הם לא הולכים ללמוד כלום. לפחות לא מהסברים. מילים מאבדות חשיבות. ואולי מעולם לא הייתה להן. אולי זה תמיד היה רק כלי של הדובר להשתכנע בדעותיו שלו. כמו שהסבירה לי הגברת מראש הנקרה. 

״זה לא הילד שצריך שתחזרי עשר פעם על אותה ההוראה. זו את שצריכה את כל הפעמים האלו כדי להשתכנע.״ 

אז על מה אדבר איתם? 

עם הילדים הנצחיים? 

בדרך לבית אריאלה הבוקר צעקו את השם שלי. אני רגילה לצעקות האלו אחר הצהריים כשכולם יוצאים מהגנים. בשמונה בבוקר לא הייתי מוכנה. נופפתי בידי קלות לעבר הצועקים הצעירים כמו מלכת אנגליה (יסלח לי המלך החדש, הוא עוד לא הרוויח רלוונטיות). המשכתי במעלה הרמפה לכיוון מוזיאון תא. הפער בין העולם שלי לבין מה שהילדים האלו משליחים עלי הוא עצום. 

מה, יוצא שזה הפער שצריך ליצור עם בני אדם בכללי?

הדדיות. ניצול. איך מנתבים. 

100 גר׳ סוכר בלי יותר מידי שומן או סיבים בשעתיים זה יותר מידי. אני יושבת בלי תזוזה ופתאום נכנסת להיפר וזיהיתי את זה כמצב הנורמלי שלי כשאני בעבודה. התודעה מתחדדת והלב דופק חזק מידי ואין נחת והמווווןן אדרנלין. 

״לשים את כל הציפיות בבנאדם אחד זה להתעקש להתאכזב.״ 

״לתת אמון בבני אדם ככלל, זה להניח שברגע הצורך ימצא האדם הנכון שישמח לעזור.״ 

כך אמרתי בעיני רוחי לאדון הרוסי הלחוץ בספרייה שביקש שאתרגם לו מכתב של העירייה מעברית לרוסית ואז רצה לקחת ממני את פרטי המייל שלי למקרה שהוא יצטרך שוב עזרה. לא אמרתי לו את הפילוסופיה כולה. מיותר. הוא אחד הילדים. אמרתי שאני לא מתכוונת לעסוק בזה לטווח ארוך אבל אני מאמינה שהוא יוכל למצוא עזרה אם יצטרך. על אחריותו לתרגם את המידע הזה לעולם הערכים שלו.