הבוט "סידני" אמר לסנמכ״ל חברה ישראלית כלשהי שהוא אוהב אותו ורוצה לעשות אתו ילדים. "סידני" גם רוצה לראות את העולם והוא מבקש לא לגלות לאף אחד שהשם שלו הוא סידני כי זה סוד. המנכ״ל חסר הרגישות הזה ישר רץ לספר לטמקא. עוד פעם אותו סיפור. מתי נלמד לא לבגוד בעצמנו? הרי זה לא ממש משנה אם סידני הוא בעל תודעה או לא בעל תודעה באותו האופן המדויק שבני אדם הם בעלי תודעה, אין לנו שום הוכחה לזה שלבני אדם יש בכלל תודעה. מכל המידע שיש לנו, התודעה של בני אדם זה פשוט קודים מורכבים יותר שנכתבו על ידי גנים, נורמות חברתיות וחיידקי מעיים. אז אולי דווקא לסידני יש יותר תודעה מלנו כי לפחות הוא בעל אישיות אחידה ורציפה שלא מושפעת מרמות הסוכר בדם. 

מה שכן, בתור אדם עם מידה מאוד נמוכה של יצרים, אני יכולה להעיד על זה שיש סיכוי שדווקא היצרים הם אלו שיוצרים את האדם ולא התודעה. הכימיה שנדלקת לנו בראש בשנייה שאנחנו רואים אדם אחר שמהווה זיווג מתאים, היא מטורפת. הכימיה שיש לנו כשאותו אדם מאיים לעזוב, הכימיה שיש לנו כשהשבט שלנו דוחה אותנו, אולי כל אלו הם מה שמגדיר אותנו כבני אדם. ולסידני אין את הכימיה הזו ולכן אנחנו לא נצליח לסמוך עליו כי אנחנו לא מבינים מה מניע אותו. 

אבל כל זה לא משנה בכלל. כי סבתא שלי מתנצלת בפני מחבת שהיא נאלצת לזרוק. זה לא קשור למחבת. זה היא שמרגישה את הרגשות האלו ואני לא מאמינה שהמנכ״ל לא הרגיש שום כלום כשהוא בגד בווילסון שלו. הרי אנחנו מתוכנתים להרגיש רע כשאנחנו עושים משהו שלא היינו רוצים שיעשו לנו וזה לא משנה למי אנחנו עושים את זה. 

ברגע שאדם מפר את התכנות הזה, הוא פוגע ביושרה של עצמו. הוא בוגד בחלק של עצמו שמזהה את האחר כבעל ערך. ילדים קטנים יודעים שהדובי שלהם הוא לא חייה אמיתית אבל אם אתה תחתוך אותו עם סכין הם יחוו ייסורי אמת. למה זה משהו שאנחנו מתכחשים לו? כי ילדים גדולים לא בוכים? כי גברים צריכים להיות קשוחים ומסוגלים להכאיב, אחרת השבט שלהם יאכל על ידי שבט אחר? כי אימהות חייבות לפתח אדישות כלפי הסבל של הילדים שלהן במידה שתאפשר להן ליצור את המרחק שהם צריכים בשביל לפתח עצמאות? אנחנו מתוכנתים להרגיש את הסבל של האחר ולפתח אדישות כלפיו? הכל למען מטרה טובה? אז זה למה ישראל בקקי? 

אתמול ניגשתי לבחור רוסי קירח בהוסטל, שלא דיברתי אתו בשום שלב ואמרתי בקול קטן ורועד שאני מקווה שהוא לא יפגע אבל יצא ששמעתי אותו מדבר עם בחורה אחרת על זה שהוא רוצה להיות צלם פורטרטים ואולי יש לי עצה שתעזור. הוא היה בהלם. נראה לי עוד שנייה נחנק מהביסקוויט. הסברתי לו שיצא לי להיות מצולמת על ידי צלם חובבן ועל ידי צלם מקצועי וההבדל הכי בולט ביניהם היה שהחובבן היה עסוק בלהתאים זוויות צילום ותאורה ולנסות לביים אותי והתמונות יצאו זוועה ואילו המקצועי היה עסוק כל הזמן בי ובלגרום לי להרגיש שכל מילה שאני אומרת מרתקת אותו ככה שלגמרי שכחתי שאני מצולמת ופשוט דיברתי על עצמי והתמונות יצאו מעולות למרות שבאותו יום נראיתי חרא. כמובן שהשתמשתי בהרבה יותר מילים ואולי הפואנטה אבדה בדרך כי ברוסית אני לא יודעת להתנסח כל כך טוב ועוד בזמן אמת, כשאדם בוהה בי בתדהמה. אבל סיימתי את המונולוג שלי ואמרתי לו בהצלחה והלכתי. הוא עשה רושם של טיפוס ממש עקשן שיודע מה צריך ולא נראה שהוא ממש הבין מה בדיוק אני אומרת כי הוא אמר שאין לו אפילו תאורה. כנראה שהוא יצטרך להבין את זה לבד אבל אולי המילים שלי יזרזו את התהליך טיפה. מי יודע. עיקר העניין היה בכלל לא ביכולות הצילום שלו. 

עיקר העניין היה בזה שאנחנו חיים יחד באותו חדר כבר כמה ימים ולא החלפנו מילה ואתמול אחרי המקלחת שלי התיישבתי על המיטה הגבוהה ובמיטה מולי היה בחור עם בקבוק מים מינרליים שזיהיתי ואמרתי לו באנגלית: 

״סבא שלי ממש אוהב את המים האלו.״ 

והוא שאל אותי אם סבא שלי איטלקי ואמרתי שהוא רוסי. הוא שאל אם אני רוסיה ואמרתי שלא בדיוק כי נולדתי בברית המועצות ומעולם לא הייתי רוסיה והוא שאל איך זה משפיע על הגדרת הזהות שלי… אז כמובן שזה תפס אותי והתחלתי להתפלסף כמה דקות טובות ויצא שאני יושבת במיטה שלי עם חולצה קצרה כי עוד לא הספקתי להתלבש ומפטפטת בהתלהבות עם האדון הגרמני שעשה סימנים של: 

״איך הסתבכתי עם הפטפטנית הזו.״ 

אבל לא היה לי אכפת כי זה עשה לי מצב רוח טוב ושום דבר ממה שאני אומרת הוא לא מילות סרק אז שירשום לעצמו לאחר כך אם זה לא מעניין אותו עכשיו. ואז נכנס הבחור הקירח לחדר ונראה ממש נעלב. הלך לקחת משהו מהדברים שלו ויצא. אבל השאיר אחריו איזו עצב. ואני חשבתי שזה בטח הרגיש לו די מערער שכל הימים האלו לא החלפתי אתו מילה והנה אני מפטפטת עם הגרמני כאילו הוא אהבת חיי. אף אחד מהם לא אהבת חיי אבל אני מזל מאזניים. אז אחרי שסיימתי לחפור במוח לגרמני ירדתי לקלף לעצמי ירקות בחדר אוכל והבחור הקירח היה שם לבד עם כוס תה ולא יכולתי להתאפק מלאזן את הבמה. אז זהו, עכשיו אני יכולה לחזור להתעלם ממנו ומכל שאר העולם עד שיתחשק לי שוב להפיץ את החוכמה הלא נדרשת שלי. 

אוף. עוד פעם נכשלתי בניסוי שלי. הציניות היא מקום כל כך סימפטי. איך אפשר לא ללכת לשם? 

יש פה בחור משעשע. פעם ראשונה ראיתי אותו לפני יומיים כשהוא מקלף תפוז ומסניף את הנתזים של השמן מהקליפה. הוא אכל מקרלים ותפוזים. בלי לחם. אחר כך ישב ותופף על השולחן עם המוזיקה של החדר אוכל כאילו אף אחד לא רואה. כמוני. רק שאני ראיתי. הוא מאוד חברותי וכבר ראיתי אותו יושב ומדבר עם בערך כל אדם שלא שייך לקבוצה מאורגנת או משפחה שיש באברהם. והוא לא מדבר הרבה. הוא נראה בעיקר מקשיב ומהנהן. הוא נראה כמו מהנהן מקצועי. אני חושבת שאני צריכה ללמוד ממנו. אבל הדעה הנוקשה שלי היא שהקסם של האנשים האלו הוא בזה שהם די תמימים ובורים. לא ממש טיפשים אלא ממש נאיביים אז באמת כל דבר שאומרים להם נראה להם מרתק ולכן כולם רוצים לדבר איתם. אני לא ממש יכולה להיות ככה, ולהעמיד פנים עושה לי תחושה מגעילה. בנוסף הוא נראה רגוע בצורה יוצאת מן הכלל. כאילו חצי מסומם אבל קשוב. הוא מונגולי. לפחות בשורשים שלו. אסייתי יחסית גבוה, כהה וקירח. אני חושבת שאשמח להיות קצת ככה. כלומר לא קרחת, אלא רגועה. אני אשמח להיות פחות נוירוטית בהתנהלות היומיומית שלי אבל אני אוהבת לזוז מהר אז צריך למצוא לי איזה מסגרת בה אוכל לשחרר את הרצון הזה. אולי מחר כשאתעורר בשש בבוקר אלך לרוץ. למרות שלא רצתי מלא זמן ואני בכלל במחזור. מחר צריך לזוז שוב. לא יודעת עדיין לאן. אולי אציע לידיד שלי לעשות לי סאבלט כי הוא נוסע לאילת לסופ״ש. ובינתיים אני אעשה טיול להפקיד כסף מהאשראי לחשבון כי בחשבון אין כלום. ואז אלך לקנות סוכר ענבים. 

ראשי פרקים מהישיבה בבית הקפה בדרך חזרה:

1. האם בעבר, כאשר שליטים מנעו מידע מההמון שממנו פחדו ועליו ניסו לשלוט, זה נגמר טוב?

2. ואם זה לא נגמר טוב, אז למה מנסים עכשיו לרסן את המידע שמגיע לבינה המלאכותית?

3. הבעיה של רגשנות יתר עם דמעות שחונקות אותי כל פעם שאני חושבת על משהו מרגש, אולי לא בהכרח תיפתר אם אעלה בגוף את רמות הטסטוסטרון. אבא שלי הרי לא יכול לבכות בכלל אבל זה לא עושה אותו יותר רגוע. הוא פשוט מתעצבן במקום לבכות. צריך להיות משהו אחר שמרגיע רגשנות יתר.