בחוף המערבי של ארה״ב יש שטח ענק לא מאוכלס. אנשים נמשכים למקבצים גדולים של אוכלוסיה. למה?! למה יש ערים צפופות ומסריחות ובניינים של 100 קומות בזמן שבאזורים של טבע, שפע של מזון ושלווה יש מלא בתים נטושים. 

כשאני חושבת לעבור לגור בטבע יש לי דווקא תחושה קלסטרופובית. יחסית לעיר יש שם ממש מעט גירויים. כמו להיות בתוך חדר לבן בלי חלונות. אני יודעת שיש לי יכולת להתאקלם למפלס גירויים נמוך משמעותית אבל עדיין חסר יהיה לי העניין שיוצרים בני האדם. אז למה לא לגור בכפר? 

כי זה הכי נורא. לגור יחד עם קבוצת אנשים שמכירים את כולם ותלויים זה בזה זו התחושה הכי כלואה שאני יכולה לדמיין. זה העדר חופש מוחלט ופלישה קיצונית לאני העצמי שלי. למעשה לא בטוח שבצורת חיים כזו, בכלל יש "אני עצמי". יש ״אנחנו״. אז אולי דווקא המשיכה של אנשים לריכוזים עצומים של אוכלוסיה היא ניסיון שלהם לבודד את הזהות שלהם מהחברה. בריכוז כזה גדול יש אפשרות לחיות חיים טובים בלי למסור את הנפש שלך לקולקטיב וגם יש יותר סיכוי למצוא אנשים שישקפו לך את ההיבטים המיוחדים של האופי שלך. 

אני שוכבת כבר יומיים על המיטה בחדר אורחים של סבתא. שמתי 5 שמיכות כדי שאוכל לישון על המזרן הקשה ותקעתי את המאוורר מחוץ לחלון על הסורגים כדי שרוח מבחוץ תנשוב פנימה. אני ישנה וחולמת בהקיץ. מתהפכת בהזיות שלי. מאוד מעניין. שקעתי בתוך איזו מחשבה לא מכוונת ״להרפות הכל״ ניסיתי להישאר במצב רפיון שרירים בלי להתכווץ כמה שיותר זמן. נכשלתי מלא ובסוף נרדמתי וחלמתי שאני עומדת בבית שלנו בפרדס חנה, מסתכלת מחוץ לחלון. 

מעבר לחלון אני רואה פתאום אישה הולכת בחצר שלנו. אני יוצאת ומגלה אישה ממוצא אפריקאי בהריון קל. היא מנסה להגיד משהו אבל אני לא מבינה אותה. הבעת הפנים שלה לא חד משמעית. אני חושבת שזה מוזר שהיא תיכנס לחצר שלנו סתם ושואלת אם היא צריכה רופא. היא אומרת כן. אני מתקשרת להזמין אמבולנס ועונות לי פקידות חסרות עניין ולא ברור אם הן מבינות מה אני צריכה. השיחה מתנתקת ואני מתקשרת שוב ושוב ולא מצליחה להבין אם האמבולנס בדרך. אני יוצאת לרחוב והאישה עומדת לידי ונראית כבר לא טוב. אני מתחילה לחשוב מה עוד אפשר לעשות ואז אמא שלי מופיעה ואני אומרת לה ברוסית ״נו, נזמין לה מונית? אני אתחלק איתך בתשלום״ ואז האישה האפריקאית שכבר התיישבה על המדרכה מתחילה לדבר עם אמא שלי ברוסית ואני מתעוררת. 

התעוררתי בהבנה שחייבים כסף. אם לא יהיה לנו כסף לא נשרוד. אי אפשר יהיה לסמוך על מוסדות כמו שירותי בריאות ציבוריים. 

אוף. דווקא ממש רציתי לחיות חיי בוהמה בלב תל אביב…

אבל בהקשר יותר רחב, שום דבר לא יזוז מילימטר כל עוד לא פיצחתי את הקוד לחיים בקרב אנשים בלי להיאבד בהם. חייבת להיות דרך לשמור על עצמך שלם ולא מעורער בסביבה חברתית… 

וחייבת להיות דרך ליצור חיבור עם אנשים שלא על סמך מצוקות. 

ואז לא תהיה מלחמה.