כמה משונה זה לחשוב שאני לא חייבת להטעין את הטלפון ללילה. אפילו לא עלה בדעתי להטעין אותו בשעתיים שישבתי מול המחשב בבית אריאלה. תפסתי מחשב עוד לפני חמש אחה״צ וקמתי עכשיו בשבע בערב רק כי היה לי קפוא. היום פחות חם מהשבוע שעבר והמזגן פה מקפיא. 

בגן היום היה מוזר. הגננת של הבוקר קצת חסרת סבלנות כלפי וטיפה קרירה. קשה לדעת למה זה קשור ועד כמה זה תלוי בי. הגננת של הצהריים מנסה לשכנע אותי לעבוד איתה שנה הבאה אז כנראה שאני לא נוראית. 

היום יש מצב שעשיתי נזק לסרעפת שלי. אחד הילדים התחיל לצרוח בזעם על גבול הלא אנושי, כי ילד אחר הרס לו את הבניין מגנטים ואני דרשתי שיפסיק לצרוח עליו. רק שהוא ילד בשאיפה להיות אלפא וראה את זה כפגיעה נוספת בשליטה האבסולוטית שלו בגן, ורק צרח לי בפרצוף חזק יותר ואני צרחתי חזרה:

״צא החוצה!״ 

והוא ענה לי: 

״לא יוצא!״ 

אני צרחתי חזרה. לא עזר לי. אז הרמתי אותו והוצאתי אותו לחצר להירגע. הבעיה היא שבצרחות אנחנו לא כוחות. 

אחר כך נזכרתי מתי צרחתי ככה. הייתי בת 3 וסבתא שלי הייתה צריכה ללכת הביתה ואני נורא רציתי שתישאר כי היא הייתה היחידה מכל המשפחה שאשכרה ידעה להפגין אהבה. אני צרחתי כאילו שוחטים אותי. וסבתא שלי התחילה לבכות ולחבק אותי וההורים שלי כעסו עליה והיו צריכים לגרש אותה ולהחזיק את הדלת בכוח כדי שלא ארוץ אחריה. 

נראה לי מאז לא יצאה לי צרחה כזו. והיום זה היה בלי הכנה מוקדמת. ואחר כך הבנתי שקשה לי לבלוע אוכל ויש לי קוצר נשימה. 

הלילה שוב לא אשן בחוף. אני חוזרת לסבתא. זו לא אותה הסבתא שגמרה לי לצרוח. ההיא מתה. לבד.

מוזר שאני לא צריכה לחשוב על איפה אצחצח שיניים לפני השינה, ולא צריכה להבין מראש אם יש לי צורך להשיג לי משהו נוסף לאכול לפני שאגיע לאזור של הטיילת. גם זה ממש בסדר שלא הלכתי לחדר כושר היום איפה שכל הבגדים שלי מאוחסנים ואין לי חולצה להחלפה איתי. אני אפילו יכולה להביא איתי מחר מסבתא חולצה עבה יותר כדי שאשב בספרייה בלי לסבול מקור. מוזר גם לחשוב שאני יכולה לא להתקלח ומחר השיער שלי עדיין יהיה רך ונעים ובלי חול בכלל. 

יש לי שבועיים עד שיהיה לי כסף מהמשכורת למחשב. אולי אשאר אצל סבתא שלי בשבועיים האלו ואז אחליט מה עושים. יש לי עדיין רצון לעבור לדירה ולהכריח את עצמי למצוא עבודה נוספת אבל זה לא הגיוני כל עוד יש קייטנה. החיים בחוף מיצו את עצמם. 

בא לי לשנות פאזה. בא לי להשתדרג. 

אתמול ישבתי שעתיים בחדר הפנוי של סבתא ושרתי לאפליקציה של קריוקי. האפליקציה דירגה את השירה שלי במקום 4686 אבל לא היה לי אכפת. סוף סוף הייתי שקועה במשהו שהוא לא כתיבה. אחר כך עשיתי מתיחות במשך עוד שעתיים. כבר שכחתי איך זה לבלות זמן לבד עם עצמי בחדר סגור. זה לא רע. 

סבתא לא שומעת טוב ולא הפריע לה שאני צורחת (שרה). רק חבל שהמזרן שלה גיהינום ואין אוויר בחדר. זה ועוד כמה ניואנסים כמו זה שלבלות זמן עם אישה זקנה בדירה חשוכה, שואב ממני את כל הכוחות והרצון לחיות. אבל למעשה אינטראקציה עם כל אדם עושה את זה במידה כלשהי…

היום בגן התלבטתי לגבי הזהות שלי. האם אני האמן התלותי או היזם השאפתן. נזכרתי בקול קורא להצעות להרצאות בנושא ״פה זה לא אירופה״. הסתכלתי על איך 23 ילדים נדחפים לרוקן את הצלחות שלהם לפח ואז נדחפים בתור לזרוק את הצלחות לכיור, וראיתי את הילדה שהאבא שלה גרמני שוב נתקעת ביניהם בלי להבין איך מתמודדים.

ואין ממש איך. יש בלאגן. פתיתים עפים על הרצפה וילדים שמרגישים שדחפו אותם טיפה יותר מידי, נותנים מכה חזקה כדי לבסס את מקומם בהיררכיה ואני מסתכלת על כל זה ומזהה את היעדר הנשיות.

נשיות זו אותה התכונה שגרמה לבודקת הדרכונים השוויצרית להכריח אותי לעשות את כל הסיבוב הארוך דרך החבלול למרות שבכל אולם קבלת הפנים לא הייתה נפש חיה מלבדי. שם זה היה נשיות מוגזמת ודורסנית שמקדשת את הסדר הטוב על פני ההיגיון הבריא והחמלה האנושית. 

לכל דבר יש את הקיצון השלילי שלו. 

אבל בארץ הביטוי המינימלית ביותר לנשיות, הוא דבר מפחיד. זו החולשה והרגישות שכולם עקרו מעצמם בניסיון להיות היהודי החדש. החלוץ הציוני האגרסיבי שאף אחד לא יצליח להכניס לתא גזים. זה בטח מה שהיינו גם לפני הגלות. באמת שהשואה קצרה את היהודים יוצאי הדופן. היהודים הנשיים. 

אז בארץ אין נשיות. נשיות זה מסוכן. ואין אף אחד שיעשה סדר בתור לכלים. או בתור לכל דבר אחר. כל מי שמנסה לעשות סדר ישר מעלה לכולם את יצר האלפא ומושתק. ככה שאין סדר. אין שיח סובלני ומכבד. יש רק תחרות מתמדת והחזק קובע. אין ראייה לטווח ארוך, אין רוך, אין אמנות ולרוב הנשים יש קול נמוך ומחוספס. 

השאלה מה מסוכן יותר הנשיות החלשה מול האיום הערבי או הגבריות ההרסנית שאוכלת אותנו מבפנים. 

שוב אני מבינה שאסור לי לחנך. אני אירופאית. אני עוד אעשה להם סדר בדרך לכיור ואהפוך אותם לאירופאים רכרוכיים ואז הם יגיעו לכיתה א׳ והילדים הצברים ינגבו איתם את הרצפה. יש סיבה למה אף גננת לא עושה סדר אמיתי בגנים ובמקום זאת מסתמכת כמעט לחלוטין על משמעת של ג’ונגל. הן כנראה יודעות בתת מודע שככה שורדים פה. 

מעניין עד כמה אני באמת נשית… אולי אני כרגיל פשוט מאזנת את הבמה? אולי במדינה נשית אני פתאום אגלה את עצמי מאוד אדישה ואסרטיבית. מעניין אם כבר פספסתי את ההזדמנות לגלות.