הגברת שקוראת בקלפים ביוטיוב (White Feather Tarot) אמרה שבגלגול הקודם בגדו בי ואני פה כדי לתקן את התחושה. היא אמרה שהבעיה שלי היא שאני חייבת להיות צודקת ושזה מה שהשתמשו בו נגדי בגלגול הקודם.
זה הגיוני סה"כ הרי גם אם המון זועם יבוא אלי עם קלשונים ולפידים, הנחמה שלי תהיה בכך שלא משנה מה יעשו לי, אני עדיין צודקת. אז מה בדיוק אני אמורה לעשות עכשיו? לוותר על הנחמה היחידה שלי? למען מה? מה מחכה לי בצד השני של ה״תיקון״?
לקח לי יותר משעה להגיע לתל אביב מפתח תקווה למרות שהכבישים פנויים. פשוט לא הצלחתי להחליט מה אני עושה. יצאתי מהבית של סבתא והלכתי לתחנה של קו 82, ראיתי איזה אוטובוס מגיע והתחלתי לרוץ ברחוב כדי להספיק אותו אבל כשהוא נעצר מולי, פתאום כבר לא רציתי לעלות עליו. ואז לפני שנסגרו הדלתות שוב התחשק לי לעלות עליו אבל לא הספקתי והאוטובוס נסע. זה בכלל לא היה הקו שחשבתי שזה כשרצתי. זה היה קו שמגיע לתחנת המשך ממנה אפשר לקחת עוד אוטובוס עד לרכבת. אבל לא ידעתי אם אני רוצה לרכבת או לא. עמדתי בתחנה כמה שניות ואז פניתי חזרה לכיוון ממנו הגעתי והתחלתי ללכת ברגל לתחנה ממנה לוקחים אוטובוס ישיר לרכבת. היה נעים יותר ללכת מאשר לחכות. לא ברור למה. חשבתי שאולי אקנה לי סודה בדרך. סודה זה לא אוכל וראיתי לפני השינה סרטון ביוטיוב שאומר שזה מרפא סרטן. באמת הגיע הזמן שמשהו בריא יהיה גם טעים. עברתי ליד מכולת ולא נכנסתי אליה. המשכתי ללכת ועברתי גם את התחנה של האוטובוס לתחנת הרכבת. המשכתי ונכנסתי לסופר פארם. לא היה סודה בסופר פארם ולחנויות אחרות לא רציתי להיכנס.
שום דבר מזה לא השתלב לי במצב הרוח הבוקר. הלכתי עד לתחנה של קו 1 ליד השוק בפתח תקווה. חיכיתי שם איזה רבע שעה עד שסוף סוף הגיע קו 1. נסעתי אתו שתי תחנות עד לקניון וירדתי שם. חשבתי לקחת משם את קו 82 אבל הוא לא הגיע. עליתי על קו 66 ונסעתי אתו עד ביאליק ברמת גן. בהתחלה חשבתי שאסע איתו עד הכרמלית ואבלה את היום באזור שוק הכרמל ופלורנטין אבל בביאליק פשוט מצאתי את עצמי לוחצת על הפעמון ויורדת מהאוטובוס.
קניתי סודה בחנות השוקולדים הענקית ליד התחנות ואחר כך סוף סוף עליתי על קו 82. תכננתי לנסוע אתו עד לכרמלית אבל ירדתי בבית אריאלה.
חשבתי שזה לא הגיוני שאני עושה מלא מאמצים כדי ליצור לעצמי את התנאים המתאימים כדי שאוכל לשבת ולתרגם אבל אני לא באמת עושה מאמצים כדי לשבת לתרגם. כל הבוקר ניסיתי למצוא דיל טוב למחשב ואחר הצהריים אני הולכת לבדוק דירה כדי שסוף סוף אוכל לשבת ולתרגם בנחת בלי שאהיה תלויה במחשבים בבית אריאלה. ועכשיו התיישב לידי מישהו ממש קרוב ומסריח ובא לי לברוח.
אולי השמאל הליברלי הוא רק ריאקציה? אולי זה תוצר של הורות נוקשה?
״אנחנו לא נחנך לערכים כי הערכים של ההורים שלנו חנקו וייסרו אותנו.״
רק ככה אני יכולה להבין את הזעם שפרץ מההודעה של ידיד שלי אתמול אחרי שהתלוננתי שלא מדברים על ט׳ באב בגני הילדים. הוא כל כך הזדעזע מהמחשבה שמישהו ינסה לכפות על הילד שלו דעות דתיות שעף לי הפוני ברוח מלקרוא את ההודעה.
״למה אי אפשר לחיות לפי ערכים ליברליים?! למה הם חושבים שהערכים היחידים הם של הדת?!״
לא הבנתי בכלל מה הקשר כי מבחינתי ט׳ באב זה בעיקר רגע היסטורי מכונן ולא בהכרח דתי אבל אותי לא מפחידה הדת. גם מעולם לא פגשתי אדם באמת דתי שניסה לכפות עלי משהו. אם כבר אז אני יכולה לומר בלב שלם שכל האנשים הדתיים שפגשתי היו רכים ועדינים ומתחשבים ומאוד מאוד מכבדים את השוני שלי. והשוני שלי הוא לא עניין של מה בכך.
דווקא לחילונים הליברליים האדוקים שפגשתי, היה הרבה יותר קשה לקבל את זה שאני לא ממש כמוהם. אבל אני כבר יודעת שאני פוגשת אנשים בהתאם למצב הנפשי שלי ולא בהתאם לאחוזי הייצוג שלהם באוכלוסייה.
ואולי זה שקר? אולי המתלהמים בכנסת באמת מייצגים את הדתיים והאנשים הדתיים שאני פגשתי בחיי פשוט זייפו? אולי הם מתנחמדים אלי בכוונה כי הם מפחדים מעימות ואז מצביעים לאנשים אגרסיביים שילחמו למענם? אולי הם בעצם כמוני.
ומה בעצם ההבדל בין מק בוק אייר למק בוק פרו והאם אני בכלל צריכה להשקיע בדירה ומחשב או להשקיע בלחסוך כסף ולעוף מפה סוף סוף. הרי כל החיים אני רוצה לצאת. גם אם בסוף אחזור, עדיין… להישאר זה לא סוג של תבוסה?
הסיבה הנוכחית שאני רוצה דירה זה כי בא לי לישון על גג. אני מוכנה ללכת לעבוד כל יום כדי שאוכל לישון לא בתוך קופסת בטון. בחוף הים נמאס לי להרגיש שאני אובייקט מיני לגברים בודדים או טרף פוטנציאלי לשודדים עירוניים. וזה גם סוג של כניעה. אני ישנתי אצל סבתא ולילה לפני זה בהוסטל ומרגישה שכבר יומיים לא באמת ישנתי. נעצמות לי העיניים ואני שותה עכשיו קפה שני רק כדי לתפקד.
לאן בדיוק אני אלך? בכל מקום עירוני יש קוביות בטון שאנשים קוראים להן דירה. ולישון בטבע זה אחלה אבל בשלב מסוים בכל זאת מתחשק לי גירויים אינטלקטואליים ולא סתם בהייה בעלים על העצים זזים ברוח. אז חשבתי לישון על גג. כלומר לשכור דירה עם גג וככה אוכל לישון מתחת לשמיים וגם לשתות מים לפני השינה ולא לפחד שאצטרך להשתין בלילה ולא יהיה איפה.
חול קר, צמא, יתושים, לחות, זעה, גניבות והטרדות לא מפחיתות מהשמחה והטעינה אנרגטית של לישון על החול בחוף הים מתחת לכוכבים. רק הבעיה היא שלפני שלושה ימים העיר אותי גבר ותוך כדי שאני פותחת עיניים ערניות במהירות כדי לא להראות סימני חולשה מול אדם זר בחוף בלילה, שמעתי באוזניי צליל חזק וברור של פעמון דיגיטלי. כמו הצלצול לפני הכריזה של רכבת או חנות כולבו גדולה. סוג של ״שמעו שמעו, עומדים להגיד משהו חשוב״ ואז הגבר אמר ״יש פה כושי שרוצה לגנוב ממך. תזהרי״ אמרתי לו תודה והוא המשיך ללכת.
בהתחלה חשבתי שהצלצול היה מערכת הכריזה של החוף אבל כשהתיישבתי על המחצלת עם ציורי נוצות הברונזה על רקע שחור כחול שלי, בדממה של החוף הנטוש של אמצע הלילה, הבנתי שלחוף אין צלצול כזה ושהצליל הזה היה רק בראש שלי. אני יודעת מי זה ״הכושי״ הזה. כבר תפסתי אותו פעם מנסה לסחוב את התיק שלי מתחת לראש שלי. זה לא אותו הגנב שאיתו לחצתי ידיים אחרי שתפסתי אותו מנסה לגנוב ממני והוא אמר שלא יגנוב יותר. הבחור האפריקאי לא נשאר מולי כשהתיישבתי, אלא הסתובב והסתלק מיד בהליכה מהירה כאילו שאני לא אשים לב שהוא כרגע ניסה למשוך מתחתי את התיק.
אני מפחדת בעיקר מפחדנים. הוא השאיר אחריו שובל של ריח אלכוהול ואם אחרי שכבר נכשל בניסיון לשלוף תחתי את התיק ואני ראיתי אותו, הוא עדיין מנסה, אני בבעיה.
בטח באללה וקשור את החמור.
ביי ביי בית החול שלי בחוף גורדון. שלשום הגעתי ל״בית״ שלי בחוף וגיליתי שהוא כבר לא הבית שלי. משהו שם השתנה באווירה. פשוט לא הרגיש מוכר ומזמין כמו מקודם. שמתי את התיקים שלי במקום הקבוע בין שתי סככות הצל אבל לא יכולתי להביא את עצמי לפרוס את המחצלת. במקום זה לקחתי כיסא פלסטיק והתיישבתי עם הפנים לים. ישבתי איזה רבע שעה עם הרגליים בתוך החול ואז הוצאתי את הטלפון מהתיק והזמנתי מיטה בסלינה פרישמן שנמצא כמה מטרים משם. התענוג עלה לי 160 שח ולא היו מים חמים במקלחת ולמרות שהייתי לבד בחדר ושמתי לי מזגן קריר ומפנק, אחרי שבע שעות שינה התעוררתי והרגשתי כאילו אני בהנגאובר.
אצל סבתא היה עוד יותר גרוע. מחניק ורועש מהמזגן של הבניינים ממול מעבר לחלון והמזרן כל כך קשה שאיבדתי תחושה בידיים אחרי שהעצבים בכתפיים שלי נמעכו והגב התחתון שלי הרגיש שבור והמשכתי להתהפך מצד לצד במשך שעות של שינה זוועתית. קמתי סוף סוף בשבע בבוקר כי לא יכולתי יותר לסבול את הכאב.
אז אני אעבור לגור על גג ואשים שם ארגז חול גדול שאוכל לישון בתוכו כאילו אני בים. ובגלל שהמקום היחיד שאני יכולה בערך להרשות לעצמי לשכור זה בשכונת התקווה בסוף עוד יפרוץ לי לבית איזה ״כושי״ שיכור, יאנוס אותי ויגנוב לי את המחשב. ומה עשינו בזה?
הגברת של הטארוט אמרה שלפי הקלפים, הגלגול שלי פה נראה לה ״הקרבה״ אבל היא לא מצליחה להבין את המושג הזה בקריאה הנוכחית. אמרה שכנראה היא לא מפותחת רוחנית מספיק.
אני מבינה את המושג. אני פה כי האלים מפטמים אותי בחוויות ותשומת לב ואז הם יקריבו אותי כדי לקדם את האג׳נדה האלוהית שלהם למין האנושי. ימח שמם וזכרם.
בינתיים אני צמה. לא אוכלת כל היום. כי ככה.
״הי, אחרי שהילדים שאלו היום בצהריים ״למה ביטלו את יום האם?״ כי הם חשבו שט׳ באב זה ״יום האב״, אני מרגישה שזה יהיה נכון לכתוב להורים שהנושא של ט׳ באב לא מדובר מספיק בגן ושאולי שווה להקדיש לזה כמה דקות של הסבר בבית.״
זה מה ששלחתי אתמול לגננת הזקנה של הבוקר. ועכשיו אני מבינה שזה היה דבילי. הבעיה שלי בחיים היא לא שאני מפגרת אלא שאני מבינה כמה אני מפגרת. זה ממש מוריד.
אני נזכרתי בפעם ההיא שצרחתי על ילדים בבית הספר לחינוך מיוחד בו עבדתי כי פתאום קלטתי שילד גדול בן 14 נשכב על ילד קטן ממנו משמעותית וחובט בו באגרופים בשיא הכוח. תפסתי את הגדול כמו אמא לביאה והרמתי אותו באוויר תוך כדי שאני מנצלת את הפליאה שלו כדי לנער אותו מהתקף התוקפנות ומתחילה לצרוח את הנשמה שלי כדי שיבין עד כמה מה שהוא עשה היה חמור. זה היה יכול בקלות להיגמר בבית חולים.
למה זה חשוב עכשיו? כי אליסה, הגיבורה של הספר שאני מתרגמת, כרגע יצאה לבד מהספינה על כוכב לכת מסוכן אחרי שהסבירו לה כמה הוא מסוכן ואבא שלה צורח עליה לחזור רגע אחד לפני שציפור ענקית תופסת אותה ומרימה אותה באוויר. זה בכלל לא עזר לו שהוא צרח. הוא היה צריך לקחת את האקדח שלו ולצאת איתו ישר מהספינה ולירות באוויר כדי להבריח את הציפור ולהפחיד קצת את הילדה המפגרת שלא מייחסת חשיבות לסכנה. ובכלל היה כדאי לחנך אותה לקחת אזהרות יותר ברצינות. אבל אבא שלה לא סומך על שיקול הדעת שלו מספיק כדי לרסן את הילדה וכל הזמן שואל אותה מה דעתה על דברים של מבוגרים וככה זה נגמר.
באותה פעם אחרי שסיימתי לצרוח על הילדים שהלכו מכות, אחד המורים בבית הספר פנה עלי בדיפלומטיות והחמיא לי על זה שטיפלתי בזה מהר ושהוא לא ידע שאני בכלל יודעת לצעוק ככה ושהוא שמע אותי מהצד השני של בית הספר… ואחרי שנרגעתי והתרככתי מהמחמאות והפירגון, הוא הוסיף שהילדים האלו הם לא כמוני, ושאי אפשר לתת להם להשתולל כמו שהם עשו לפני שהתחילו להרביץ, כי הם בנים ואין להם וויסות. אז כשישבתי לידם וראיתי שהם מתחילים לשחק בלריב ולא עצרתי אותם בהנחה שזה רק משחק, אני זו שעשיתי את הטעות. הייתי צריכה לעצור אותם הרבה קודם.
אני שמעתי והפנמתי כל מילה וזה לא נשמע לי בכלל כמו האשמה.
איך אני יכולה למצוא בעצמי את היכולת לדבר ככה כלפי אדם שאני חושבת שטעה?
אולי יכולתי לכתוב לגננת שאני מרגישה שהנושא של ט׳ באב מפוספס בלי לציין שהיא צריכה לעשות משהו לגבי זה. אבל זה לא מרגיש לי מספיק. אנשים באמת לא חושבים שיש מה לעשות כדי לשנות דברים בעולם הזה אז לא עולים לבד על זה שאפשר לכתוב על זה להורים. וכמה נמאס לי לשתוק מחשש שלא יבינו אותי נכון…
כשאדם גדל בבית בו הוא תמיד אשם, לקיחת אחריות היא איום בכאב. לכן עדיף ליצור מערכת חוקים וכללים שתהיה אחראית על הסדר החברתי ככה אף אחד לא יבוא אלי בטענות שאני הטעיתי אותו בשיקול הדעת שלי.
יצירה זה כמו לנסוע על אופניים בין שני עמודים צפופים. אם אסתכל על מה שקיים, אתקע בו. כדי ליצור משהו חדש, אני צריכה לתת את מלוא תשומת הלב שלי לחלל הריק שבין מה שקיים.
והחלק הכי חשוב זה לסיים את הדוגמא פה ולא לתת עוד דוגמאות או הסברים כדי להיות בטוחה שהצלחתי להעביר את המסר. אני את שלי אמרתי. הצד השני צריך לעשות מאמץ להבין, אם יש רצון להבין.
אפילו לא ראיתי את הדירה עצמה. דירת גג ב 2,800 ש״ח בשכונת התקווה בתל אביב. הספיק לי לראות אישה יפה באה לקראתי כשהלכתי מרכבת ההגנה לכיוון שכונת התקווה. היא הייתה אפריקאית עם שיער קצוץ לבושה בגופייה חומה וחצאית כתומה עם הדפסים שבטיים כלשהם. היו לה פנים עדינות אבל מפוסלות לשלמות והגוף שלה היה צעיר וחזק. רק שהיא לא נראתה כמו היפיפיות שמתהלכות ברוטשילד. למרות שהיא לוקחת אותן בהליכה, ההליכה שלה הייתה אחרת. היא הייתה שפופה, נוקשה ועוינת. המשכתי לתוך השכונה. עברתי ליד גבר על כיסא גלגלים קטוע רגליים שהיה עסוק בלהשתין לתוך בקבוק. אחריו ישבו שני גברים על כסאות פלסטיק מחוץ לקיוסק וברגע שעברתי ביניהם אחד מהם פלט ״סקס..וניה״. ואני נזכרתי בילדים שאומרים לי:
״מה!! אני לא קראתי לו מפגר. אני אמרתי מפגל מפגל זו לא קללה.״
הבנתי שפה אי אפשר להיות יפה. גם אי אפשר להיות עשירה או אפילו סתם מרוצה מהחיים. זה מושך יותר מידי תשומת לב. ופירגון זה לא הרגש הרווח ברחוב. אני לא יודעת להיות אדישה לקנאה, זימה ותבוסתנות. אני אבלה פה חודש ולא אצליח לצאת מהמיטה מרוב דיכאון.
אז כתבתי לבחור של הדירה ש״לא תודה״.
עכשיו כבר ערב ואני בדרך לכפר סבא לשתות וויסקי עם בחורים חילונים למהדרין שמבינים שט׳ באב זה לא כפייה דתית.