הבוקר ניסיתי לא לקנות קפה. אבל לא הצלחתי. לא זוכרת אפילו מה השתבש. בסוף נשבר לי לנסות ופשוט עליתי למעלה לגג של סלינה לקנות קפוצ'ינו. הייתה לי תחושה כאילו אני מנסה לתקן את הצנרת של הבית בעצמי ואני מלאה בחרא ולא יודעת למה אני עושה את זה כשבעצם אפשר פשוט להתקשר לאינסטלטור. 

עליתי לגג המעוצב שכבר הפעילו בו את המוזיקה וביקשתי קפה מהבחור בבר שכנראה עוד לא התעורר, והניח את כוס הקפה הראשונה שהוא עשה בצד ועשה לי את הקפה שלי. אחרי שהוא הביא לי את הקפה, אמרתי שאני מתנצלת כי אני רואה שהוא עשה לעצמו קפה ובטח עוד לא הספיק לשתות את קפה של הבוקר. הוא אמר שזה נכון. אני הוספתי שהוא צריך לתעדף את עצמו, שאין בעיה אם הוא יגיד לי רק רגע וייקח כמה שלוקים. זה מניסיון. 

לעשות את הקפה הראשון של הבוקר למישהו אחר, בתור ברמן הורס לפחות חצי מהמשמרת. מצד שני הדרך היחידה בה יכולתי לאפשר לו לשתות את הקפה שלו היא לא לגשת אליו כלל ולעמוד שם על הגג כמו אהבלה בזמן שהוא שותה קפה ולחכות לרגע בו אני מרגישה שהוא כבר מוכן נפשית, ואז לבקש. זה, עם כל הכבוד, יותר מדי אחריות. אני מבחינתי יכולה לקבל בהבנה את זה שהוא יגיד לי רק רגע וישתה את הקפה שלו. אבל אני ברמנית אז יש לי את היכולת הזו. לרוב האנשים אין והם כנראה לא יבינו. אין מנוס. חייבים להשמיד את האנושות כדי למנוע עוד ועוד עוגמת נפש. 

בכלל לא סיימתי את הקפה הזה. הוא עשה לי רע. כל הקפה ששתיתי בימים האחרונים עשה לי רע וכך גם הסיגריות. השבוע האחרון היה מתיש ומיותר. או שאולי לא. כל מה שבדרך כלל היה מרגיש לא כל כך טוב אבל הייתי יכולה להכיל, השבוע היה מעצבן וקשוח באופן מיוחד. כנראה קשור לזה שאני לא אוכלת קרואסונים בכלל. הגוף שלי נהיה הרבה יותר רגיש לכל החומרים שאני מכניסה לתוכו. 

אתמול קניתי סוכריות גומי כדי להעלות את רמת האנרגיה שלי שצנחה מתחת לאפס בשעות הבוקר למרות שהאדרנלין של הקפה עוד היה פעיל אצלי בגוף וסתם הרגשתי עייפה ועצבנית. ברגע שסיימתי את החופן הראשון שלי כל המחשבות המורבידיות נעלמו לחלוטין והתחלתי לקפץ באנרגטיות כל הדרך אל הגן. הייתי כל כך בהיי שלא הצלחתי להשתלב בשיחות עם הצוות או לתקשר כמו שצריך עם הילדים. נהייתה לי ממש ראיית מנהרה וזזתי יותר מהר משהצלחתי לחשוב, מה שיצר הרבה טעויות שהוסוו על ידי עוד יותר זריזות. נזכרתי שככה הייתי רוב שנות ה 20 שלי. ככה מלצרתי וככה דיברתי וככה רקדתי. זה כמו כוחות על אבל די מעיק כי לא מאפשר חשיבה לטווח ארוך או תקשורת שקולה ורציונלית. אתמול הרגיש ממש מיותר. אחרי הגן התיישבתי על ספסל וישבתי עליו שעתיים. פשוט לא יכולתי לזוז. לא הייתה מוטיבציה לכלום. כנראה שזה ריקון קיצוני של מאגרי הדופמין. זה אפילו לא היה עייפות אלא אדישות מוחלטת. פשוט ישבתי שם ועישנתי. 

אחרי שהתחלתי להרגיש שאני מתאפסת טיפה, הוצאתי את האוזניות והקשבתי לגברת של קלפי הטארוט ביוטיוב מספרת לי על כמה נפלא העתיד שלי הולך להיות. אני אוהבת להקשיב לה. היא נשמעת כאילו היא יודעת 🙂 לאט לאט הרצון לחיות התחיל לחזור עלי ובסוף הצלחתי לקום וללכת לחדר כושר. שם דווקא היה ממש אחלה. עם כל הסוכר הזה אני הלכתי חצי שעה בעליה בלי לשים לב בכלל שעברה חצי שעה ואז עשיתי תרגילי בטן ושכיבות סמיכה וטיפסתי על החבל שזו למעשה הסיבה שאני משלמת למנוי, אבל לרוב אין לי כוחות. ואז הלכתי ברגל למגדל של סלינה בחוף בקיפצוצים מלאי מצב רוח טוב. אכלתי מלא ירקות ועוף שנשאר לי מהגן וקצת שוקולד והלכתי לישון שבעה ומאושרת. ומותשת. 

ישנתי עד 6:30 והתעוררתי הבוקר בחושך מוחלט בתוך קופסת העץ שלי מאחורי הווילון של מיטת קומתיים בחדר בלי חלונות, והייתי בטוחה שכבר תשע בבוקר כי הגב שלי ממש כאב. לא הצלחתי למצוא לעצמי שום תנוחה נוחה למרות שהייתי עדיין עייפה. כנראה שהוא כאב לי כל הלילה וזה למה הייתי עייפה כל כך. כנראה שעם כל הכושר שעשיתי וכל האנרגיה שפרקתי בגן, לא נשאר לי מספיק ללילה והגוף שלי שוב התחיל לפרק את עצמו וזה תמיד עושה לי כאבים. הייתי צריכה לאכול לפני השינה את השלושה גזרים שקניתי. סה״כ אכלתי 250 גר׳ פחמימות. אבל אתמול בבוקר התאמנתי בסטודיו יוגה הריק שמצאתי באחת הקומות האחרות מגדל של סלינה ואז שרפתי השד יודע כמה סוכרים על העבודה בגן, ואז עוד 300 קלוריות בהליכה בחדר כושר ואז גם אימון השרירים ואז גם את כל הדרך חזרה בהליכה מהירה… כנראה שה 1,700 קלוריות שהכנסתי לתוך עצמי ממש לא היו מספיק. מה גם שאני לא מרגישה את השרירים שלי כמו שאני בדרך כל מרגישה אותם אחרי שאני מתאמנת. בדרך כלל מספיק לי לעשות שכיבות שמיכה יום אחד בשביל שביום למחרת הגוף שלי ירגיש משמעותית יותר מוצק. והבוקר אני לא מרגישה כאילו יש איזה שינויי. נראה לי הגוף פירק שריר במהלך הלילה במקום לבנות אותו. 

אז הבוקר התעוררתי עם כאב גב וכאב ראש וסוג של תשישות כאילו שהעירו אותי באמצע הלילה ואני לא ממש מבינה איפה אני ומי אני. אבל הסתכלתי על השעון והבנתי שכדאי לקום כי צריך לעשות צ׳ק אאוט ולפני זה לסדר לעצמי את התיק ולפני זה לאכול את האוכל שיש לי במקרר של ההוסטל ולפני זה לשתות קפה ולעשן את שתי הסיגריות האחרונות שלי שממש הייתי צריכה להכריח את עצמי לעשן תוך כדי שאני רוצה למות אפילו יותר בגלל שהקפה פגע לי במוח בבום והרגשתי שהורעלתי. ברגע שסיימתי את הסיגריות שלי, השארתי את הקפה בגג וירדתי למטה לשבת בכורסא במסדרון הרחב במידה לא סבירה שיש להם במגדל של סלינה בחוף. הוא אפור כחול מוזר עם שתי כורסאות ושולחן. שם ביליתי את רוב הבוקר. פשוט ישבתי וחשבתי. סוף סוף הייתי לבד עם עצמי. כל האנשים בגג ובחצר ובמטבח בסלינה היו לי הסחת דעת חביבה אבל למעשה מטרד. הממריצים והסיגריות לא נתנו לי לבלות זמן עם עצמי לבד. סוף סוף הייתי לבד. היה נפלא. זיהיתי משהו שנידנד לי כל הימים האלו בעוצמה הולכת וגוברת עד שכנראה גם נכנס לי לחלומות…

זהו.. אני מתחילה לנקר לתוך המקלדת. ממש ממש חייבת לישון… מה עושים? עכשיו 11:30…

למה אני כל כך מושפעת מהכל..?

אוף

אני חושבת שאני הולכת לישון על הדשא בפארק ליד בית אריאלה. נגמר לי המוח.