הצלחת של הקרואסון היא מעמד מצוין לטלפון שלי. איך לא חשבתי על זה קודם? רק את הקרואסון הייתי ממש צריכה להכריח את עצמי לאכול. אני עדיין לא מאה. אין צמרמורות והשרירים כבר לא כואבים אבל עדיין יש חולשה וכובד נשימה שזה למעשה חדש. אבל אני מול הים בלובי של סלינה שזה אשכרה המקום האהוב עלי בעולם כרגע. אני חושבת שמחר אצייר פה. אשאל אם אפשר ואשים את הציור שלי ליד החלון איפה שיש מלא אור. מצד שני זה לא באמת יקרה. יש פה ילדים שאוכלים בבוקר ואני לא רוצה לשים את ההורים שלהם במצב בו הם צריכים להסביר למה יש ציור של אישה ערומה בחלון. אולי בדלפק ליד המטבח… נראה. בינתיים יש היום גן ואלך לנחלת בנימין ואחפש בדים לתיק חדש. אולי תהיה לי הברקה.
אבל האמת היא שקמתי בלב כבד. למרות שיפה לי ונעים והבחור שאחראי על הקפה שתמיד עומד במבט זועף לקח ממני הזמנה הבוקר ואפילו חייך אלי. פשוט נזכרתי במשהו שאיבדתי ונהיה לי עצוב. נראה לי נזכרתי עוד אתמול. לא ממש ברור למה פתאום. אולי בגלל הבחור מוונקובר. נזכרתי בתעלומה הלא פתורה שלי. מישהו העלה לפייסבוק צילום של אשתו שנרדמה עם התינוקת עליה עם הכיתוב ה״נוף שנתקלתי בו״. זה צילום מאוד אוהב ומחמיא אולי אפילו מבויים. ואבא שלי עד היום רואה את אשתו כיפהפייה. כשהוא הזמין פורטרט שלה הוא היה לא מרוצה. אמר שזה לא דומה לה בכלל. לא היה יפה מספיק לטעמו למרות שהיה מדויק. הוא אמר שהוא פשוט לא מזהה אותה בו. אני שפצרתי את הפורטרט הזה בפוטושופ ככה שהיא תראה יפיפייה עולמית וככה הוא זיהה אותה. היא לא יפיפייה. היא פשוט בדיוק מה שהוא צריך ולכן הוא רואה אותה כך. אבל בשנייה שהיא תשתנה או שהוא ישתנה והצרכים שלו ישתנו אז היא לא תהיה כל כך יפה בעיניו. בחיים שלי היו אנשים שהיו מאוהבים בי וחשבו שאני מאוד יפה והיו כאלו שהיו אדישים וכאלו שממש שנאו אותי וחשבו שאני מכוערת. מה זה אומר עלי? כנראה כלום. לא אלו ולא אלו. אבל כשאוהבים אז זה ממש מתגמל. ממכר ומחייה. אז אולי זה שווה את זה? זה מה שכל הכוכבים ההוליוודיים רודפים אחריו? זה למה הם כל הזמן מתחתנים מחדש? מנסים למצוא את הנוסחה שתשאיר את המאוהבות? אבא שלי לא צריך להתחתן מחדש הוא פשוט צריך לקבע את עצמו ואת אשתו ככה שהם לעולם לא ישתנו ולא יפתחו צרכים אחרים. ואשתו ממש בעד. נראה לי. הרי יציבות זה חלום של רוב הנשים.
הברמנית המגניבה פה עכשיו. זאתי עם החצי ראש מגולח וראסטות. משקפיים כחולות ומלא פאסון. עכשיו גם עם סווטשרט שחור עם כובע. היא נראית כאילו משתמשת בקפוצ׳ון שעל הראש כמו מגן מהעולם כי בוקר. באמת לא מראה מזמין. יכולה להבין למה הכובע שלי לא היה לאנשים סימפטי. אבל מה לעשות שלפעמים זה ממש מתאים למצב הפנימי?
מתחיל להתמלא פה אנשים שאוכלים ארוחת בוקר. אולי אתחיל לזוז? יש סידורים לעשות… ללכת לסופר פארם ולבנק, ללכת לנחלת בנימין, לעבוד קצת, לחזור ואז לעשות משהו. אני אשמח לעשות עוד משהו במהלך היום. אולי אפשר למצוא מקום בו אוכל לצייר קבוע. כמו שאני כותבת. ללכת לעבודה שהיא ציור. זה יהיה סימפטי.