(א)

לא ממש יודעת מה קרה. זה היה אתמול ואני לא בטוחה מתי. כשהלכתי לכיוון הטיילת בסוף היום, זה כבר היה ככה. אולי זה בגלל השקט של האימון בחדר כושר בארבע אחה״צ כשעוד אין אף אחד. אולי זה משהו בתקשורת שלי עם הילדים היום. אולי זה בגלל שהגננת של הבוקר היא אישה שנהנית מהעבודה שלה כבר 50 שנה ועדיין נמצאת במצב רוח נהדר רוב הזמן. אולי זה בגלל שהגננת צהרים היא בחורה בת 20 עם המון ציפייה מהחיים ואולי זה כי שתיהן אוהבות אותי באמת ובתמים ולא מקנאות בי. 

אולי זה ההצטברות של הטקסט שאני מתרגמת של קיר בוליצ'וב שכל כך נכון ואופטימי שהעלה על גדותיו איזה משהו חמקמק. 

או שאולי האלים פשוט החליטו שסבלתי מספיק ושאין מה להרוויח יותר מהמצב המנטלי הנוכחי והם עשו לי סוויץ׳ במוח. כשיצאתי מבית אריאלה והתחלתי ללכת כולי סהרורית מתשישות בתשע בערב, היה לי ברור שהבעיה העיקרית בחיים שלי זה סוג מסוים של פסימיות. 

אני מזהה בכל אדם ובכל סיטואציה את הבעיה שבהם ומשקיעה את המשאבים שלי בלנסות לפתור אותה. זה מילדות. זה שואב אנרגיה. ואין משמעות להחלפת מיקום גאוגרפיה או מקצוע או חברים ומשפחה. אני תמיד מוצאת בכל מקום קודם כל את הרע. התרגלתי שרק כשאני לבד אני מסוגלת לנוח מהרע, אז אני חייבת להיות לבד הרבה כי לכולם יש תמיד מלא בעיות. 

ֿהלכתי לאט. הייתי ממש ממש עייפה. 8 שעות של גן אחרי לילה שבו לא ישנתי כמעט בכלל ואז חדר כושר ואז כמה שעות מול המחשב בספרייה ואני הלכתי וכמעט התנדנדתי לכיוון הים. הלכתי כל כך לאט שזה לקח לי שעה. שעה שבה לא חשבתי כי לא היה לי כוח אבל המודעות שלי לגבי העניין עם הבעיות הייתה קיימת ואני התנדנדתי תוך כדי שזה מתערבל לי במוח לאט כמו במערבל בטון. 

ממש לפני הטיילת כבר הגיע הפלט. 

אני לא רוצה לחיות על אי בודד או מאחורי חומות ומצד שני אין לי אפשרות להדחיק את הסבל כשאני נתקלת בו. אני תמיד רואה גם את השמחה באדם. אבל הייתה לי תחושה שכשאני מתרכזת בשמחה אני כאילו מדחיקה את הסבל ואז הוא מצטבר לי איפשהו בתת מודע. 

כשהתקרבתי לטיילת פתאום ראיתי את שניהם בו זמנית. 

זה היה כאילו הביאו לי משקפיים. 

לתוך לב שדרת בן גוריון נכנסו בנסיעה מהירה מהכביש שתי קלנועיות. כמו של זקנים. הן חנו על המשטח הארוך שהיה מיועד למשחקים של ילדים עם שטיח מיוחד שמצוירות עליו כל מיני הפעלות כמו ״ים יבשה״ וקלאס. מתוך הרכבים קפצו איזה 7 ילדים ורצו לשחק בשטיח. אחרונות יצאו ממנו ברוגע של בעל הבית שתי נשים, תפסו ספסל והדליקו סיגריה. אימהות ארסיות כוסיות שאם לא הייתי מכירה ארסיות הייתי מניחה שהן לסביות מרוב שנטפו טסטוסטרון. הילדים שלהן היו יפיפיים. בין הגילאים 7 ועד 16. הם גם היו מלאי טסטוסטרון למרות שרובם/ן היו בנות. פשוט המון חיות ועוצמה מתפרצת, עוז ושמחה. כולם דקים שחומים וגבוהים ובעיקר מושלמים. הנשים היו כנראה מבוגרות אבל עם מבנה גוף ועור פנים של בנות 25. הילדים שיחקו והתחרו זה בזה במשטח השטיח והנשים פטפטו בקול חזק נמוך ורגוע בספסל ליד. 

ואני ראיתי בו זמנית את הכוחניות הדורסנית האנוכיות והאדישות, ואת העוצמה השאפתנות הרוגע והפוטנציאל שבהם. פשוט תמונה יפיפייה. שלמה.

וככה ראיתי את כל עוברי האורח בדרך לים. היופי והכיעור יחד. הרגשתי מאוד בטוחה. כאילו שאין יותר שום דבר מאיים בעולם. הכל גלוי.

צחצחתי שיניים ברוגע מוחלט כשהנשים בשירותים לא עניינו אותי יותר מידי. לקחתי את התיק עם השק״ש מהלוקר של חוף פרישמן והלכתי לאט יחפה על החול לכיוון הסוכה האהובה עלי. הייתה שם חבורה של בני נוער. זה בסדר. במילא היה מוקדם מדי לישון. ישבתי על כיסא נוח ממש ליד המים וחשבתי. ניסיתי לשמוע איזה משהו מעניין ביוטיוב אבל הפסקתי כי התחושה האמיתית שלי הייתה מעניינת מידי. התענגתי על תחושת השלמות והביטחון. הנוער עדיין היה בסוכה שלי והלכתי לבסוף לסוכה השכנה. חשבתי לשים שם את השק״ש וכשאני חושבת על זה פתאום הבנתי שאני רוצה לישון אחרת לגמרי. 

עד עכשיו ישנתי בתוך השק״ש וכשהיה חם מידי להתכסות בו אז הייתי מתכסה בציפה הענקית שקניתי כשהיא מקופלת לשניים. אבל אז באמצע הלילה היה נהייה קר והייתי מנסה להתכסות שוב בשק״ש והכל היה מתבלגן לי. בלילה הקודם גם עינו אותי היתושים. הפעם חשבתי שזה ממש מוזר שאני ישנה ככה בכלל. החלטתי שאני אפרוס את הציפה במלוא גודלה על החול ואשן עליה כמו על מזרן זוגי כשאני מתכסה בשק״ש שהוא גם כן פרוס וככה לא יהיה לי חם כי אני לא כלואה בתוכו. אבל בסוכה השנייה לא היה מספיק צל. בלילה צל זה חשוב כי הפנסים מעל החוף חזקים כמעט כמו השמש ואם אין סככה שמגנה עלי, אין מצב לישון. הסתכלתי לכיוון הנוער שהיה בסוכה שלי ופתאום הם לא נראו כאילו שהם בכלל קשורים אלי. הלכתי למקום הקבוע שלי ליד הספסל שהם ישבו עליו בחלק הכי מוצל ופרסתי את הציפה. נשכבתי עליה אחרי שחפרתי לי בור לתיק שאני שמה עליו את הראש והתכסיתי בשק״ש. המים והאלטוש שקניתי היו מונחים על הציפה המרווחת ולא על החול והרגשתי מלכה. פתאום אני לא יצור מבוהל שמנסה לא למשוך תשומת לב אלא פשוט אדם ששוכב על המחצלת שלו בחוף הים. הנוער סיימו לכייף והלכו. 

נרדמתי עם חיוך על הפרצוף. לא היה חם. התעוררתי בלילה פעמיים. פעם ראשונה בסביבות ארבע כשגבר עם קסדה פתוחה ניגש אלי והעיר אותי בקול סמכותי. 

״את בסדר? הכל בסדר?״ 

פתחתי העיניים ואמרתי לו שאני בסדר גמור. הוא אמר לי שהיה פיגוע והוא עובר ליד אנשים ומוודא שכולם בסדר. עשיתי פרצוף מודאג כדי להראות אנושית ואמרתי שוב שאני בסדר גמור. הגבר הלך. התיישבתי רגע. הסתכלתי על החוף הריק ולא הרגשתי מודאגת בכלל. רק ראיתי את השעה על סוכת המציל. נשכבתי ונרדמתי מיד. 

התעוררתי פעם שנייה עם תחושה משונה. משהו זז. הרמתי את הראש והתיישבתי. מולי היה גבר רזה מבוגר שמשך בעדינות את התיק שמתחת לראשי. אני הסתכלתי עליו והוא נעצר. 

״למה אתה מנסה לגנוב ממני? נראה לך שיש לי כסף מיותר? אין לי כסף מיותר. זה מה שיש לי.״

 והצבעתי על התיק. הוא התחיל להתנצל והושיט לי את היד ללחיצה. התלבטתי איזה שנייה והמשכתי להסתכל עליו ללא הבעה. בסוף לחצתי לו את היד והוא הלך. 

נשכבתי שוב ונרדמתי. התעוררתי יקיצה טבעית בשש וחצי רעננה כמו חרצית. קמתי. התמתחתי לי על המיטה המלכותית והסתכלתי על החוף המתעורר. הכל היה בסדר. אנשים כלבים וכו'. קיפלתי את הדברים שלי, שמתי הכל בלוקר של פרישמן ושטפתי פנים בשירותים שנפתחו מוקדם מהרגיל. 

אחר כך קפה שוקולד וסיגריה בקיוסק האחרון בארץ שמוכר סיגריות בודדות ואז לגן. קראתי חדשות בציפייה להתעדכן על איזו דריסה או ירי בטיילת שהצלחתי לתת להם לעבור לידי בלי תשומת לב בלילה, אבל לא היה לזה שום אזכור. 

מוזר…