אני מאבדת את שפיות דעתי. כל האנשים מסביב נראים לי קצת מפלצתיים. מטורפים שמתעסקים ברצינות בדברים חסרי חשיבות. מה זה באמת משנה אם מי שמטורף זה אני או הם. התוצאה היא אותו הדבר. אתמול הבחורה השנייה בחדר הגיעה בעשר בלילה. אני שומעת אותה פותחת את הנעילה בקודן של הדלת עם הצ׳יפ ואז דוחפת את הדלת ובזמן הזה הקודן ננעל שוב. ככה היא עשתה איזה 10 פעם עד שהבנתי שהמצב שם לא הולך להשתפר. ירדתי מהקומה השנייה של המיטה ופתחתי לה את הדלת. אמרתי לה שצריך לדחוף את הידית מטה והיא אמרה שהיא כנראה לא חזקה מספיק. לא הבנתי כלום. לא צריך בכלל להפעיל כוח אבל חייכתי ואמרתי: 

״כן… כנראה שצריך באגרסיביות…״ 

שאלתי אותה אם זה סבבה לה שהשארתי חריץ לאוויר בחלון והיא אמרה שכן בטח והלכה לעשות קניות באמצע הלילה. בבוקר התעוררתי והיה חושך אז המשכתי לישון אחר כך התעוררתי שוב והיה חושך אז המשכתי לישון אחר כך התעוררתי שוב כי היה ממש מחניק וכאב לי הראש. הרמתי את הטלפון והיה כבר שמונה. כאב לי כל הגוף ולא היה לי אפילו כוח לרדת למטה לשתות קפה אז חזרתי לישון. התעוררתי שוב לקראת עשר ועדיין היה חושך. זה כבר נראה לי הזוי. פתחתי את הווילון של המיטה וראיתי שהבחורה כבר יצאה אבל מסתבר שבערב לפני שהיא הלכה לישון היא סגרה את החריץ הקטן שהיה בחלון והורידה את הווילון כך שלא נכנס אור לחדר. למה?! למה אני לא יכולה להוציא את הזעם שלי עליה? מה זה הפאסיב אגרסיב שיט הזה שאני צריכה להתמודד אתו?! בטח חבר שלה פשוט שונא אותה בדם. היא מסוג האנשים שבני הזוג שלהם אחר כך צריכים פסיכולוג כדי לעבד את הכמויות הכעס שהצטברו ושהמטפל יחבק אותם ויגיד להם: 

״זו לא הייתה אשמתך.״ 

אני חושבת באמת ובתמים שאנשים אמורים לחיות בקבוצות קטנות שמורכבות מפרטים שדומים להם מבחינה הורמונלית וערכית. בטח מבחינתה היא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם קונפליקט בשום צורה והיא הייתה בטוחה שזו הדרך היחידה להגן על עצמה, פשוט לקבוע עובדה כשהצד השני לא מסתכל ולקוות שלא יבואו אליה בטענות. אין לי בעיה אם היא הייתה אומרת שזה ממש חשוב לה שלא יהיה בכלל חריץ בחלון ואור בחדר, כלומר הייתה לי בעיה והייתי מוודאת שזה באמת קריטי אבל אני לא אכפה עליה משהו שממש עושה לה רע. אבל לפחות ככה הייתי יודעת לשים שעון ולצאת לנשום בסביבות שש ולא להתהפך שעות במיטה בלי מושג למה אני סובלת. וחוץ מזה, סורי אבל אנשים שאוהבים להתעורר בחושך בלי אויר צריכים לחיות במערה או לפחות בהוסטל בלי חלונות. יש כאלו… 

אתמול הייתי בגן שבו הייתי כבר בחנוכה. אני זוכרת שהדבר הראשון שחשבתי עליו כשראיתי את הגננת עם הילדים זה כמה כיף לה וכמה כיף לילדים שהם זכו בה.  בחנוכה היא פטפטה איתם וחיבקה אותם והצחיקה אותם ושיחקה איתם ופשוט נהנתה מהחיים. אתמול הגעתי, אמרתי לה שלום והיא הנהנה לעברי ואחרי דקה פתאום אמרה לי:

״בואי, צריך לצאת.״ 

יצאתי ללובי של אשכול הגנים והיא אומרת לי: 

״אי אפשר להכנס עכשיו, הגננת רוצה לברוח.״ 

אני לא הבנתי אותה והיא חזרה על עצמה: 

״הגננת רוצה ללכת. משלמים לה להישאר עד שתיים אבל היא רוצה לצאת עכשיו למרות שעוד הזמן שלה. אני לא מוכנה לקבל את הגן כי אני מתחילה לעבוד רק משתיים. אז אנחנו נחכה פה.״ 

אני אמרתי לה שאני מתחילה לקבל משכורת מרבע לשתיים ולכן כדאי שאני אכנס. אמרתי לה שאני אחתוך ירקות כי זה במילא כל מה שאני יכולה לעשות ומישהו צריך לעשות את זה, ונכנסתי. ידעתי לתוך מה אני נכנסת אבל לא נראה לי הגיוני להמשיך לעמוד שם בלובי בזמן שהשד יודע מה הולך בגן שאין בו גננת. הגננת באמת יצאה ומי שנשארה עם הילדים זו סייעת חמודה שאחר כך הסתבר לי שהיא סייעת מחליפה שהילדים לא מכירים כלל. היא ניסתה להקריא לילדים סיפור. רוב הילדים ישבו במפגש ושלושה ילדים הסתובבו בגן פתחו, מגרות של ילדים אחרים וקפצו על השולחנות. אני חתכתי ירקות. אני שומעת את הסייעת צועקת על הילדים להמשיך לשבת ועל השובבים היא צועקת להפסיק לפתוח מגרות אבל כמובן שמצידם אין שום התייחסות. אחר כך אני שומעת ילד שאומר שהוא צריך פיפי והסייעת אומרת שכבר יש מלא ילדים בשירותים והוא צריך להתאפק. אחרי כמה דקות הילד אומר: 

״לא הצלחתי להתאפק.״ 

אני מפסיקה לחתוך ירקות. הסייעת מתחילה להתרוצץ בגן לחפש לילד החלפה למכנסיים הרטובות שלו והיא לא יודעת איפה התיק שלו אז היא יוצאת החוצה והילדים במפגש מתחילים להשתולל מסביב לשלולית השתן. הסייעת הצליחה לצאת לרגע ללובי לקרוא למישהי שתבוא לעזור והבחורה שבאה התיישבה בכיסא של הגננת להמשיך להקריא סיפור בזמן שהסייעת מנסה להבין מאיפה היא משיגה עכשיו מכנסיים כי בתיק של הילד אין מכנסיים בכלל… אני באה למפגש והבחורה שהתיישבה בכיסא הגננת שואלת אותי אם אני יכולה לנקות את הפיפי ואני אומרת שכמובן רק שאני לא יודעת איפה המגב. אני נכנסת לשירותים כדי לשאול את הסייעת איפה אפשר למצוא פה מגב ובדיוק באותו רגע הילדים השובבים פותחים את המנעול של הדלת שמובילה לחצר ורצים החוצה. יצאתי וקראתי להם להיכנס. הייתה לי הילה של מישהי זרה שכוחה עוד לא ידוע אז הם ישר נכנסו. זה היה טריק חד פעמי. שאר היום הם לא שמו עלי אז הייתי צריכה להשתמש בטריקים יותר מתוחכמים. ניקיתי את הפיפי ונכנסתי לשירותים לשטוף את הסמרטוט בזמן שהסייעת יצאה משם ואמרה לי שהיא עומדת לבכות. כמה שאני מבינה. 

כמה שעלה לי הדופק מסטרס ברגע ששמעתי את הילד אומר לי שהוא לא הצליח להתאפק. כמה טוב אני זוכרת את היום בו הייתי סייעת אחת עם גננת על 35 ילדים ושלושה ילדים השתינו על עצמם בו זמנית והשאר התחילו לבכות שהם רוצים את אמא. למות. אבל עכשיו גם עם הדופק שלי 200 אני לא זזה מהר כי אני יודעת שזה מעלה סטרס. אז אני אולי נראית סהרורית אבל אני האדם הכי רגוע בעולם אפילו כשהשמיים נופלים וזה מאפשר לי לתפקד טוב. במקרה הזה הגננת של הצהריים צדקה ואני פעלתי לפי הוויב שלה ולא נכנסתי להציל את המצב בשנייה שהיה צורך. לפעמים הדבר הכי טוב זה לתת לדברים להתפרק כדי שיהיה ברור שהם לא בנויים על בסיס טוב. כשהגננת של הצהריים נכנסה בשתיים היא ישר יישרה את הילדים בצעקות ואחרי החלפת כמה מילים עם הסייעת על הגננת המניאקית שנטשה אותה ככה, היא התיישבה בכיסא במפגש. 

אני ניסיתי לעודד את הסייעת באיזו בדיחה מפגרת ועשה רושם שזה עבד. ואז הבנתי שיחד איתנו נמצאת סייעת נוספת שכבר מסדרת את השולחנות. גם הסייעת הנוספת וגם הגננת נראו כאילו הן כרגע ירדו מהמטוס של הפליטים מאוקראינה. בהתחלה למעשה לא זכרתי שגם עם הסייעת של הצהריים כבר עבדתי בחנוכה. עכשיו לא היו חיוכים, לא היו בדיחות רק צעקות ופרצוף קפוא ומותש. הסייעת הנוספת ערכה צלחות וראיתי שהיא שמה 8 צלחות בשולחן של 6 ילדים. לא הבנתי ואז שמעתי את הגננת צועקת שמות של ילדים שילכו לאכול ושאר הילדים יוכלו בנגלה הבאה. הילדים התחילו להגיע לשולחנות ולריב על מקום ולהפיל צלחות והסייעת השנייה פשוט הייתה מרימה צלחות וסופרת ילדים בלי להגיב על חוסר הסדר. אני ניסיתי להגיד להם לא לזרוק צלחות אבל לא הייתה למילים שלי שום משמעות. הסייעת מלמלה לעצמה את ברכת האוכל לילדים שיושבים צפוף אחד על השני בשולחנות והגננת נכנסה לרגע למטבח העמיסה צלחת מלאה שניצלים והלכה. לא הבנתי. את הירקות אמרו לי שהם שמים לילדים בסוף. אוקי… 

הבאתי לילדים אוכל וניסיתי לתת קצת דוגמא אישית כשראיתי ילדה שצועקת בקולי קולות כשהפה שלה מלא שניצל. ניגשתי אל השולחן, הסתכלתי על הילדה ישירות ואמרתי: 

״מוו גנו ממממ.״ 

כשאני לא פותחת את הפה. כי גם אני לעסתי שניצל באותו הרגע. כולם צחקו. אני סיימתי ללעוס ואז פניתי לילדה שוב ואמרתי: 

״עכשיו אני יכולה לדבר אליך כי הפה שלי פנוי לדבר. מקודם יכולתי לדבר?״ 

הילדים אמרו במקהלה ממושמעת: 

״לא!!״ 

והילדה הבינה. הבהרתי לה שקודם אני לעסתי את האוכל שלי טוב טוב ואז בלעתי אותו וכשהוא הגיע לבטן שלי והפה שלי היה פנוי, אני יכולתי להשתמש בו בשביל להגיד מילים. בפעם השנייה שהילדה התחילה לדבר כשפירורים נופלים לה מהזויות של הפה, אני העפתי אליה מבט והיא סגרה את הפה, סיימה ללעוס ואז אמרה את מה שהיה לה לומר. 

בשלב מסוים התחלפו הילדים. הגיעו ילדים שעוד לא אכלו אבל הסייעת השנייה אמרה לי שהם כן אכלו כי הם רשומים אצלה. אני אמרתי לה שאני חושבת שאם ילד אומר לי שהוא לא אכל אז או שהוא באמת לא אכל או שהוא עדיין רעב ובכל מקרה אני אתן לו אוכל. אני שתלטנית. נתתי להם אוכל. הילדים התיישבו במקומות שמהם קמו ילדים אחרים והשאירו צלחות מלוכלכות והתחילו לבכות בלי להצליח להסביר לי מה הבעיה כי רובם לא דיברו כל כך ברור. אני לא הכרתי אותם ולא ידעתי מי הצטרף ומי היה פה כבר ולקח לי זמן להבין שצריך להחליף להם צלחות. חלק מהילדים בכלל אכלו בלי שולחן ליד הגננת במפגש. לשם היא לקחה את השניצלים קודם. תודה לאל אחרי האוכל היה להם חוג ממש מוצלח. בחורה שעבדתי איתה בעבר הגיעה לעשות להם חוג כושר. פשוט תענוג. השלושה ילדים שהשתוללו מקודם המשיכו להשתולל ועשו כל מה שביקשתי מהם לא לעשות. רצו על הרצפה הרטובה, זרקו משאיות לתוך האזור שניסיתי לנקות, נכנסו למחסן, פתחו מגרות של ילדים, הרימו קלסרים מהמדף ואי אפשר היה למשמע אותם כלל. הסייעת השנייה בכלל לא ניסתה. כלומר מדי פעם היא זרקה להם איזה ״אסור״ אבל הילדים המשיכו כאילו לא נאמר דבר והיא המשיכה לנקות. 

בשלב מסוים אני ניגשתי לילדים שהפכו מגרות ושאלתי אותם איפה המגרות שלהם. בהתחלה הם לא רצו להגיד כי הם הרגישו שזה מלכוד, אבל בסוף הצביעו כי הגאווה חזקה מחוש הסכנה ואני אמרתי: 

״יופי, אז אתם רוצים שאני אגיד עכשיו לכל הילדים בגן שמותר להם לפתוח לכם את המגרות הפרטיות שלכם?״ 

הילדים ההמומים אמרו לי: 

״לא!״ 

ואני אמרתי שזה אומר שאסור לפתוח מגרות של ילדים אחרים. כי אם אתם רוצים שיכבדו את הפרטיות שלכם אז אתם צריכים לכבד פרטיות של אחרים. חזרתי על הטענה הזו בערך 4 פעמים עד שהם ויתרו ומצאו להם משחק אחר. לקראת סוף היום ניסיתי לשחק עם הילדים במסירות. הם פשוט לא הצליחו. כשזרקתי את הכדור ממרחק הוא היה פוגע בהם ומקפץ הלאה והם לא היו מספיקים להגיב בכלל. אז נעמדתי ממש קרוב עליהם והעברתי להם את הכדור כמעט מיד ליד כשאני אומרת להם לעשות קערה עם הידיים כדי שהכדור יוכל להתגלגל לשם. ברוב המקרים הכדור עדיין נפל לרצפה. הם לא היו תינוקות וזה נראה לי חריג. הגננת שמה להם אחרי החוג סרט ואני נעמדתי לידה ושאלתי אותה מה קרה. אמרתי שלא ככה אני זוכרת אותה ושהולך פה משהו מוזר. היא סיפרה לי שהגננת של הבוקר לא נותנת להם להכניס לגן יותר משלושה שולחנות כי היא אומרת שזה עושה לה עומס בגן. ושאסור להן להשתמש בשולחנות הקטנים של פינות המשחק, ושהגננת נשארת בגן עד שלוש בצהריים כדי לוודא שלא נוגעים לה בשולחנות. מעבר לזה הגננת בבוקר לא מצליחה להתמודד עם המשמעת וכל יום פשוט מוציאה את השובבים מהקבוצה ושמה אותם בצד ולא מתייחסות עליהם. שאלתי אותה אם אין משהו שאפשר לעשות והגננת של הצהריים אמרה שלא. שהגננת של הבוקר מקבלת גיבוי מהאשכול ואין מה לעשות. 

ככה שוברים בנאדם. את השם של הסייעת שנייה בכלל לא יצא לי לשאול. בעיקר ניסיתי ליצור אווירה סימפטית ולנקות מהר ולטפל בילדים השובבים בצורה שהיא לא צעקות. נראה שלמרות ההתחלה הקשוחה היה יום סביר. רק אני הייתי עצובה. הגננת התעניינה בי כי היא זכרה את היום המוצלח שהיה לנו לפני חצי שנה ואני סיפרתי לה שאני עזבתי את זכרון יעקב ועכשיו: 

״אני עם תיק על הגב אבל כבד לי הלב.״ 

לא יודעת למה פתאום אמרתי לה את זה… משהו בה הרגיש לי מוכן לשמוע. אמרתי לה שקשה לי המצב הפוליטי והיא אמרה שהיא מבינה. עוד היא סיפרה לי על איך אבא שלה הציל בלבנון בחור ערבי ואחרי שנים הבחור מצא אותו בשביל להודות לו אבל באותה הנשימה אמר לו שאם כל הצער שבדבר ולמרות שהוא חייב לו את החיים שלו, אם יגידו לו להרוג יהודי והוא יהיה הראשון אז הוא לא יהסס. הגננת אמרה שזה משהו שפשוט מוטמע בתרבות. הם גדלים ולומדים שהיהודים לא צריכים להיות פה ושום קשרים בין אישיים לא ישנו את זה. אני הבנתי והיה לי כבד בלב. אני יודעת שיש בעולם שני סוגים של בני אדם. אנשים המתקיימים בתוך עצמם ואנשים המתקיימים בתוך הקהילות שלהם. ונראה שאחוז גדול של ערבים הם אנשים של קהילה. ולכן אין שום קשרים בין אישיים שיכולים להיות חזקים יותר מהחיבור הקהילתי ואם הקהילה אומרת להרוג, אז אדם שמשתייך אליה חייב להרוג אחרת העונש הוא נידוי חברתי וזה יותר גרוע ממוות. אני אפילו לא יכולה לקחת את זה אישי כי אני יודעת שלמען המעמד החברתי שלהם הם מסוגלים להרוג גם קרובי משפחה. זו פשוט תרבות של לכידות חברתית בכל מחיר. אני לא יודעת איך מתמודדים עם זה. אולי זה יותר חזק מאיתנו וזה מה שינצח בסופו של דבר. 

רק דבר אחד היא אמרה שבגללו רציתי לנשק אותה בשתי הלחיים. היא אמרה לי שהמחלוקות הארץ כבר הרבה פחות חמורות כי פעם האשכנזים היו תופסים את כל מקומות העבודה הטובים ולמזרחיים היה כעס, אז עכשיו גם המזרחים כבר עובדים בכל סוג של עבודה ולכן אין ממש קונפליקט בעניין הזה. כמובן שלא נכנסתי לזה שהאשכנזים לא ״תפסו״ עבודות אלא יצרו אותן ופשוט היו בעלי הכישורים לבצע אותן אבל אני יכולה להבין את הכעס וחוסר האונים כשמישהו חדש מגיע למדינה שלך והוא פשוט כמה רמות מעליך ואין לך בכלל סיכוי להתמודד אתו. זו פגיעה נוראית בכבוד והמזרחים הם בכל זאת אנשים של כבוד… הממשלה הייתה צריכה לקחת אחריות על זה שיש את הפער ולא לתת לאזרחים להיאבק אחד בשני עד זוב דם. הם היו צריכים לתת תקציב להכשרות ולעלות את הערך של המזרחים בכל תחום אחר שניתן כדי לאזן את המעמד שלהם מול היתרון של העולים החדשים מאירופה אבל הממשלה מורכבת מאותם אנשים שעסוקים בלריב אז המזרחים הוציאו את הזעם שלהם על העולים החדשים כי להאשים ממשלה מרגיש כמו לירוק נגד הרוח. ויותר קל להתייחס חרא לאיזה ״ולדימיר״ שמנסה לשכור דירה בכל הכסף הזה שבכלל אין לו זכות שיהיה לו. 

אבל פה המפתח. ״ערביי כפר שמריהו כבר לא כועסים״ (הבילויים) כי ערביי כפר שמריהו עשירים. זה רק עניין של מעמד חברתי. אולי אם המעמד החברתי של הערבים שנשבעים נקמות דם, יעלה אז לא יהיה להם צורך בשנאה. וכמובן שהמעמד הזה צריך להיות קשור לישראל. המדינות הערביות העשירות מגנות פיגועים. והמדינות העניות בעלי רגשות הנחיתות מהנדסות פצצות גרעין. ואיתן נסחפים כל מי שמעמדו בזבל. וזה המון. אם אתה רוצה שיפסיקו לשנוא אותך, קח אחריות על איכות החיים של האויב. ואחריות על איכות החיים זה לא בעלות על החיים. זה ממש לנטוע עץ בשטח פתוח וללכת בלי להביט לאחור. לעלות את המעמד של הפלסטינים בעולם. לחזק את האמונה שלהם בזכות שלהם על האדמה ועל תרבות עשירה שהם מייחלים שתהיה להם. כי האלטרנטיבה היא להרוג איזה 80% ואת השאר להגלות לסיביר. טכנית בעייתי. 

אני נראית כמו מוות. העור שלי יבש ונופל לי על הלחיים, כל הגוף שלי צמרמורות והמבט שלי מטושטש. נקווה שהגוף שלי יוכל להתמודד עם זה בלי החום כי אני חושבת שכבר לא יעלה לי החום מכל האנטי היסטמין שאכלתי בימים האחרונים. אבל המרגש רק הורע. מה שכן, יש לי את כל היום לרבוץ בלי אירועים מיוחדים כי אתמול קיבלתי מהרכזת בעבודה את ההודעה הזו:

״איילה, את יכולה לשבות מחר למען הדמוקרטיה . 

מעריכה אותך מאוד 🏅״

אז אני בחופש. חשבתי לנסוע לירושלים עם שלט ענק ״ישראל זה לא סינגפור!״ אבל לא נראה לי . קר לי בעצמות.

לגבי הגן אתמול דיווחתי לאחראית שמשהו שם ממש לא תקין וזה נשמע כאילו זה באמת מפריע לה. אולי משהו ישתנה. אולי לא. אבל כמו שאמרתי לגננת של הצהרים שאמרה לי שלא הייתי צריכה לנקות את השלולית פיפי כי זה התפקיד של  הבוקר: 

״אני מבינה את זה שיש פה מצב טעון פוליטית אבל זה לא יכול לפגוע בילדים ואני לא יכולה לעמוד בצד ולתת לילדים לדרוך בתוך פיפי.״ 

אני שתלטנית. 

כעבור כמה שעות…

אני בנאדם שוב. הברמנית בסלינה חייכה אלי. זו פעם ראשונה. כנראה שאני גם חזרתי להראות כמו בנאדם. ירדתי לקומה של הלאונג׳ עם המטבחון כדי לעשות לעצמי תה עם ג’ינג’ר ושוב כמו אתמול נכנסתי להם באמצע שיעור יוגה. אפשר לחשוב שממש מנסים לרמוז לי פה משהו. אבל אני לא קונה את זה. לפחות לא היום. היום אני עדיין רשמית חולה. למרות שהצמרמורות עברו. הן עברו באופן מפתיע אחרי שאכלתי חומוס. אני אף פעם לא אוכלת חומוס כי זה כמו אבן בבטן אבל ממש התחשק לי. קניתי חומוס פטריות עם פחית קולה וזה עלה לי 50 ש״ח. משהו פה יצא מאיזון ברמות אחרות. 

בדרך למכבסה רעדתי. רציתי ליפול לתוך תעלה ולהתכרבל ולא לזוז. אבל אין תעלות בתל אביב. הלכתי למכבסה היחידה שאני מכירה. היא לא קרובה לסלינה בכלל ונמצאת ליד הגלריה שלי לשעבר. בדרך ראיתי שהרחוב עדיין כולו חפירות של ״הרכבת תקלה״ אבל בהמשך הרחוב מישהו פתח גלריה לאומנות. השתעשעתי ברעיון שהוא עשה את זה בהשראתי. בכל זאת נחמד לחשוב שיש לי משמעות. החלל של הגלריה שלי עדיין ריק והרוס ובעל הבית לא מצליח להשכיר אותו כבר שלוש שנים. היה משאיר לי אותו והייתי משלמת ארנונה לפחות… אבל לא. לשנינו יש מה ללמוד מכל העניין הזה של הכישלון. 

אני חושבת שהפרצוף שלי פחות מפורק. מעניין אם זה החומוס או העובדה ששכבתי איזה שעתיים בתוך הר של שמיכות כולל שק השינה שלי או אולי זו העובדה שסוף סוף בכיתי קצת. ממש טיפה אבל בכל זאת. או שאולי זה בכלל העובדה שלחדר שלנו נכנס איזה אדון מוונקובר ואני התחלתי לעשות לו הצגות מה שאוטומטית מזכה אותי בתשומת לב וזה אומר אנרגיה. משהו מזה עבד כי בחומוסיה המוכר נראה כאילו הוא ממש רוצה שאני אלך והוא מקווה שהוא יוכל להיות מספיק לא תקשורתי ואני אעלב ואלך בלי לעורר דרמות. אבל אני פשוט עמדתי מול הקופה כמו הילדה הזומבית במעלית מסרטוני ההפחדות. יצור חיוור בלי גבות מתחת לקפוצון ירוק כהה ומעיל צהוב זוהר. עם חיוך קפוא ששכחתי להוריד כי אני לא ממש במודעות לשרירי הפנים שלי כשאני חולה. הוא נאלץ לתת לי חומוס. עכשיו הברמנית אפילו ניגשה אלי ואמרה שאם אני ארצה עוד מים חמים לג'ינג'ר קינמון שלי אז שאני אגיד. אתמול כשביקשתי ממנה קפה היא נראתה אבודה. אנשים לא יודעים שרואים עליהם מה שהם מרגישים. והם לא יודעים שלא רואים עלי מה שאני מרגישה. למרות שבאמת שעכשיו אני מרגישה טוב יותר. אבל באמת יש מצב שזה בגלל שבכיתי. 

ממש התעצבנתי על האלים הפעם. לפני שהגיע הבחור מוונקובר, שכבתי במיטה ושקעתי בעצמי. ניסיתי לקבל קצת פרספקטיבה מהבחורה שקוראת בקלפים אחרי שקראתי חדשות היום. היו כ 100,000 מפגינים מול הכנסת היום. כבוד. אבל מה זה לא סימפטי. אולי עדיף היה כבר להפסיד וללכת ללקק את הפצעים עד הבחירות הבאות. עכשיו זו הכרזת מלחמה. הם לוקחים מזלנסקי דוגמא רעה. הוא מוביל את המדינה שלו לשנה שנייה של מלחמה שאין לה אופציה להסתיים ואם כל יום זה רק הולך ומתקבע בתור אסון כלל עולמי. יופי אוקראינה, העיקר שיש לכם ״חופש״. בטח יש מלא אוקראינים שמנסים לסדר לעצמם דרכון לסינגפור. אף אחד לא אמר להם ששם אם אתה מתבטא נגד השלטון אתה הולך לכלא בלי יותר מידי התייפייפות. לסינגפורים אין חצי מחופש הביטוי שיש לרוסים. אז דיקטטורה זה לא בדיוק סוף העולם. אז למה בארץ זה לא רעיון טוב? וואלה לא יודעת, אולי זה אחלה רעיון אבל זה היה צריך לקרות כבר מזמן ועכשיו זה קצת מאוחר מידי. יש לנו יותר מדי זהויות עצמאיות. לחלקנו לפחות. הבעיה היא השאר, אלו בלי הזהות העצמאית, מחולקים לסקתות ורבים בינם לבין עצמם. ולא סביר שמישהו מהם ינצח בצורה חד משמעית כדי ליצור פה סינגפור ב׳. 

ואני לא יודעת איפה המקום שלי בתוך כל זה. אני צריכה להחליט מה קורה איתי כי אם אני נשארת פה אז אני חלק מהמלחמה ואם אני רוצה לא להילחם אז צריך להתנתק. לא רק לעזוב אלא ממש להתנתק. וזה קשה. יש פה טראומה בונדינג של עשרות שנים. ואני לא אוהבת תבוסתנות. האגו שלי עוד יגרום לי לאבד את החיים שלי למדינה שלא רוצה אותי. אבל מי שואל אותם. מה שחשוב זה האם אני רוצה אותם. ואני לא יודעת. 

אולי מה שעשה לי טוב הייתה ההליכה באזור של הגלריה. זה אזור מיוחד. כבר אז ידעתי את זה. כל פעם שהייתי מבקרת שם היה נהיה לי מצב רוח טוב. ואז חזרתי להוסטל עם מצב רוח טוב יותר והבנתי שההוסטל נמצא במקום בו לעולם לא הייתי שוכרת דירה. למרות שזה פרישמן. די ברור שמשהו פה לא תקין מזה שבסניף של שופרסל יש מחסומים אלקטרונים בכניסה וביציאה. לא ראיתי דבר כזה בשום מקום. בטח יש את זה בשכונות פשע אבל אין אפילו לא בתחנה המרכזית. אולי משהו באנשים שישנים בבתי מלון באלף שקל ללילה כשהם לא גננת שרוצה אמבטיה, הוא לא סימפטי. אולי יש פה הרבה פשע וזנות וסחר בדברים לא מטיבים עם האוכלוסייה ואני ישנה בלב כל זה. אולי זה למה לא סבבה לי בעצם. למרות שההוסטל עצמו מעולה אבל זה כנראה בגלל שזו רשת של מטיילים כלל עולמית וזה לא מייצג את מה שהולך פה מסביב. מסביב יש בעיקר בתי מלון גדולים ומפוארים עם שוער בכניסה ובחור שאמור לסחוב לך את המזוודות. ואני רואה את הבחורים האלו סתם עומדים שם שעות בחוץ חסרי מעש ומעשנים. זה לא חיים לגבר בוגר. אולי לבחור אחרי צבא בשביל עבודה מועדפת אבל אלו פה הם לא נערים. הם גברים שמה שהם עושים כל היום זה לעמוד בשמש ובגשם ולחכות למישהו שיבוא ויפקוד עליהם לסחוב משהו. אני גם יודעת שהבחור בקבלה מקבל שוחד מאלו ששולחים למלון זונות. הוא מתקשר אליהם כשנראה לו שיש לקוח פוטנציאלי והבחורה מגיעה ודופקת בדלת ושואלת אם במקרה שרותיה נחוצים להלילה. 

העיקר שסגרתם את הפוסיקט כי זה הציק לכם בעין, יא חבורה של דגנרטים. סליחה, דגנרטימ/יות. בכל מקרה לא בכיתי בגלל הפוסיקט. בכיתי כי הבחורה של הקלפים אמרה לי שזה לא מגיע ממני. הפתרון. היא נתנה דוגמא של מייקל ג׳קסון ששאלו אותו איך הוא המציא את הביט לבילי ג’ין והוא אמר שהוא לא. הוא אמר שזה פשוט בא אליו כמו משהו מבחוץ. אמר שהוא פשוט ״שמע את זה״. נשברתי. איזה סיכויי יש לי מול זה? אני לא מוכנה להיות כלי! אבל נראה שזה הייעוד היחיד שיכול להיות לי. למה אני צריכה לבטל את עצמי ולרוקן את המוח שלי מהמחשבות האמיתיות שלי כדי לשמוע את קולה של ההארה? למה אני לא יכולה לחשוב על משהו בעצמי, לעשות אותו ולהצליח? אולי זה מה שטים הנסון מנסה לעשות וזה למה עוד לא כתב שום חתיכה איכותית של מוזיקה (*סורי טים. זה לא אתה זה אני) ברגע שישחרר את השליטה וירוקן את המוח, אולי זה יבוא. או שאולי אני סתם רעה והוא כבר רוקן את המוח ומה שיצא זה מה שיש וזה כל מה שיתנו לו האלים. לא יפה להיות רעה. אז מה שהאלים נותנים לי מלא מנגינות ממש ממש טובות. זו לא סיבה להשוויץ ולקטול את אלו שיש להם פחות מזל ממני. וזה כמובן הכל מקנאה. אם כל חוסר החיבור הרוחני שלו לפחות הוא מנגן לפרנסתו ואני… צריכה מחר לקנות עוד 500 ש״ח מסופר פארם ולהפקיד בחשבון כדי שהאשראי לא יחזור. וזה אחרי שלקחתי מאמא שלי הלוואה של אלף ש״ח. 

אז בכיתי קצת ונשכבתי לנסות להירדם. שכבתי ככה בערך עשרים דקות בסוג של קיפאון תבוסתני ואז נכנס לחדר הבחור התימהוני מוונקובר. הוא עליז למדי. תייר מבוגר. שאל אותנו כשהבחורה השנייה הגיעה איך זה הולך פה אם הוא רוצה ״להחליף״, האם הוא יכול פשוט לעשות את זה בחדר? הבחורה לא הבינה מה הוא רוצה להחליף. אני התיישבתי ואמרתי לו שזו לא קומונה קיבוצית ושאם הוא רוצה להיות עירום אז הוא צריך לעשות את זה באזור הפרטי שלו מאחורי הוילון או בשירותים. והוא שאל לגבי חצי עירום ואני אמרתי גם חצי. הוא אמר שהוא לא יודע פשוט מה החוקים במקומות כאלו ואני אמרתי שאין ממש חוקים. אנחנו ממציאים את החוקים ואני בטוחה שהייתה איזו פעם שבה ארבעה אנשים בחדר החליטו שכל כך סבבה להם יחד שהם יכולים ללכת עירומים אחד ליד השני. הבחורה השנייה נראתה כאילו כל זה נאמר מהר מידי והיא פשוט התחילה לסדר לעצמה את התיק. 

אני אוהבת לעשות צחוקים. אולי זה מה שנתן לי אנרגיה. אולי זה מה שנתן לי אנרגיה כשהייתי בגן המבואס. אולי זו הבדיחה הקטנה שזרקתי לסייעת שהיתה על סף דמעות. יש מנטרה של גננות כדי להשיג שקט כשהן רוצות להגיד משהו. זה הולך ככה: 

״יש לי מה לומר!״ 

ואז כל ילדי הגן אמורים להפסיק לעשות את מה שהם עושים ולענות לה במקהלה: 

״כן אנחנו מקשיבים!״ 

וזה בדיוק מה שהגננת של הצהריים שנכנסה צעקה לילדים ואני עשיתי לזה טוויסט אבל רק באוזניים של הסייעת: 

״יש לי פתיל קצר!״ 

״כן אנחנו מקשיבים!״ 

שתינו צחקנו וזה החייה אותי כנראה. אולי הייתי צריכה להיות סטנדאפיסטית. אני בהחלט מספיק מדוכאת. לפחות כשאני מתקשרת עם בני אדם. אני חושבת שתל אביב בעייתית אם לא מקפידים להשיג תשומת לב כי יש פה כל כך הרבה אנשים ששואבים ממני אותה ויוצא שאני  לא מאוזנת. 

אני חייבת להחליף תיק. כשאני מסדרת את תיק העור הזה על הכתף אני מקבלת פלאשבק אמא שלי וזה מחליא. לא ידעתי שזה יתפוס אותי ככה. זה לא דומה לתיקים שלה אבל יש לו כיסויי מעור שנופל מעל התאים שנסגר בקליקים ממגנט כמו שיש לה בכל התיקים ויש לו גם רצועה קשיחה כמו של התיקים שלה. זה ממש נורא. ובכלל אני מחפשת נעליים ותיקים בכל פינה וכמעט קניתי זוג נעליים שהיה ממש נוח אבל אז נזכרתי שאני בכל זאת רוצה נעליים מעץ וויתרתי. 

אני ממש אוהבת את הדברים שאני יוצרת לעצמי. היה לי תיק ממש מוצלח שתפרתי ביד בחפיף מבד פסים גס. זרקתי אותו כשהחלטתי להשתדרג למשהו יותר מקובל חברתית עם כיסים שלא נראה כמו שק והתיק החדש עלה מלא והיה פחות נוח. אבל באמת נראה יותר הגיוני. אולי אני יכולה איכשהו למצוא בעצמי מספיק כוחות לעשות משהו איכותי ככה שזה יהיה בדיוק מה שאני רוצה ואפילו יראה לא כמו סמרטוט. הסנדלים שעשיתי מליפה מהשוק הן באמת ממש נוחות רק שזה טיפה בעייתי ללכת ככה לכל מקום. אולי אני צריכה ללכת עם זה עד הסוף. לעשות שהכל יהיה תוצרת עצמית ואז כשהכל שלם זה יהיה הגיוני. וזה נוח שיש כיסים. אני צריכה כיסים. ואני רוצה לעשות תיק שאפשר ללכת אתו גם כתיק צד עם רצועה ארוכה באלכסון וגם על הכתפיים ושהחלוקה לתאים תהייה לרוחב כלומר שאפשר יהיה לשים משהו בתחתית ומשהו אחר בתא אמצעי ועוד משהו בתא שקרוב לכתפיים. ככה לחלק משקל ולא שהכל ירבוץ בתחתית ויתקע בגב ולמעלה לא יהיה כלום. כזה תיק אני רוצה אבל אני ממש אשנא את הקיום שלי אם אצטרך עכשיו לתפור את כל הכיסים האלו. פשוט ארצה למות. מי מוכן למות בשביל תיק עם כיסים לרוחב? אדם נורמלי היה הולך לתופרת. אבל אני הבת של אמא שלי וחייבת לעשות הכל לבד דרך התחת ושיעלה לי בדם. זה עניין של חינוך. 

בקצב הזה אהיה חייבת ללכת ללמד בבתי ספר. פשוט אחרת אתרושש. ואני לא מסוגלת לפתוח תיק מע״מ כי המחשבה על זה שאני שמה את הצוואר שלי מתחת לגיליוטינה הבירוקרטית שוב, ממש עושה לי חרדות. בטוח שוב יעקלו לי את החשבון. הם ממש אוהבים לעשות את זה סתם בלי הצדקה כי הם ״לא מצאו״ את הטופס שהגשתי וזה לא עולה להם כלום. אבל גם בשביל העבודה בבתי ספר אני אצטרך לפתוח תיק. פשוט אהיה חייבת לשים כסף מזומן בצד למקרה של עיקול. לעזאזל. לא חשבתי שאאלץ לחסוך. זה ממש מנוגד לאידיאולוגיה שלי של מחר צונאמי. אולי פשוט כבר אזכה בלוטו ואפתח חשבון בחו״ל? 

אבל לא. אני לא מוכנה לזה בכלל. אני אתמוטט נפשית. יותר מדי סטרס. זה למה אנשים נשארים עניים. אני מבינה מה זה להתעסק עם סכומים גדולים של כסף. זה כמו לנסוע במהירות מטורפת כאשר כל פנייה חדה יכולה להעיף אותך קיבינימט. כל החלטה יכולה להיות מאוד יקרה ואין לי יכולות לזה כרגע. אני עוד אקנה בית בצפת באותה קלות הדעת שבה הזמנתי חדר באלף ש״ח בשביל לעשות אמבטיה. לא. קודם צריך ללמוד להתייחס לכסף נכון ואז אפשר לקבל ממנו עוד. בינתיים אני חסרת השכלה פיננסית בסיסית ומבוהלת כמו עכבר. אולי זה זמן טוב לפרוש. למרות שבא לי עוד תה. אבל בלי הדבש ויש מלא שאריות דבש בכוס שלי שעושה טעם ממש מגעיל. יש לי קלמנטינה בתיק. אולי פשוט אלך לאכול אותה במטבחון. הם בטח כבר סיימו את היוגה שלהם. אולי יום אחד אעשה איתם. קודם הכאב בכל העצמות שלי יצטרך לעבור. אני מתכננת שהוא יעבור מחר. כי ככה החלטתי.