״יש לי מה לומר!״
״לא איכפת לנו בכלל!״
סבתא שלי התגאתה בכך שבמהלך שנות עבודתה ב״מכון לחקר הבטון״, יחסי האנוש שם עברו מהפכה. בהתחלה אלה היו חבורה של בחורות מניפולטיביות ורכלניות שרק ניסו להזיק אחת לשנייה בשביל לשפר את מעמדן, וכשעזבה לפנסיה, המקום היה גן עדן רוחני של אחווה ועזרה הדדית. היא השתמשה בדוגמא הזו כדי להסביר שאפשר לשנות משהו ושהיא הצליחה לתרום את חלקה ולשנות משהו בעולם הזה וברוסיה בפרט.
אני אמרתי לה שהיא לא שינתה כלום. הרוסים הם פשוט עם מאוד מושפע והם מסתנכרנים עם הדמות הכי דומיננטית ואין להם שום שאיפה לחשיבה עצמאית. ואז היא בעצמה אמרה, בלי שהייתי צריכה אפילו לרמוז:
"אז אני הייתי הפוטין שלהם?"
עניתי לה שלפי דעתי, כן. וברגע שהיא עזבה הם פשוט הסתנכרנו עם הדמות הדומיננטית הבאה ללא קשר למה שהיה לפני כן. יש לעם הזה תכונה מאוד חזקה של הסתנכרנות עם כוח והם בכלל לא השתנו מהותית בתקופה שבה היא הייתה שם. הם לא נהיו דומים לה ולעולם לא יהיו דומים לה. היא אינדיבידואל ושואפת לחיות בחברה של אינדיבידואלים אבל רוסיה לעולם לא תהיה חברה של אינדיבידואלים לכן כדי לחיות בחברה המתאימה לה היא כנראה הייתה צריכה לעזוב מזמן. על זה סבתא שלי אמרה שאם מה שאני אומרת נכון אז אין משמעות לחייה ובזה די הסתיים הדיון.
אתמול באוטובוס גברת אחת התחילה לצרוח על גברת אחרת:
״פה זה לא הסלון שלך ואף אחד לא צריך לדעת מה אכלת לארוחת בוקר ויש לי כאב ראש ממך ותסגרי כבר את הטלפון שלך כי לא מדברים פה!״
זה היה יוצא דופן. לא כי היא צעקה את זה בקולי קולות אלא כי הגברת עליה היא צעקה, למעשה דיברה ממש בשקט ובקושי שמעתי אותה. לרוב יש הרבה יותר דיבורים באוטובוס והצעקות היו בלי שום פרופורציה לווליום של השיחה אבל אז שוב נזכרתי בסבתא שלי ובאייך שהיא שאלה אותי בחצי תמימות חצי קנטרנות למה גברים בישראל כל הזמן משפשפים את המפשעה שלהם…? ״הרי זה לא מכובד…״ ניסיתי לתת הסבר רציונלי למשהו שמעולם לא העסיק אותי ואמרתי שפה חם והביצים שלהם נדבקות להם לבולבול (כפי שאחד הילדים בגן סביר לי פעם) היא הנהנה בהבנה ואז שאלה שוב בחצי תמימות חצי ביקורתיות פוריטנית:
"מה, אי אפשר להסביר להם שלא עושים את זה בציבור?"
אני אמרתי לה שפה לאף אחד לא אכפת מזה וזה מפריע בעיקר לה וזה נובע מפערים תרבותיים. היה לה קשה להבין. היא בחורה אינטליגנטית אבל האנשים הכי אינטליגנטים עדיין מתקשים להפנים יחסיות תרבותית.
"מה, הערכים שלי הם לא ערכים אוניברסאליים?! מה, זה לא ברור שאיך שאני מצפה מאנשים להתנהג זו הדרך הנכונה היחידה? ברברים!"
סבתא שלי נאלצה לקבל את הביקורת הזו אבל לא באמת. רק על פני השטח. כי אז באמת לא יהיה טעם לחייה. היא הרי כל החיים שלה מנסה "לתרבת" את הברברים. אבא שלי ינק ממנה את הביקורתיות האטומה אבל לא את הרצון לשנות וסתם מניח שכולם סביבו אידיוטים ואין מה לעשות. אני קיבלתי את שתי הגרסאות אחת בתוך השנייה יחד עם הלוחמנות של אמא שלי ואשכרה יצאתי למסעות הסברה בקרב כל מי שלא הצליח להתחמק ממני לגבי איך נכון לחיות. עד שהבנתי שזה מבוי סתום. בגיל 16 כשהתחלתי לקרוא את "כה אמר זרתוסטרא" והבנתי שאני לא הראשונה ולא האחרונה ושזה מסע חסר טעם ובזבוז זמן.
אחרי ההבנה הקודרת, קניתי נעלי עקב ,צבעתי את השיער לבלונד והתחלתי לנסות להשתלב חברתית כדי לא לתת לחיים שלי לעבור על פני בזמן שאני מתמרמרת על בורותה של החברה האנושית. זה היה חביב אך לא מספק.
הגברת באוטובוס אתמול לא קראה ניטשה. או שאולי כן. אבל כנראה הבינה משהו הפוך. לה עדיין יש משמעות לחיים. היא מנסה לחנך את הבחורה הישראלית הברברית שבאוטובוס לא מדברים בטלפון. מותר לעשות שיחה קצרה להגיד שאת בדרך אבל אסור לשוחח שיחות מלאות כי זה מפריע לציבור. היא חייה בסרט. היא המיעוט של המיעוט ופה זה לא יפן. ולא פלא שיש לה כאב ראש כי היא בטח כל היום רק מתלוננת על כל מי שהיא רואה, כי הם ברברים.
כל זה סתם מאבק על דומיננטיות. מאבק על שליטה. זה בטבע שלנו.
בגנים מרגישים את סוף השנה. הגננות עייפות והילדים משתוללים. הם לא סתם מתפרעים אלא הם נלחמים על דומיננטיות. מרגישים שהכוח של המלכה נחלש ויש הזדמנות להחליף את השלטון. כמובן שהם לא מבינים את זה רציונלית אלא זה משהו ביולוגי שפשוט גורם להם להתנהג כמו כולרות כשהגננת נראית עייפה טיפה. כמו הבחורה שגידלה אריות שהיו ממש צייתנים וחמודים עד שיום אחד היא הגיעה לכלוב שלהם כשהיא חולה ואז הם התנפלו עליה. היצורים האלו וגם אנחנו פשוט תמיד מחפשים מי המלך. אם אין מלך אז אני המלך. בדמוקרטיה הרעיון הוא שהמלך הוא מערכת החוקים שנקבעה על ידי העם. אבל בפועל זה לא ככה. בפועל למערכת החוקים הזו אין ישות עצמאית בעלת ייצר שלטון, ולבני אדם יש. לכן גם תחת שלטון "דמוקרטי" בני אדם מוצאים את המנגנונים להשפיע על העם ולשלוט בו.
עכשיו טראמפ בתהליכי היעצרות על זה שגנב מסמכים סודיים מהפנטגון. הוא בתגובה מנסה להמריד את התומכים שלו על ידי סיסמאות כמו "האנרכיסטים האלו לא יביסו את העם!" וטוען שעדיין ירוץ לנשיאות ארה"ב. כלומר הוא מבין ממש טוב שבני אדם זקוקים לשליט ויהי מה ומערכת החוקים האנמית לא מספקת להם שום דבר מהותי מספיק להסתנכרן איתו אז תמיד יהיו תומכים לאלו שמציעים אלטרנטיבה בדמות אדם אמיתי.
השלטון הדמוקרטי בארה"ב עבד כל עוד היו מנהיגים מספיק דומיננטיים שאפשר היה להסתנכרן איתם. בעשרות השנים האחרונות זה נחלש מהותית ובעיקר בהנהגה הליברלית שיותר ויותר מתחבאת מאחורי נורמות שהם חושבים שאמורות להיות מקובלות על כולם כי ככה זה החוק התרבותי. ואין אף מנהיג המייצג את כל הנורמות האלו בצורה מספיק משכנעת. ולא. אין נורמות חברתיות ״נכונות״. יש נורמות חברתיות שמישהו חזק מספיק אמר שהן נכונות. ולמעשה ממש לא משנה מה התוכן שלהן.
נשים יכולות ללכת עם מכנסים קצרצרות שרואים בהן אם הכוס שלהן מגולח או לא אבל אין אף גבר שילך ברחוב עם מכנסיים שחושפות את השערות בביצים שלו. למה? כי ככה צריך וככה זה נכון? לא. זה מקובל חברתית כי אנשים דומיננטיים קבעו כך. אנשים בעולם הפרסום, אנשים בתקשורת, אנשים בתחום הבידור. ולהם יש סיבות שונות ומשונות לקדם חשיפה של גוף האישה. זה בעיקר כלכלי. חשיפה של גוף הגבר היא חסרת משמעות כלכלית ולכן לא מקובלת.
ג'ניפר לופז בגיל 50 עדיין מעלה מופעים בהם היא פחות או יותר ערומה. הנטייה המסחרית היא להשתמש בגוף של נשים כדי למקסם רווחים. הנשים החזקות עושות את זה עם הגוף של עצמן וגורפות את הרווחים לכיסן כל עוד המראה החיצוני מאפשר להן. גברים עושים את הרווחים שלהם על חשבונן של נשים פחות דומיננטיות כשהם משתמשים בגופים של בחורות בנות 20 כדי למכור פחות או יותר כל דבר. ולכן אפשר לראות בחורה הולכת ברחוב עם משהו שמסתיר לה אך ורק את החריץ של הפות ואת הוורוד של הפיטמה. אבל אם גבר יוריד חולצה בציבור זה יהיה מטריד ויזכה לגינויי ואולי אפילו לכמה מילים עם השוטר.
אבל מה החברה רוצה? מה הם באמת מעדיפים? הם לא רואים שיש מנהיגים שעושים להם רע ויש מנהיגים שמנסים לעזור? לא. לא אכפת להם בכלל. והרוסים הם כנראה לא ייחודיים בזה. הם אולי הדוגמא הכי בולטת אבל זו כנראה הגישה של רוב האנשים ברוב המדינות. פשוט כי בשביל סתם לחיות צריך המון אחוזים מתשומת הלב שלנו ואם הרבה ממנה מופנה כלפי ניסיונות הבנה מי טוב ומי לא טוב ואיך נכון להתנהג, לא נשאר לנו באמת מספיק בשביל החיים עצמם. ולכן כל האינדיבידואלים לא חזקים באשכרה לחיות. הם עסוקים בלפתח תיאוריות ולהתמרמר. הדבר שהציבור רוצה יותר מהכל זה את הפטור מלחשוב בשביל עצמו. המנהיג שנראה שמציע הכי הרבה מזה הוא המוביל. גם אם הוא בן של זונה, פרזיט, השטן בהתגלמותו, מנסה להשמיד מיליוני בני אדם ולהפוך את השאר לרוצחים.
הבעיה היא שלהיות מנהיג כזה זו עבודה די חרא. זה מלחמות ופרנויה ותככים וסטרס וחוסר פרטיות וצריך להיות אדם די קיצוני כדי לשאוף לחיות בצורה הזו. מה שיכול להוביל אדם לקחת על עצמו את התפקיד הזה זה אם הוא משועבד מוסרית ואובססיבי לתיקון איזה עוול שנגרם לו או לבני משפחתו או לחילופין אם אין לו ברירה אחרת כי הוא למעשה מנודה חברתית על ידי ההנהגה תחתיה הוא גדל.
למה אני לא רוצה להיות גננת? כי אני מבינה את מהות התפקיד. זה להיות תמיד עם האצבע על הדופק, לשמור כל הזמן על הסטטוס שלי מול הפיראנות הקטנטנות והחמודות האלו, זה להתעקש על החוקים שרירותיים שהמצאתי להתנהגות חברתית בכל תנאי מזג האוויר ומצב הרוח ללא קשר לכוחות שלי באותו היום, זה להיות מוכנה להתעמת עם ההנהלה, ההורים והצוות שלי כדי לשלוט ולעשות זאת בצורה חכמה בלי לעורר עוינות מוגזמת והרסנית.
אין לי מניע לזה. אני הרבה יותר שמחה כשיש מישהי אחרת שעושה את התפקיד הזה אפילו אם היא עושה 20% ממה שאני חושבת שצריך. במקרים מאוד קיצוניים אני מוכנה לקחת על עצמי את התפקיד הזה כאשר הגננת מזניחה את חובותיה לחלוטין ואז אני עצבנית ממש.
אני אישית כמובן מסתנכרנת המון. ואחרים מסתנכרנים איתי. זה הטבע כי אנשים כל הזמן משפיעים אחד על השני לפי דרגות הדומיננטיות שלהם. אבל אני סובלת מזה. כשאני מוצאת את עצמי מסתנכרנת עם אחר, אני מפסיקה לכבד את עצמי וכשמישהו אחר מתסנכרן איתי אני מפסיקה לכבד אותו. זה מרגיש לי כמו להיות פתאום תחת השפעת סמים או כאילו שמישהו השתלט לי על המוח. או לחילופין שאני בודדה בצורה נוראית כי האנשים סביבי רק משקפים לי אותי מרוב סינכרון איתי.
אתמול ברחוב קינג ג'ורג׳ חשבתי על הרצון החזק שיש לילדות להסתנכרן אחת עם השנייה. הן תמיד בוחרות איזו ילדה אחת שהיא ה"נכונה" וכולן מחקות אותה בצורה אובססיבית. אצל בנים לא ראיתי את זה. הבנים נלחמים על להיות ייחודיים. הבנות חרדות מלהיות ייחודיות. אם הן ייחודיות זה תמיד לרעה מבחינה חברתית. אם מישהי שונה אז היא או מנודה או מוצאת את עצמה בקבוצה של הבנים. חשבתי מה יכול להיות ההסבר לזה כי גם אצל נשים בוגרות זה אותו הסיפור. כל פעם יש מישהי שקובעת איך הגבות צריכות להראות ואז כל הנשים שרוצות להיות מקובלות חברתית מציירות את הגבות שלהן באותו אופן. זה מגיע לרמות ממש אבסורדיות ויוצרות ליצנים אבל הנשים משוכנעות שככה זה טוב. למה?
כי גברים לא באמת נמשכים ליפה ביותר. הם נמשכים למי שנראית שונה. גן עדן של גבר זה לא להיות מוקף בנשים יפות סתם אלא להיות מוקף בנשים ששונות אחת מהשנייה מהותית. גזע שונה, גודל שונה, צורת גוף שונה, לבוש שונה וכו'. לא משנה כמה יפה האישה שלך אתה תמיד תבהה בתחת של מי שנראית ממש לא כמוה.
אז ההסתנכרנות החיצונית של נשים היא הדרך שלהן לסמן אחת לשנייה שהן לא מהווה סכנה לזוגיות אחת של השנייה. קבוצה של נשים שצובעות את הפרצוף שלהן אותו הדבר ולובשות את אותן הבגדים ומסדרות את השיער שלהן בצורה זהה, לא תמשוך תשומת לב של גבר של אף אחת מהן. מבחינתו הן סוג של אחיות. לעומת זאת אם תשב איתן אחת עם שיער אסוף אחרת, הגבר יתביית עליה ואולי יתפתה להתחיל חיזור.
זה למה גם המחזור של הנשים מסתנכרן. כדי לא לעודד בגבר בגידה עם אישה פנויה מדימום בזמן שהאישה שלו נפוחה ועצבנית. אולי זה גם מסביר את זה שבערים גדולות ומעורבות תרבותית קשה יותר למצוא זוגיות. יש פשוט יותר מידי נשים שונות וזה פיתוי שגברים לא יכולים לעמוד בו אם הם צריכים להישאר עם אישה אחת. אולי זה גם למה זוגות שרוצים לשרוד, עוברים לפריפריה המשעממת חסרת הגיוון. או למושב של האישה איפה שכולן דומות לה.
אז מה עושים? האם אפשר לחיות לפי חוקים שלא האבולוציה הכתיבה לנו? האם אפשר לחיות חיים טובים מלאי אהבה ואחווה עם ילדים וגיוון דעות וגזעים? או שהטבע שלנו הוא להסתנכרן עד כדי האחדה של כלל האנושות תחת מראה ותרבות מוסרית אחת?
אני רוצה את הגרסה של "וגר זאב עם כבש" ולא הגרסה של כולנו שיכפול חסר בינה. אבל אולי זה פשוט לא אפשרי..? כמו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. כמו ביטחון וריגוש באותה מערכת יחסים. כמו יציבות ושינוי שלא מתחרים זה בזה. כמו אושר שלא מותנה בסבל שקדם לו…
השינה על החוף הייתה מאתגרת בלילות האחרונים. נהיה חם מדי בשביל השק שינה ופתאום יש גם יתושים ומשהו גם לא מסתדר לי עם החול בגב והאורות של החוף מפריעים והמוזיקה של בתי הקפה חזקה מידי. הרעיון הוא לחיות ככה עוד שלושה חודשים. האמנם?
הצלחתי להחריב את התוכניות שלי ללימודי בימוי.
כשהגננת היום שאלה למה הילדים כל הזמן הורסים את הצעצועים, אני אמרתי שזה פשוט יצר הרס שיש לכל בני האדם. היא השתתקה וחייכה בצורה מהורהרת. ואני הקשבתי לעצמי והבנתי שכנראה משם הגיעה העובדה שכתבתי לבית הספר לקולנוע, שבמשרדי הממשלה דיברו עליהם לא יפה ולכן לא בא לי ללמוד אצלם. זה היה נכון אבל לא רלוונטי. אם הייתי רוצה ללמוד שם אז לא הייתי זוכרת בכלל מה נאמר לי על ידי פקידה ממורמרת במשרד התעסוקה. כלומר אם לא הייתה לי סיבה להרוס את זה. אבל כנראה שהייתה. אולי בגלל שבא לי למות או להתפטר או לשלוח את עצמי לירח ויתכן שזה הכל בגלל שלקראת החופש הגדול כל המדינה בסטרס.
ואולי זה בגלל שהסתכלתי באוטובוס על אישה עם תינוק בעגלה ופתאום היה לי חשק לאחד. התינוק נראה ממש נעים ויפה ומזמין והיה לי רצון לחוות את העדינות והרוך שתינוקות מאפשרים. ובאותה נשימה הבנתי שבארץ זה לא אפשרי. בארץ הנשים נאלצות להילחם על הישרדות ולגדל ילדים לוחמים כי זו מדינה עוינת וחייבת מלחמה פנימית כדי להיות מוכנה למלחמה חיצונית. ואני לא אוכל לחוות רגשות של רוך בתנאים כאלו. אז אם אני רוצה משהו דומה לזה אז אין שום הצדקה בלהשקיע במסלול לימודים לשנה ואז לנסות לחפש פה עבודה בהפקות כמו שאמרתי לפקידה שאני אעשה אם הם ישלמו לי על הלימודים מטעם הלשכה.
אני לא אוהבת לשקר. אם אני לא רואה פה עתיד אז אני לא יכולה לקחת כספים מהשלטון. מצד שני איפה כדאי לגדל ילדים רכים? הרי כל העולם עכשיו מותאם יותר ללוחמים… מה אעשה עם ילד ענוג שאוהב לצייר ולשחק עם פרפרים? ואיזה חברים יהיו לו בדיוק? הרי לי אין… אולי יש מקום כזה? אולי יש תפקיד כזה? אולי העולם יכול להכיל גם נשיות בלי לרצות להרוס אותה? מצד שני מה אעשה עם יצר התחרותיות והלוחמנות שלי? אולי הם יכולים לבוא לידי ביטוי ביצירה? כשאני מנסה לחשוב על הפעמים בהם יצרתי, אני רואה שאמנם הייתה יותר פעילות בזמן מסגרות שחייבו אותי לתפוקה מסוימת אבל הדברים הטובים באמת נוצרו מתוך דממה ושלווה ולא מתוך תחרותיות ולחצים חיצוניים.
אני רעבה. בימים האחרונים אכלתי מלא בצקים כדי להרגיע את העצבים שלי ועכשיו יש לי חור בבטן כי הטפילים שלי במצוקה מגרדים לי את הדופן של הקיבה עם ציפורניים כמו חתלתול את הדלת של המטבח. אבל בצק אני לא אקנה. אתמול בחדר כושר שוב התחלתי להשתעל ולא יכולתי אפילו לסיים חצי שעה של הליכה מהירה בגלל קוצר נשימה. בנוסף יש לי גם כאבי מפרקים ונימול בידיים בלילה אז עדיף לצמצם באכילת זבל לפחות לתקופה.
אקנה תה וטראפל שוקולד.
כשחשבתי על זה, זה נראה לי הגיוני. אבל כשהסתכלתי על הכדור טראפל בקוטר שקל הזה שעלה לי 6 ש"ח נזכרתי שוב שבארץ מגדלים לוחמים. מגדלים אנשים מעוצבנים שסובלים מתחושת מחסור וחוסר צדק כרוני כדי שיהיו מוכנים למות בקרב אם יהיה הצורך.
את סבתא שלי שאלתי בתמימות האם לבן של דודה שלי הייתה ברוסיה חברה. הנחתי שלא וסתם שאלתי כדי למלא זמן אוויר.
היא סיפרה לי שדווקא הייתה. בחורה שהוא היה ממש מאוהב בה אבל אבא שלה שכנראה היה סוג של חולה נפש פוריטני הגיע לבית הספר ומול כולם איים לתלוש לבחור את הביצים אם הוא יתקרב שוב לבת שלו.
אני הייתי בשוק. סבתא שלי לא הבינה מה ההלם שלי כי הרי יש הרבה אנשים שקנאים לטוהר של הילדות שלהם. אני הייתי עוד יותר בשוק. לא הבנתי על איזו תקופה היסטורית היא מספרת לי כי הייתי בטוחה שזה משהו שלא היה קיים כבר בתקופה בה ההורים שלי גדלו. אבל מסתבר שברוסיה זה נפוץ. הזיות. הרגש שלי מאוד ברור במקרה הזה. אם אני הייתי במקום הנער (ותודה לאל שלא הייתי) הייתי נכנסת בו. יש בי מספיק טסטוסטרון כדי להתעמת עם גבר מבוגר שחזק ממני פי עשר פיזית וחברתית. ובנעורים היה לי עוד הרבה יותר. וזה לא קשור בכלל ליכולות שלי. אני הייתי מתאבדת על המקרה הזה תוך כדי שרועדות לי הברכיים והלב שלי בתחתונים פשוט כי הזעם מול הגורם המנסה להביס אותי, הוא גדול יותר מיצר השמירה העצמית.
״אף אחד לא יגיד לי מה לעשות ואת מי לאהוב.״
ואם יכולתי להתמודד עם הזעם של אבא שלי בגיל 7 אני יכולה להתמודד עם איזה דביל שמאיים לסרסר אותי בגיל 16. אם אני הייתי במקום הנער, זה היה נגמר מאוד לא טוב.
יש למעשה שתי דרכים להתמודד עם המצב הזה אם אני צופה מהצד. אחת נשית ושנייה גברית. אני יודעת לעשות אחת ושונאת אותה ורוצה לעשות את השנייה אך נכשלת בה.
אחת היא לקחת את האבא הזועם לשיחה ברגע שהוא יירגע ולנסות להסביר לו שהבחור הוא אדם טוב ולא יעשה שום דבר שיפגע בביתו. בנוסף שאם הוא יתעקש להפריד ביניהם הבת שלו עלולה להתנכר לו בגלל זה ולהחליט החלטות הרסניות כמו להתחתן אם הגבר הזר הראשון שתפגוש רק בשביל לעבור לגור בחו״ל רחוק מאבא. זה יהיה אובדן גם לו וגם לבת שלו ואין בזה צורך. זה נכון שזה מפחיד לראות את הילדה שלך הופכת לנערה אך זה בלתי נמנע וכדאי לעשות את המעבר עם הרבה רגישות ואני בטוחה שהבת שלו אוהבת אותו ומכבדת אותו ולא תרצה לעשות משהו שיפגע בו. אולי זה היה עובד. אולי.
הדרך השנייה והמוצלחת לאין שיעור היא להכניס בגבר המתלהם פחד אלוהים. לתפוס אותו בלפיתת חנק מוצלחת ולהביא אותו מוכנע לרצפה תוך כדי שברור לו שרק נשימה אחת שלי מפרידה בינו לבין מוות בטוח. במצב הזה לבקש ממנו בנימוס להתנצל בפני הבחור הצעיר ולהבהיר שכדאי לא לעלות שוב את הנושא של חוסר שביעות הרצון שלו מהקשר שלהם כי אם אני אשמע שוב על כך שהוא מתנכל להם באופן כלשהו, יש לי מכרים שישמחו להיפגש אתו ובעיקר עם האיברים האינטימיים שלו. ככה שהוא ירגיש את החור תחת שלו מתכווץ בתחרות עם הביצים על מי קטן יותר.
זה הרבה יותר כיף מאשר להתרפס בפניו ולנסות להסביר לו בנועם איך להיות אדם חביב וטוב לב. וזה גם הרבה יותר אפקטיבי. אותו אדם פשוט יהפוך לעלה נידף ברוח מול כוח שמסוגל באמת ובתמים לגרום לו סבל ומוות.
לשבור אדם זה כיף. הכי כיף. כמעט ויאללה בוא מכות רק כדי לקבל את התחושה הזו. ויתכן שהגבר הזה השתמש בקדושת קרום הבתולים של בתו כדי לחוות את ההתעלות של הכנעת היריב על חשבון בחור תמים בן 16. הדבר היחיד שאפשר לעשות במצב כזה זה להכניע אותו חזרה בצורה חד משמעית. אבל אז אני צריכה להיות חזקה בערך ברמת הגננת מול ילד בן 4. ואני לא.
העובדה הזו אוכלת אותי מבפנים.
החברה האנושית התמודדה עם היצרים האלו בצורה של גינויי חברתי שמביס את המאיים. במדינות "מתוקנות" היו מזמינים לאותו אבא משטרה ושולחים עובדת סוציאלית שתבדוק האם הבת שלו לא נמצאת בסכנה תחת תנאים פסיכולוגים שכאלו. האבא היה מתרעם אבל לבסוף מושתק כי החברה והכוח שהיא מסוגלת להפעיל פשוט חזק ממנו בצורה חסרת כל סיכויי. בחברות כאלו האנשים סובלים מבעיות נפשיות אחרות לגמרי. למשל חוסר יכולת להתבטא ולהיות ייחודי. חוסר תחושת ריבונות וחרדה כרונית מפני הדעה של הציבור הרחב. הם נהיים ״יפנים״ ומתחילים לפרוק עול בהתאבדויות ופטישים מיניים מעוותים.
וכמובן שבמקרים כאלו הנשים אוכלות אותה. כי בבית כשאף אחד לא שם כדי לשפוט, אפשר לפרק את האישה מכות כדי להרגיש ריבונות כלשהי. או לשלם לזונה שתספוג את זה. מה יותר טוב, לפחד מאב זועם שעלול להרוג אותך, או מהחברה שבה אתה חיי?
זה תלוי מה יחס הכוחות. אם הכוחות שקולים אז יכול להיות שזה יוביל למלחמות חמולות בלתי פוסקות. אם צד אחד חזק בצורה משמעותית, אז למעשה הוא הופך להיות הדומיננטי וכולם מסתנכרנים איתו ברמה שבה יש אפילו רצון לאמץ את השקפות העולם של השליט כדי להידמות לו ולחלוק את תחושת השלטון.
במצב האופטימלי הזה, האבא היה מתעשת ומצהיר בקול רם שהוא מאשר את האיחוד היפיפה הזה בין ביתו לנער הכישרוני הזה ושהמשפחה שלו מוזמנת תמיד בביתו.
למעשה… עכשיו שאני חושבת על זה אולי זו הייתה הבעיה מראש? הילד חננה. הבחור ענוג ומגיע ממשפחה של חננות חסרי עמוד שדרה והאבא ההוא יודע שאם הבת שלו תתפס לאחד כזה, היא גמורה. אולי הוא דווקא היה מאוד רציונלי וצודק בהתנהגות שלו. ואולי אם בן של דודה שלי לא היה גדל ללא אב אצל שתי נשים מבוהלות, הוא היה עומד על שלו והאבא היה דווקא מתרצה. כמו שאמא שלי התמודדה עם זה שאבא שלה היה גונב ממנה כסף לוודקה, על ידי זה שאיימה עליו שתדקור אותו בשנתו עם סכין המטבח.
אם בן של דודה שלי באמת היה מאמין באהבה שלהם ומאמין בכך שהוא זה שיעשה את הבחורה הזו מאושרת, אז הוא היה צריך להילחם על זה כמו שנלחם גבר שרוצה בטובתו של אהובתו ולא מוכן להסתפק בלהגן על עצמו ולהקריב אותה.
וכשאני אישית הייתי במצב שלו, גם אני לא נלחמתי. אני נתתי לעצמי להשתכנע שאני לא בעלת ערך ושלהיות איתי זה לא בטובתו של אדם שאהבתי ולכן לא נאבקתי בכלל ונתתי לו ללכת. כנראה שאני כן צייטלין למרות כל ההתלהמות שלי.
ואולי זה הבוחן. אולי גם בן דודה שלי וגם אני ניצבנו מול המצב הקיצון בו אנחנו צריכים להיות מאוד ברורים בכוונות שלנו ובאמונה שלנו ובאהבה שלנו ושנינו הבנו שאנחנו לא מסוגלים לעמוד מאחורי זה ב 100%. אם אני יודעת משהו, אני לא אוותר עליו ואי אפשר לקחת ממני את זה. אבל אם אני לא סגורה על עצמי… בקלות אפשר להפיל אותי לרצפה ולהשתין לי על הפרצוף.
מאבקי כוחות הם לפעמים הדרך הטובה ביותר להבין מי באמת ראוי. מי שמנצח הוא מי שסגור על עצמו. היחסים שאני ראיתי לנגד עיני עם האדם שוויתרתי עליו לא היו באמת מה שאיחלתי לעצמי. וכנראה שבן של דודה שלי ראה באיזה מקום קטן בתודעה, תמונה דומה. אז אין מה להתערב. אין מה לנסות להכניע את האבא הזועם. אין מה להביא לו את העובדות הסוציאליות צמאות הדם. הוא צדק. ובן של דודה שלי היה צריך לסגת כי לא הייתה לו זכות לקחת משהו שהוא לא באמת 100% סגור שהוא רוצה.
בשביל להיות 100% סגור על משהו צריך להיות לא מושפע רגשית. זה כנראה המהות של להיות גבר. כי האישה חייבת להיות מושפעת רגשית כדי לגדל תינוק וגבר לא יכול להיות מושפע רגשית כדי להיות מסוגל להגן על המשפחה שלו.
ושוב המבוי הסתום שלי. במבנה המוח הבסיסי שלי מינקות, אני גבר ולפי ההורמונים ואברי המין, אני אישה. מעניין לאן כל זה מוביל… אולי למקום חדש ומגניב והתפתחות האנושות ואולי לחורבן ועקרות.
אני עדיין רעבה.