באוטובוס בשש וחצי בבוקר מפתח תקווה לתל אביב, הקשבתי לפודקאסט של איזה מתאגרף מספר על איך הוא הפסיק להיות כועס. מסתבר שהוא כעס בעיקר על עצמו כל חייו והוא לבסוף הצליח להשקיט את הזעם הפנימי על ידי כך שהיה מקליט את עצמו מדבר לעצמו אחרי שהיה עושה משהו מפגר, כאילו זה היה על מישהו אחר. טען שלקח לו 4 חודשים להיפטר ככה מדיבור רעיל שהיה לו לעצמו יותר מארבעים שנה. אמר שעכשיו הוא אפילו לא ממש זכר איך הדיבור הזה היה נשמע. 

מה עושים עם כל האנשים הכועסים ששונאים את עצמם? אתמול ניסיתי לראות אצל סבתא סרט עם האחים שלי. הכל השתבש והגדול (בן 21) התייסר והתרגז והרס לעצמו ולנו את כל החשק. הקטן (בן17) סתם היה שקט ושיחק עם איזה כדור קטן כדי להסיח את תשומת ליבו מהסיטואציה. זו הייתה הצצה קטנה לילדות שכבר שכחתי. 

אם שכחתי אז אני עדיין אני?

המתאגרף עוד יכול להתאגרף?

אולי זה למה אנשים לא משתנים גם אם רע. זה בגידה בעצמך. כאילו להגיד ש 40 שנה היו טעות וזו אשמתך. הרי כל האופי של בן אדם נבנה סביב היחס שלו לעצמו. מי הוא עכשיו המתאגרף ההוא? החברים שלו עדיין נהנים לבלות אתו זמן? אשתו עדיין נמשכת עליו? 

עכשיו כבר 7:48 ואני הולכת שוב לגן. 

הכל בסדר. אני לא אשמה בכלום. המצב הפוליטי לא אשם בכלום. הכל תקין. לגננת פשוט היו שבועיים של מצב רוח רע. היום היה לה מצב רוח טוב וכל הילדים חזרו להתנהג בצורה מלאכית (בערך) כמו שאני מכירה אותם כל השנה. כנראה אחרי חמישי הנורא, הגברת חשבה לעצמה קצת שככה אי אפשר לבלות עוד חודש ומצאה כוחות חדשים והגיעה עם מלא אנרגיה ומצב רוח. הילדים היו מסונכרנים איתה ופשוט הרגישו רגועים ובטוחים. 

המבוגר האחראי מבסוט ולכן לא חייבים לריב. האלפא יציב ואפשר לנוח. רק לי היה מצב רוח לא מאה אחוז. בכל זאת, פתאום לא הייתי נחוצה. אף אחד לא ניסה להסתנכרן איתי וכמה שעות ראשונות של היום לא ממש דיברתי עם אף אחד. נהייתה לי אנרגיה רק לקראת הצהריים כשהתחלתי לצייר להם ציורים והילדים רבו על מי מקבל ציור והתחנפו עלי. טקטיקה זולה אבל עובד. גם הגננת הייתה חסרת סבלנות איתי ואפילו ירדה עלי כשניסיתי להסביר שאני לא טובה בריקודי עם.

״אל תגידי שאת כזו מיוחדת גם בזה. אני אראה לך איך עושים ותראי שאת מצליחה.״

הסברתי לה אחר כך כשהיינו לבד שאני למדתי קרקס ואני באמת לא מצליחה לעקוב אחר הסבר לתנועה בזמן אמת. המוח פשוט לא עובד ככה. היא לא נתנה לזה יותר מידי תשומת לב. נזכרתי שזה משהו שלא עושים. להסביר לאחר מעשה זה של פחדנים. אלפאים עוקצים חזרה בזמן אמת במידה הנכונה ככה שהצד הפוגע ירגיש שזה היה לא כדאי. אבל קצת הרפיתי מהמושכות בשבועיים בהם היא תפקדה בקושי. עכשיו שהיא חזרה לעצמה, אני צריכה שוב לעמוד על המשמר מפני ניסיונות להוריד אותי יותר ממה שאני מוכנה. וזה תוך כדי שאני גורמת לה להרגיש מוערכת ומעניינת. היא הביאה לי מאפה שוקולד מתנה. שמחתי. כנראה שלא מספיק. היא רק התבאסה שאני לא יותר מתלהבת. אם היא רק הייתה יודעת כמה השקעה זה בשבילי להתלהב… קיצור, יש את העבודה שלי בתור סייעת ואז יש את העבודה השנייה שאני עושה במקביל שהיא תחזוקה נפשית לגננות. הצעירה גם הייתה מבואסת. עייפה ורבה עם חברה טובה. הרכזת של הגנים גם הייתה לא בשיא. עייפה כי עבדה כל היום בהחלפת עובדות שלא הגיעו ובהתמודדות עם זה שהגננות שמות עליה קצוץ ועושות הפוך ממה שהיא מבקשת ועוד מלכלכות עליה מאחורי הגב. אבל זה טוב. זה מזכיר לי את מה שאני צריכה לעשות. למצוא משהו לרצות תוך כדי שאני מצמצמת חובות ומגדילה את הסיכויים שלי לשינויי כלשהו. למרות שברגע שאדע מה בא לי שום חוב לא יהיה בעל השפעה כלשהי. פשוט כל עוד הוא שם המוח עסוק בו ולא בשום דבר מועיל. 

נתניהו עבר צנתור במסווה של התייבשות. קצת מפחיד לחשוב איך הילדים המגודלים בכנסת יתנהגו אם ״הגננת״ באמת לא תרגיש טוב. 

שוב מתסכלת המחשבה שכולם פשוט ילדים שמסתנכרנים עם המבוגר האחראי הקרוב ביותר ואין שום מחשבה עצמאית. בטח אפילו לא לי. דמוקרטיה זה השקר הגדול ביותר בהיסטוריה. הימין צודקים. הכי טוב זה מלך. רק שמלך אמיתי לא היה מחריב את הממלכה. מלך אמיתי לא מחלק חתיכות מהמדינה בשביל להישאר בשלטון בציפורניים. כלומר, מלך אמיתי כן עושה את זה. זה פשוט מלך חרא. כזה שמחריב ממלכות. כזה שבגללו המציאו דמוקרטיה. רק ש… 

עמדתי אחה״צ בתור בקפה של בית אריאלה (האשראי שלי עדיין עובד) וראיתי כמה קל לשנוא את השמאלנים הפריבילגים האלו שכל יום אחרי הגן, קונים לילדים שלהם קרואסונים ומיץ בסכום שמשפחה יכולה לחיות עליו שבוע (*לא באמת). אבל זה לא שנאת עשירים. כמו שאנטישמיות לא באמת קשורה ליהודים. זה הכל שנאת זרים. הגועל שמתעורר במוח הקדום שלנו כשאנחנו נתקלים במשהו זר. מבחינה מדעית, זה אשכרה אותו החלק של המוח שמגיב ברתיעה לאוכל רקוב. ערכים שונים, התנהגות משונה, מאכלים זרים, מבטא אחר, סוג של שמפו לא מוכר… זה יוצר גועל. לא יודעת איך להילחם בזה בלי התערבות כירורגית במבנה המוח המתוכנן אבולוציונית להירתע משונה. 

יותר נכון, זה ככה אצל אנשים שיש להם תחושת גועל מוגברת באופן כללי. מלבדם יש גם את הסוג השני של בני האדם. האנשים שלא נגעלים בקלות, מסתבר גם לא ממש מבינים מה העניין הגדול עם מדינות ריבוניות, שפות ודתות. הרי כולנו בשר ודם וכל השאר זה רק קוסמטי. אז ככה תמיד יהיה קיים שמאל וימין ותמיד יהיה ריב ביניהם. הנגעלים שונאי הזרים והמגעילים אוהבי הבריות. 

למה אני לא יכולתי להיוולד איימי ווינהאוס. לשיר קצת, להזדיין, לעשות סמים ולמות בזמן. בינתיים אני צריכה לסבול עקיצות מגננות בנות 70 שאפילו לא יודעות שהן חייבות לי על זה ששבועיים רמזתי ודרבנתי ככה שיחזור להן החשק לגנן. 

״נראה לי שאת עייפה כי לא יוצא לך לבלות כל כך הרבה עם הילדים… את הרבה מכינה את היצירות ולא מקבלת מהם מספיק תשומת לב. אולי היצירה לא חייבת להיות מרכז העניין. אולי זה שאין לך מוטיבציה לעשות איתם יצירה זו הזדמנות לעשות משהו חדש או לזרום ולאלתר…״

לא יודעת אם זה בכלל היה שווה את ההשקעה. היא שמעה את זה רק כביקורת. כנראה שמה שעזר בסוף זה הרגע בו היא אמרה לי בחמישי: 

״תעזרי לי, אני פשוט לא יודעת מה לעשות איתם.״

אני התחלתי להפעיל אותם והיא ראתה כמה כיף לי וכמה זה בעצם יכול לבוא בקלות והיא פשוט קינאה.

שמחתי לעזור. 

היום שיא גל החום. לי זה בכלל לא מזיז. משהו בתרמוסטט שלי שוב השתנה. ממש לא מפריע לי 39 מעלות ו80% לחות. עכשיו 20:30. אעשה סיבוב בספריה אולי התפנה מחשב ואוכל לתרגם קצת כדי שהיום לא יהיה לגמרי מיותר.