הגברת שקוראת בקלפים ביוטיוב (White Feather Tarot) סיפרה לי שמערכת יחסים שלי עם אדם כלשהו תתפתח כך שהוא יתאמץ לחזור להיות איתי בקשר כי הוא הבין שאין לו ברירה אחרת. אני משערת שזה החלום הרטוב של כל בת טיפש עשרה. ואני פתאום הבנתי שאם אני שמה את עצמי במקום של אותו אדם דמיוני, אז אני לא מכבדת את עצמי. אני כל כך כועסת כשמנסים להתערב לי בבחירות ולנתב אותי, ובו זמנית יוצא שאני חייה בצורה מאוד פסיבית עד שהחיים מאלצים אותי לפעול. למעשה הדבר העיקרי שאני עושה אקטיבית זה להכניס את עצמי לפינות בהן אני מבינה שאין לי ברירה אחרת. זו לא בחירה חופשית. 

אז למה שלא באמת אבחר? לשם שינויי? למשל פשוט אבחר, על דעת עצמי כיוון מסוים, ואלך בו בלי לחכות ל״סימנים״ ואותות. ובלי שאגיע למצב בו כל שאר הדרכים חסומות בפני ובעיקר בלי שאשכנע את עצמי שזה הייעוד היחידי שלי. 

הרי ייעוד זה גם סוג של היעדר בחירה… 

אז פשוט לבחור וללכת. לא כי אני מאוהבת או שומעת את קולו של אלוהים, או מנסה לזהות מראש את תמרורי האזהרה שאומרים לי האם אני עושה טעות או לא. אולי אין דבר כזה טעות. אולי הכל לגיטימי ובאמת יש בחירה חופשית. אולי הטעות היא רק החרטה. 

אז מה בוחרים…?

מוזר… לא אכפת לי בכלל שבחוץ לח אימים. פעם, שמש וקיץ היו מבחינתי השטן. עכשיו זה מרגיש אפילו נחמד. עוטף. 

יכול להיות שהמצב הפוליטי הקיצוני במדינה אשכרה גורם לי להרגיש יותר בנוח. כאילו שעכשיו המידה של הסטרס בעולם החיצון סוף סוף שווה למידת הסטרס שגדלתי והתרגלתי עליה. אולי אנשים כמוני נולדו למלחמות. 

אני רוצה להיות האדם הראשון שחיי ללא אזרחות. 

אני רוצה להתייחס לבני אדם ששונים ממני באותה מידה של חמלה שיש לי כלפי צמחים ובעלי חיים.

אני רוצה לשבת ליד אנשים שמדברים שטויות בלי להתעצבן. בלי לחשוב שהטיפשות שלהם היא איום עלי. 

אני רוצה לקבל אותם כמו שהם בלי ביקורת. לתת להם להיות, לתת להם לגדול בקצב שלהם ואם בא להם אז לא לגדול בכלל. 

אני רוצה הגנה אבסולוטית כדי שאוכל לאהוב ללא פחד. 

ישבתי בבית אריאלה מול המחשב שסוף סוף התפנה ושמעתי ערבוביה מעניינת. קולות של עשרות אלפי אנשים צועקים ברחוב המקביל את הדעות הפוליטיות שלהם יחד עם מוזיקת המעליות הקלאסית של ״הסלון העירוני״ בספרייה. זה נשמע מאוד עוצמתי. כמו כרמינה בוראנה (קרל אורף). כל כך רציתי ללכוד את התחושה הזו, לעבד אותה, להנדס אותה ולפלוט אותה כתוצר שאחרים יוכלו לחוות. 

בשבת סבתא ודודה שלי נסעו לסבא ואני נשארתי לבד בדירה. ניגנתי בכינור ועשיתי יוגה כמו שלא עשיתי בערך עשר שנים. אני מתגעגעת לעצמי. מעצבן שכדי לחוות חלקים של עצמי אני צריכה כל כך הרבה נסיבות חיצוניות. רצפה גדולה בחלל ממוזג בלי אנשים והפרעות ועדיף גם שטיח יוגה מוצלח. וכינור. וטלפון לכוון איתו את הכינור. מי אני בלי נסיבות, חפצים, יכולות. אני מחשבות אבל זה לא מספק אותי. בא לי עוד המון מעצמי. עדיין בא לי לרקוד על בד טיסיו באוויר. החשק לא באמת עבר. רק כמו אהבת נעורים הפך בלתי מושג עד כאב. ואני אפילו לא רוצה יותר להופיע. רק תנו לי לחוות את עצמי כמו פעם. כמו אז כשרקדתי בסלון בגיל 8. לחוות את החוזק של הגוף שלי ואת הווירטואוזיות שלי והזריזות והרגשות שנוטפים מכל תנועה. אני רוצה לחבק את עצמי חזק כדי שארגיש את עצמי. 

אולי פשוט אקנה מחשב. או אשקיע במניות. 

היום בבוקר שאלתי את הגננת הזקנה אם נראה לה הגיוני שנדבר עם הילדים על ט׳ באב. היא אמרה שהיא לא זוכרת את תוכנית הלימודים המעודכנת לגבי חגים ומועדים ושווה לשאול את הגננת הצעירה של הצהריים כי היא באה מבית דתי.

שאלתי את הגננת הצעירה והיא נבהלה קצת ואמרה שהיא לא יכולה לדבר על זה כי היא דתיה והיא מפחדת שההורים יחשבו שהיא מנסה להחזיר את הילדים בתשובה. 

ישבנו שתינו על הרצפה בג'ימבורי והסתכלנו על הילדים קופצים על הכריות הענקיות ואני אמרתי שמעניין אם הם בכלל יודעים מה זה בית המקדש. היא אמרה שיתכן ולא. אני אמרתי שזה ממש חבל. במפגש לפני סוף היום, שמעתי אותה מנסה להסביר לילדים על חורבן הבית. היא הסתבכה. היא בת 21 ואין לה שום ניסיון פילוסופי או רטורי והיא לא יודעת לדבר על אמונה דתית בלי שזה ישמע קשור לאמונה או דת. מבחינתי לדעת על בית המקדש זה כמו שהיוונים מכירים את סיפורי האלים. זה לא אומר שהם באמת מאמינים שבחור עם קלשון הוא זה שעושה סערות בים. אבל לאדם דתי זה לא כך. לאדם דתי זו המציאות. יש אלוהים. 

לא פשוט. 

בסוף היום יצאתי מהגן עם ספוג וכלי מים עם סבון, נעמדתי מול הפח הירוק הגדול של הגן ברחוב והתחלתי לשפשף ממנו את המילים ״לשרוף את חווארה״ שמישהו בטוב ליבו החליט שצריכות לקשט את הכניסה לגן ילדים. 

הילדים שעמדו עם ההורים שלהם מחוץ לגן ניגשו אלי ושאלו מה אני עושה. שמעתי את ההורים אומרים לי שאני להסביר להם. אז הסברתי: 

״מישהו כתב כאן משהו שמעודד אלימות ואני לא מעודדת אלימות ולכן אני מורידה את זה.״ 

היה לי מוזר שההורים לא ניצלו את ההזדמנות להסביר לילדים בעצמם. כשסיימתי להוריד את המילה לשרוף (לשאר לא נשאר לי ספוג כי ספוג הפלא התפרק לחתיכות) ראיתי איך אחד הילדים הקטנים תופס איזו כרזה שהייתה מודבקת ללוח מודעות ברחוב ותולש אותה בהנאה גדולה. 

אני אמרתי לו שזה לא בסדר ואז קלטתי שפה אני לא הסמכות. הסתובבתי לאחור ולא היה שום מבט או מילה של גינוי לוונדליסט הצעיר. ההורים בכלל לא חשבו שקורה פה משהו לא תקין. הילד השתעמם מהכרזה זרק אותה על הרצפה ורץ להורים שלקחו אותו לאכול גלידה. 

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.

וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. 

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–עַל-לְבָבֶךָ. 

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. 

וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. 

וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.