא חושבת שהוא ידע איך מתחילים משחק עם ״לא מוכרים״ כי זה דורש מידה רבה של חוסר מודעות עצמית והילד הזה בן ה 7 היה מאוד מאוד מודע.
מודע לצרכים של האמא שלו שלא יכולה להתמודד עם סטרס ולכן לא התחיל לבכות כשדרך על המסמר, מודע להיותו זר ולכן לא ניסה לגשת כלל לילדים המשחקים שני מטר ממנו. ומודע מספיק לאחרים כדי להתרשם מהם ולנסות לחקות אותם כשהוא לא חלק מהם. הוא העסיק את עצמו די טוב בלשחק בחיקוי משחקים של אחרים. הוא הצליח לתת לעצמו את הפידבק שראה שניתן לילדים אחרים אחד מהשני. הוא טיפח בעצמו דיאלוג פנימי ועולם תוכן שיאפשר לו להתמקד ולהתמקצע במשהו שלא כולל יחסים בין אישיים. אני זכיתי לראות איך נוצר לנגד עיני האדם החושב. ותוך שנייה אני מאמינה שהוא היה מתחלף עם הילדים האחרים שהיו עסוקים בליפול מהמזרונים ולצחוק אחד עם השני. וכנראה שכל החיים שלו הוא יחפש את הדרך אליהם. בצורות שונות ומשונות עם ידע וכישורים שהוא יסגל לעצמו בהיותו לבד ואחר כך ינסה להציג ולמכור להם כדי שיראו בו בעל ערך וישתפו אותו בחייהם. אבל כנראה שתמיד ללא הצלחה במידה מספקת כי הם לעולם לא יראו אותו כאחד משלהם כל עוד יש בו מודעות לזרותו.
יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ
למה עם כל המיינדפולנס שלך לא הצלחת להתחבר לאנשים?
כי רציתי שהם יתחברו אלי. ניסיתי להראות להם את העולם שאני הצלחתי לראות. רציתי שהם יהיו איפה שאני ועשיתי את כל המאמצים שיכולתי להביא אותם מהנקודה בה הם היו עיוורים וחסרי אונים לנקודה שבה אני רואה ובעל שליטה.
אבל הם לא באמת הצליחו. לא שמת לב?
האמנתי שבסוף הם יצליחו. האמנתי שבסוף כולם יוכלו להיות כמוני ושאז אני אהיה חלק מהם.
לא חשבת לנסות להיות כמוהם?
ולוותר על כל ההישגים שלי?! לוותר על אלוהים? על היכולת ליצור מציאות?! על שליטה?
אבל הם לא הצליחו.
אז התעצבנתי עליהם. נגעלתי מהם. לא משנה כמה לימדתי אותם על הקירבה לאלוהים, הם עדיין היו סתם עדר של כבשים. התחלתי לשנוא אותם. בהתחלה אהבתי אותם כי רציתי להרגיש כלפיהם את מה שהייתי רוצה שהם ירגישו כלפי. אבל לא הצלחתי להפוך אותם לאחים שלי. הם התעקשו להיות הילדים שלי. התעקשו לא לגדול. אז החלטתי להעניש אותם. החלטתי לתת להם להסתדר לבד. אולי ככה הם סוף סוף יגדלו. בגדתי בהם והשארתי אותם בלי הורה. והם בגדו בי על זה שנטשתי אותם והרגו אותי. הם מעולם לא גדלו.
למה לא רצית להיות הורה? יכולת להנהיג. יכול להיות שליט וליצור להם חיים טובים ומלאי שפע וביטחון.
אבל אז זה לא היה שונה ממה שהיה להם לפני… אני רציתי לתת להם יותר ממה שהיה להם. רציתי לתת להם את מה שגרם לי להרגיש שלווה. רציתי שהם לא ירגישו יותר צער כמו שאני הפסקתי להרגיש צער על כל מה שהיה לי חסר. רציתי להפסיק להרגיש צער כשאני לידם.
אבל הם מפסיקים להרגיש צער כשמישהו דואג להם. לא רצית להיות האדם הזה בשבילם?
ולהשאיר אותם עבדים? משועבדים לאדונים בני תמותה שיכולים לבגוד בהם כל רגע? למה לא להיות משועבדים רק לאלוהים שלא יבגוד בהם לעולם?
זה מה שהפחיד אותך? בגידה?
להיות תלוי בחסדים של אנשים הפכפכים. להיות תלוי בצורך שאני ממלא להם. ואולי יום אחד הצרכים ישתנו? או אולי אני לא אצליח למלא אותם שוב? מה אז? אין ביטחון בבני אדם. רק באלוהים. אם הם היו בוטחים באלוהים, אז הם לא היו מסוכנים לי יותר. אז הם לא היו מרגישים צורך לבגוד בי.
אולי הם בגדו בך כי הרגישו שאתה לא באמת צריך אותם. אולי הם פחדו שאם אתה לא צריך אותם אז אתה תנטוש אותם. אז הם נטשו אותך קודם.
אבל אם הייתי צריך אותם אז הייתי עול עליהם. לא הייתי יכול להוביל אותם לחופש מעול אם אני הייתי העול.
אולי אנשים לא רוצים חופש מעול.
אז מה הם רוצים?
לא יודעת.
אז מי יודע?
אולי הם רוצים מערכות יחסים עם תלות באישור של האחר כדי להמשיך ולהתפתח. אולי אם הם יחיו חיי חופש בלי תלות אז לא תהייה להם סיבה להשתפר. אולי הם רוצים תלות אבל תלות ללא חוסר אונים. אולי הם לא רוצים חופש מוחלט אלא יכולת תנועה בתוך המגבלות. וכשזה נמנע מהם אז הם חווים כאב בלתי נסבל. כאב הוא לא הבעיה. חוסר היכולת לנוע היא הבעיה. כל סבל הוא נסבל כל עוד יש סיכוי לשינוי. האנשים המאושרים הם לא אלו שלא סובלים כלל אלא אלו שמרגישים שיש להם יכולת להמשיך להשתנות, להתקדם ולהשתפר והשיפור הזה נותן להם את הביטחון שתמיד ירצו אותם. כי אם מישהו אחד לא ירצה אותם אז יש להם את היכולת להשתנות ולמצוא מישהו שכן.
זה למה הם שנאו אותי? כי לא נתתי להם סיבה להשתנות?
כי ניסית לקחת מהם את הסיבה היחידה לחיות.
נכנסו לחדר היוגה הקדוש שלי חבורה של מפיקים ומנהלים ופתחו דיון על איפה הם ישימו פה את העמדה של הבר הקטן והאם הם רוצים שמפניה עם נצנצים…
אני הולכת לקנות לעצמי בגד ים.
לא קניתי בגד ים. קניתי קציצה וגלידה. שילוב מנצח שעזר לי לא לאכול את האוכל סוג ז׳ בגן. אחרי הגלידה אכלתי בגן את השאריות שוקולד שלי עם האגוזים וכמה מרשמלואים. יצאתי משם עם מצב רוח חביב אבל ממש לא בקטע של לכבוש את העולם. בכל זאת הלכתי לחדר כושר. בקלות שמתי את המהירות על 4.8 ולא הרגשתי שום קושי בללכת כל כך מהר מצד שני הרגשתי קושי בללכת כל כך הרבה זמן. משונה. כנראה שהייתי מפוצצת בסוכר וזה נותן מלא אנרגיה אבל לא לאורך זמן. אחרי 10 דקות כבר ממש רציתי להפסיק. לרוב לא איכפת לי ללכת ככה גם שעה… משונה. ממש הכרחתי את עצמי ללכת עוד עשר דקות ואז כבר ממש נשבר לי ופתאום חזרתי להתעצבן. חזרתי לריב בדמיון שלי עם אנשים לא רלוונטיים לכלום.
פשוט המוח שלי חיפש בכוח משהו מעצבן להתעצבן עליו והתעצבנתי. פתאום היה לי פרץ של אנרגיה ושוב יכולתי בכיף להמשיך עוד חצי שעה. מעניין אם יש לי בכלל איזה סיכוי לחיות כקטוגנית? כלומר איך זה אמור לקרות? מה לא בסדר בשיטה ולמה לי זה כל כך לא עובד? כשאני אוכלת סוכר אז בנפילת סוכר אני מתעצבנת ואז הגוף שלי סוחט מאיזה מאגר נסתר עוד איזה כמה טיפות גלוקוז כדי שאוכל להזיז את עצמי אבל כשאני לא אוכלת סוכר כמעט בכלל אז אני בעיקר בדיכאון, אין לי מצב רוח לכלום ואני טיפשה כמו נעל. אולי התזונה הזו עובדת לילדים עם אפילפסיה כי זה לא נותן כוח למוח בכלל לשום תנועה ובטח שלא תנועה ברמה של התקף. ועוד לא ראיתי שום ראיון עם אדם שחיי בתור ילד שסובל מאפילפסיה ומתקיים עד היום על תזונה קטוגנית. למה זה? מה, הם לא שורדים? או שאולי הם טיפשים וזה לא מצטלם טוב. אולי זה גם למה זה עובד כל כך יפה על אוטיסטים. אולי זה מטפש אותם גם ולא משאיר למוח שלהם מספיק דלק לקלוט מידע, אז זה ממתן את כמות הגירויים והם רגועים יותר כאילו לא ישנו בלילה. ועם ילדים על הספקטרום, גם אף אחד לא יכול לדעת בוודאות שהילד היתטפש.
ומה עם הגורואים של הקטוגנים? תומס אוכל לא מעט בשר וברג נראה עצבני. ושניהם נראים מתוסכלים. אולי ככה הגוף שלהם סוחט גלוקוז ברגעי הצורך. ואולי הם אוכלים יותר גלוקוז ממה שהם חושבים. למשל סיבים מסיסים נחשבים לא פחמימה אבל אצלי הם הופכים לסוכר וזה בדוק מעלה לי את הגלוקוז כי יש לי מכשיר שבודק את הדם כמו אצל סוכרתיים. אולי הגוף שלהם פשוט נהיה ממש טוב בלפרק את השרירים שלהם בשביל סוכר..? והוא עושה את זה ככה שהם לא יכולים לראות את קפיצות הסוכר בדם? אבל לטווח הארוך האם פירוק מתמיד של חלבונים לא מכביד על הכליות? אוף. אז אין דרך לא להיות תלוי בסוכר? מבאס כל התלות הזו.
מרשמלו זה טעים.
אז מה חשבתי על הסלע השחור בלילה של הסופה בכנרת..? זה היה חשוב ואני מתקשה להיזכר. לא כי זה לא חשוב (כמו שההורים שלי היו אומרים לי אם הייתי שוכחת מה רציתי להגיד) אלא כי זה חמקמק מדי בשביל מילים.
זה כבר נטמע. ממש הרגשתי את זה מחלחל לי לתאים של הגוף כל הדרך באוטובוס לתל אביב בבוקר למחרת. מה הרגשתי? שלווה ומטרה. שילוב מיוחד. זה למה במקום ישר ללכת לרכבת מצאתי את עצמי נכנסת לקניון בחיפה ובחנות בכניסה ראיתי את המדבקות קעקוע של הציפור הענקית שחיפשתי כל שבוע שעבר. זה אגב, ממש ממש יפה בעיני. אני לא מצליחה להפסיק להנות מהציור שיש לי על הזרוע.
אני רק זוכרת שהבנתי בשלב מסוים שהסערה לא תסתיים בשעתיים הקרובות ואז הסתכלתי על השעון והיה כבר אחרי אחת בלילה. פשוט נפלתי לתוך מחשבות לשעתיים. משהו שהיה קשור לילדים אבל לא לזה עם האמא יוגה ששיחק עם עצמו. משהו שהיה קשור לילדים שההורים שלהם נתנו להם תשומת לב. משהו שהיה קשור לזה שכשהתרחקתי מההמון בשבת בצהריים לשתות בירה ולהשתזף בפינה שקטה מלאת אבנים גדולות, מצאתי את עצמי משחקת עם אחת האבנים כמו עם כדור ג׳אגלינג של פעם. איך שהייתי רוקדת איתם בלי לדעת לזרוק ולתפוס שלושה אז פשוט הייתי ממש טובה בלזרוק ולתפוס אחד. נהניתי מהריקוד שיצרתי. נהנתי מהיצירה, מהיופי מהזריזות והיכולת שלי, מהתנועה.
הילדים ששיחקו כל היום במים לא סתם שיחקו אחד עם השני הם גם למדו איך ליפול למים ואיך להישאר לצוף ואיך לשעשע אחד את השני ואיך לחפש באחר את מה שמבדר אותם. בלילה, על הסלע השחור שאלתי את ישו מה הוא היה רוצה שאראה פה בכנרת. מה יש לו ללמד אותי?
פתאום הרעש של הגלים לא הפריע לי בכלל. פתאום נהיה לי שקט בתוך הסערה כאילו נכנסתי למין בועה מוגנת. בדרך חזרה לתל אביב ממש רציתי להיות מוצלחת ויפה ופופולרית ושמחה ואהובה ורצויה וזה הרגיש לי לא כמו כאב של חור בנשמה אלא כמו תוכנית לעתיד שמתהוות לנגד עיני. כמו שמישהי נורמלית תגיד לעצמה בסוף התיכון:
״אני רוצה תואר ראשון במיקרו כלכלה ואז למצוא עבודה בחברה מבוססת ולקנות בית בפרברים.״
או במקרה שלי בתחילת 2020 זה היה:
״אני רוצה גלריה לאמנות וללמד ציור בתל אביב לסקוב פינת אבן גבירול.״
והעולם אמר:
״נעשה ונשמע.״
״ועכשיו אני רוצה להיות רצויה ואהובה.״
״נעשה ונשמע.״
אולי משהו התנתק ממני. משהו שהפריע. לא ברור. נראה.
עכשיו להתקלח ולישון.