22:36 מתחת לסככה שלי. את התיק הגדול עם השק״ש היום שמתי לכל היום בלוקרים בחוף. זה עלה 5 ש״ח. ממש עסקה מעולה. 

בגן שאני בו שבוע שני, הגננת אמרה שכבר שבוע היא מרגישה סחרחורות ואני הבנתי למה בשבוע שהייתי איתה בגן איבדתי כל מצב רוח ליד הילדים. היום החזרתי אותו. לא יודעת להגיד בדיוק איך. בהתחלה היה ממש קשה. אני ניסיתי להגיד להם משהו וזה יצא לי כאילו אני חנון שמנסה להתחיל עם בחורה. הם פשוט התעלמו ממני. אבל לקראת סוף היום הגננת יצאה עם חלק מהילדים לשער ואני נשארתי עם השאר שהיו תוססים יותר מבדרך כלל. כיביתי את האור ואמרתי לכולם לשבת. הם לא הקשיבו והמשיכו להשתולל. אני שמתי מוזיקה שקטה של גשם בטלפון ועברתי ליד המעטים שכן ישבו ונופפתי ביד מעל הראש שלהם ואמרתי שאני לוקחת מהם את כל הצרות שלהם. וזרקתי לאיזה כיוון דמיוני. שאר הילדים ראו שמעניין והתיישבו לחכות לתור שלהם. הגננת נכנסה אחרי כרבע שעה וראתה את כל הילדים יושבים עם עיניים עצומות כשאני ועוד ילדה עוברות ביניהם וזורקות את הצרות שלהם לירח ולמיקרוגל ולארגז החול. בסוף היום שיחקתי איתם משחק החלפת מקום. כל מי שיש לו אדום בחולצה רץ להחליף מקום. זה העסיק אותם עוד כ 20 דקות. הגננת נראתה מבסוטה. אני הרגשתי פחות מרוקנת. 

להיות אדם מחוץ לחברה זה מצד אחד נעים ומצד שני מלחיץ. גם בלי סיבה. כאילו אני כל הזמן אשמה במשהו ומחכה שיעלו עלי. כשאני מצחצחת שיניים בשירותים בחוף אני כל פעם מרגישה שהמנקה ממש שונאת אותי על זה שאני מעכבת אותה מלנקות. אז היום נכנסתי לשירותים של הנכים. וכל הגוף שלי היה מכווץ מהמחשבה שכל רגע יבואו להאשים אותי בזה שאני משתמשת בשירותים שלא כדין. כל הזמן במגננה מול מתקפה דמיונית שרק אני שומעת. כל שאר האנשים כנראה סתם רואים אישה ואני מניחה שהם רואים הומלסית, דחויה, טינופת. באסה. 

אני כבר בפרק 9 בתרגום של הספר הרוסי.