שוב קפלן.
ינצח מי שלוקח אחריות על אנשים. כמו השף של פוטין. כמו הרגעים בהם הילדים מקשיבים לי בגן לעומת מתי שהם לא.
שבוע שעבר שלחתי למארגני המחאה את מה שאני מאמינה בו:
״הי, אני מגיעה לקפלן לרוב ההפגנות מכיוון שאני מאמינה שפגיעה בעצמאות מערכת המשפט היא פגיעה בשיטה הדמוקרטית. בנוסף אני מבינה שהחקיקה המשפטית היא חלק ממדיניות רחבה יותר שמטרתה ביטול הרשויות שמאזנות את הממשלה בשביל להכין את השטח לשלטון ימין מוחלט. זה מצער אותי לא כי אני משתייכת לשמאל ומפחדת מפגיעה בערכים הליברלים שלי, אלא כי אני מאמינה ששלטון מוחלט של צד כלשהו הוא הרסני למדינה. הראיה הכי טובה לכך היא הממשלה של היום שהיא למעשה תגובת נגד לשלטון המוחלט של השמאל במשך העשורים הראשונים של המדינה.
אם זאת, יותר ויותר קשה לי להגיע להפגין וקשה לי להזדהות עם הפרסומים של מובילי המחאה כי הם מאוד אלימים וכן, לצערי, גם מסיתים.
המטרה לא מקדשת את האמצעים.
זה הקו שמנחה אותי בחיים וזה מה שאני מרגישה שאבד בארגון המחאה נגד החקיקה המשפטית.
זה נכון שהצד השני לא משחק הוגן. זה נכון שיש ניסיון אמיתי לשינויי משטר וזה גם ברור לי שכעס מביא אנשים להפגין יותר מטיעונים רגועים ורציונליים. אבל אני לא יכולה לתמוך בהתארגנות אלימה (גם אם רק מילולית) ומפלגת לאורך זמן, גם אם הצד השני טועה. אני לא מצליחה יותר להביא חברים ומשפחה להפגין כי הם לא מזדהים כלל עם צורת הדיבור שהפכה לרעילה.
יצא לי לדבר עם אנשים שתומכים בחקיקה (אני לא משתמשת במילה הפיכה בכוונה) והרושם שלי הוא שהם מלח הארץ. הם עורכי דין, בעלי עסקים, עובדי הייטק, מורים וגננות ואפילו ערבים שמאמינים שאם יתנו לשלטון כוח רב יותר, תהיה לו היכולת למגר את הפשיעה במגזר שלהם. מההיכרות שלי איתם, אני יכולה להבין מאיפה מגיעה המצוקה שגורמת להם לתמוך בשינוי המשטר. הם חיים דורות בתחושה שיש איזו תקרת זכוכית שהם לא מצליחים לפרוץ. אם זאת, אני גם מבינה שהם טועים בעובדות.
מבחינתי העובדות פה הן המפתח ואם יש לכם תקציב לשילוט חוצות אז יש ערך גדול יותר בלתת להן את הבמה הזו ולא לסיסמאות בסגנון ״שקרן בן שקרן״ כי זה רק מתסיס את המשוכנעים ומרחיק את המתנדנדים.
העובדה הבסיסית ביותר היא שדמוקרטיה היא לא שלטון הרוב. הרוב לא זקוק לשיטה מיוחדת ומורכבת כדי לקבוע. הרוב חזק באופן טבעי. השיטה הדמוקרטית, תפקידה לרסן את הרוב. הריסון הזה נדרש כדי להגן על הציבור מעריצות הרוב ושחיתות שלטונית. מכיוון שכך, במדינה דמוקרטית תמיד לשלטון תהיה תחושה ששמים לו מקלות בגלגלים. זה מעיד על כך שהשיטה עובדת.
אז איך אמורים לשלוט?
זה הטיעון המרכזי של תומכי החקיקה. הם מרגישים, ובצדק שמרוב ריסון לא מתבצע שום שינויי. ופה מגיעה הטעות השנייה של תומכי החקיקה.
השינוי לא אמור להגיע מהממשלה.
הכנסת היא הריבון.
השיטה הדמוקרטית מחייבת דיאלוג בין קואליציה ואופוזיציה. רק על ידי מידה רבה של הסכמה, אפשר לחוקק חוקים שיהוו בסיס לעבודת הממשלה והרשות השופטת. זה לא עניין של מי מושך את המטוטלת יותר חזק בתורות אלא איך מוצאים כל פעם מחדש את המכנה המשותף עליו אפשר לבנות ולחוקק. כל סבב בחירות משנה את ההרכב של הכנסת בצורה שמשקפת טוב יותר את הלך הרוח בציבור באותה תקופה, וכל קדנציה מביאה איתה שינויים קלים. זה כמו לכוון הגה של ספינה גדולה. אם מסובבים חזק מידי, הספינה תתהפך. היציבות מבוססת על שיתוף פעולה מתמיד, והיא זו שמאפשרת צמיחה כלכלית וחברה איתנה. זה מוביל לטעות השלישית שאני מזהה אצל התומכים בחקיקה.
הם מאמינים ברעיון של ״מהפך לטובה״.
הבעיה היא שאין דבר כזה הפיכה טובה. גם אם במשך שנים היה קיפוח של דעות מסוימות בחברה, שמקורו עוד בטביעתה של האלטלנה (אם לא בתקופת המקרא), אין אפשרות ליצור מציאות הוגנת בהבזק חקיקה בודד. חקיקת חוקים שמקובלים על שני הצדדים הוא תהליך של שנים. לצערי, הרבה אנשים בימין מתוסכלים אחרי דורות של מה שהם מרגישים כדיכוי ומאמינים שהדרך היחידה לצדק היא שינויי רדיקלי מיידי. בהרצאה של פעיל ימין לפני שנים רבות, ראיתי איך הוא נשבר ובוכה על הבמה כשהוא צועק ״הם הכריחו את אבא שלי לקרוא את עיתון דבר!״ נשמע כמעט מגוחך שזה משהו שמעסיק אדם בוגר אבל זה מעיד על כאב שורשי שלא זכה למענה. החקיקה מלווה ברגש אנושי בסיסי של נקמה, רצון לגרום לצד השני לחוות את הכאב שלך. אדם שפועל מתוך כאב ונקמה הוא לא רציונלי וחשוף למניפולציות. במקרה כזה, הכוח של השמאל הוא לא ביכולת להביס את תומכי החקיקה אלא ביצירת מרחב בטוח בו תומכי הימין יפסיקו להרגיש מובסים. לשנות את צורת הדיבור כך שתכלול את האינטרסים של הימין ולסיים את מעגל הנקמות.
ופה לדעתי, הטעות הבסיסית והיא שלנו.
עיוורון הפריווילגים.
השמאל מעולם לא לקח אחריות להזנחה של האוכלוסיות החלשות או העדרה של ערכי הימין מהשיח המקובל. מדיניות של תשלומי קצבאות והנחות התפתחה למגפה. הקצבאות ניתנו על ידי ממשלות השמאל השונות מתוך הנחה שאין מה לנסות לשנות אותם או לדון איתם ואפשר רק לשחד אותם כדי לקבל תמיכה פוליטית, המדיניות הזו הפכה קבוצות שלמות מהציבור הישראלי לבלתי נראות, נכות כרונית ובור תקציבי ללא תחתית. זה נכון שזה לא אשמתנו שהם ככה. אבל אשמה ואחריות הן לא אותו הדבר.
קשה לאנשים שגדלו במשפחות "מקימי הארץ" לתאר את המצוקה הנפשית המשתקת של אלו שהובאו לכאן כבקר סתם כדי להגדיל את מספר היהודים בארץ. קשה להבין איך זה מרגיש להיות זר לכל ספר, וכל הצגה ובדיחה ושיר. איך זה כשהייחודיות התרבותית שלך כל כך מדוכאת שאתה הופך להיות בלתי נראה.
בפן הכלכלי, אני אישית מאמינה שיש לבני אדם אחריות הדדית. אם אחד הצליח לעלות מדרגה, הוא אחראי לא רק לזרוק פירורים לאלו שתחתיו אלא לעשות מאמץ בלתי מתפשר לעלות את חבריו מעלה. זה קשה. זה דורש ענווה ורגישות ולדור החלוצים לא היה מזה קמצוץ וכנראה שבאותה התקופה זה לא היה יכול להיות אחרת. אבל החלוקה ל"אנחנו" אלו שבונים ויוצרים ומסתובבים באותם חוגים, ו"הם" אלו שלא מפותחים מספיק כדי להבין עד כמה אנחנו צודקים, לא השתנתה. לא עזרה לנו אחר כך החשיבה ש"הם" פשוט לא מתאמצים מספיק, עדיין יש תפיסה שאף אחד לא מונע מהם שום דבר, הם רק צריכים להתאפס על עצמם ולהתחיל להתקדם. אבל בני אדם לא בנויים כך, והם לא מסוגלים להרים את עצמם בשערות ראשם. פה ישנה אחריות שאלו שיש להם, מתעלמים ממנה מתוך עיוורון.
נער בתיכון יזכור ממש טוב את השכבה הבוגרת מעליו כי לשם הוא שואף אבל מעטים זוכרים שמות של ילדים בשכבה תחתיהם. זו תכונה אנושית בסיסית. ככה זה גם במדרג הכלכלי/חברתי. מי שלמעלה לא רואה את מי שתחתיו ולא מבין שמי שלמטה רואה רק אותו ומצפה להיות כמוהו. ההורים של ילדי גן במרכז תל אביב לא מבינים שהגננת עובדת בשתי עבודות ונוסעת כל יום שלוש שעות באוטובוסים כדי לחנך את הילדים שלהם בתמורה לתשלום מבזה, וכשהילדים מספרים על חופשות בחו״ל שלוש פעמים בשנה, נצבט לה הלב. הפערים האלו הרסניים. לא רק במדינה דמוקרטית אלא בכל מקום ותמיד לאורך ההיסטוריה.
העונש על היהירות והשאננות הוא עכשיו. תוצאות הבחירות. רוב תומכי החקיקה המשפטית הם לא מתנחלים או בחורי ישיבות. רוב התומכים הן גננות, מורות, נהגי האוטובוס, שומרים בקניון, מנקות, אחיות, טבחים… הם האנשים הבלתי נראים. הם נותנים לשמאלנים שרות ואז מקללים אותם באוטובוס שעומד שעה נוספת בגלל ש"הפריוילגים חסמו את הכביש כי הם מפחדים שייקחו להם את הכסף". יש גם תומכים בחקיקה המשפטית שאינם מקופחים כלכלית אבל מרגישים שהערכים שלהם נרמסים על ידי התרבות השלטת במדינה. וזה לא חוכמה להגיד שכולנו ליברלים ומגנים על זכויות המיעוט ואז לקרוא ל"הם" "גנבים משיחיים". הפכנו את המילה "משיח" למילת גנאי. איך זה שונה מלצעוק למישהו שהוא "הומו"? המילה "ביזה" מקבילה למילה "טומאה" שנזרקת לעבר להטבי"ם. זה מעצים את החלוקה של ציבור נגד ציבור.
זה נכון שיש חלוקה לא שוויונית של משאבים. וזה נכון שיש איבוד ערכי המשפחה. ואין אפשרות להתמודד עם אף אחד מהם ברגע שמערבבים מילות גנאי מכלילות.
הדגש ששמים בהפגנות על הפן המשיחי של חלק מיוזמי החקיקה המשפטית, לא מאפשר התייחסות אמיתית לקרע בעם. וזו דרך נוספת להתנער מאחריות. "הם ככה ולעולם לא ישתנו" זה מבוי סתום. האמת היא שחלקם ככה. חלקם לא ככה. יש כל מיני והם משתנים כל הזמן. כולנו משתנים ומתמזגים ונפרדים ומתפתחים. ו"הם" לא אלו שהביאו את המצב הזה. החלוקה ל"אנחנו" ו"הם" הביאה את המצב הזה.
השמאל לא מטומטם.
השיח הרעיל מבחינתי מיותר. זה נכון שכעס מביא יותר תגובה מטיעונים רציונליים אבל לא יכול להיות שזו הדרך היחידה לעורר עניין בציבור.
התמיכה של הימין בנבחרים שלהם לא מבוססת על יכולות או הישגים אלא על הזדהות רגשית. הפוליטיקאים של הימין פשוט נראים להם דומים להם והשמאל נראה להם זר ומנוכר. יש כרזות רבות המציגות את המנהיגים של הימין כחזירים או מפלצות שטניות. בגלל ההזדהות הרגשית, כרזות כאלו נתפסות כפגיעה אישית נוספת ושוב מתחזק הקרע. קשה לי להבין את התועלת בכרזות כאלו מלבד הוצאת קיטור והתססה של ציבור השמאל.
מבחינתי, התוצאה הכי גרועה שיכולה להיות היא שהלחץ של בכירי המשק, ההייטק, הציבור הליברלי בצמתים, ראשי מוסדות אקדמיים ורשויות מקומיות, ינצחו את ה"ביזה של הימין המשיחי". במקרה כזה כל אלו שקיוו שאחרי שנים של קיפוח ודיכוי, כשסוף סוף היה סיכוי כלשהו לשינוי, הם שוב נזרקו מכל המדרגות. שום חקיקה משפטית לא תהיה גרועה כמו הזעם של בוחרי הימין במצב כזה.
אז מה, פשוט לתת להם להרוס את המדינה?
לא. פשוט לא להניח שהם מנסים להרוס אותה.
הם מנסים לעשות בדיוק את מה שאנחנו מנסים לעשות. ליצור ישראל חזקה והוגנת שמייצגת את הערכים שלהם.
יש להם חזון מאוד שונה לאיך זה נראה ומכיוון שהם אחוז מהותי מהציבור הישראלי, יש לכבד את זה. מדינת ישראל לא "שינתה את פניה". תמיד היו לה פנים רבות וכל צד התעקש לראות רק את מה שמשקף אותו.
לישראל כמו לזוגיות בין גברי ונשי יש שני צדדים לכאורה מנוגדים אך למעשה משלימים. צד אחד שמושך החוצה וצד אחד שמושך פנימה. כמו ששני ההורים הרוצים בטובתו של הילד, כך גם כאן, טובתו של הילד תלויה ביכולת של שני ההורים לבטא את הערכים שלהם, להרגיש מוערכים, רצויים ולשמור על שיח מכבד ובונה.
מדינת ישראל היא לא צורת שלטון מסוימת אלא תהליך בנייה מתמיד של מערכות יחסים בין צדדים שונים של האוכלוסייה. הדמוקרטיה היא רק כלי שמשרת את התהליך הזה. היא לא הקדושה עצמה. אפילו אם נקבע את כל המוסדות הדמוקרטיים בסלע ונקיף בשרשראות ברזל, לא נפתור את המצוקה שלנו אם לא נעבוד בשיתוף פעולה וכבוד הדדי.
לכן אני פונה אליכם בבקשה לשנות את השיח וליצור פתח לדיאלוג ובנייה משותפת.
בברכת "ואהבת לרעך כמוך".
שמאלנית תלאביבית, להטבי"ת בוגרת חינוך דמוקרטי ומכינה קדם צבאית, בעלת תואר ראשון בחברה וממשל, סייעת בגני ילדים ונכדה לסבתא ששרדה את מלחמת העולם השנייה בזכות טוב לב.״
לא קיבלתי מהם מייל תשובה.
מהנואם השני בהפגנה הערב קיבלתי תשובה.
״מי שחושב שניצחון צד אחד הוא לא רצוי, טועה. מי שצריך לנצח אלו תומכי הדמוקרטיה…״
(אהוד ברק)
אני סיימתי. שהילדים יפתרו את הריב שלהם לבד.
ראש ואגנר נסוג ממוסקבה.
אני רוצה כסף. עם הכסף הזה אעשה יופי. מי שירצה לקחת ממני דוגמא מוזמן. מי שרוצה לבלות את החיים שלו במאבק, מוזמן. כל אחד והכיף שלו.